מה הוא הצורך הרוחני של התקופה

"אנושיות היא קודם כול יראת שמיים, מצפון."

מה הקשר בין יראת שמיים למצפון?

ומה הקשר ליראת שמים?

הבעיה בדברי המגיבים האחרונים היא זו

הרמב"ם או הבעש"ט ניסו להיע פיתרון הגותי או ספרותי  ע"י יצירה חדשה שיצרו שביקשה לדבר בתוך מסגרת השיח הקיים או להציע אופק.

ואילו האמירה "הצורך הרוחני הוא תשובה" - אינו נתינת מענה אלא תביעה מהציבור מעין שיחת מוסר.

מנקודת מבט זו גם ספריו של הרב מיכי למרות המהאמץ האינלטלקטואלי המרשים שבהם והראוי להערכה רבה  אינם מענה למשבר של תקופה, כי חלק ניכר מהם מוקדש להתפלמסות עם הלך התקופה -הרוח הפוסט-מודרנית, ןבעיקרם מסתתרת מאחריהם הקריאה לשוב לאחור אל רוח המודרנה.

דא עקא, כשרוח הפוסט מנשבת וחברה כבר חיה את חייה במודע ושלא במודע על פי רוח זו - לעמוד בכיכר השוק ולצעוק אתם טועים שובו לאחור, דבר שספק רב אם יש לו יכולת להניב פירות ולהתקבל על הלב.

לשון אחר, פיתרון לאתגר תקופתי מצריך מחשבה על האופן של התחדשות דתית 

לא עקבתי אחרי הדיון כאן, לכן אני אולי כמתפרץ לדלת פתוחה. סליחה.

לדעתי, בעיית התקופה לא פשוטה ודי מורכבת.


ממפגש שלי עם כאלו שהעדריות המסורתית (המשתנה להפליא כל דור כבר אלפי שנים, אבל תמיד תהיה מיינסטרימיות-עכשוית זאת הטוענת לשם - "רעיוניות מסורתית שמרנית ועקבית"...) חסרת הביקורת העצמית (לפעמים עד כדי כשלים חמורים גלויים), לא מהווה בשביליהם יותר מאשר כסות מקומית. נראה לי שהבעיה היא חוסר אימון וחוסר הערכה לתוכן המסורתי, עד התייחסות אליו כאל רעיוניות פטתית (ביחס מעמיק) או כהגיון אנתרופולוגי פשוט. כל מי שחושב באופן בלתי תלוי במיתודות העכשויות שהם כוללות כבר פחות או יותר את כל מיתודות העבר בביקורתיות מירבית, ומגיע למסקנה כל שהיא (בין תהיה סקפטית או עמומה ובין תהיה בהירה או קוהורנטית) ומנסה לתאם את רעיונותיו והגיוניו עם רעיונות והגיוניות המסורת (בלי נסיונות טישטוש ועיוות אנכרוניסטיים) מאבד מהר את אימונו בבסיס האיתן שהמסורת מציעה. (דיונים כביקורת המקרא או ביקורת חז"ל לכשעצמם מהווים רק תוספת ופיזור ערפל על איך הדברים התפתחו, אבל עיקר הבעיה היא בדברים המסורים עצמם ביחס למציאות ההגיונית והרעיונית).
עצם הרעיון שכל דבר ניתן להסבר ושהכל כאן בפרטיות או בכלליות ניתן לפשר מוחלט, שרק צריך לגלות אותו, הוא האליל שנכרת. הרלטביזם הציף וחדר לכל, בין בעניני אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה-מהותית ובין בעניני התנהגות ומוסריות.
האלמנטריות הבסיסית המוצקה, ההוייתית והאנושית שהוסיפה מוצקות ומוחלטות במשך היבנות הדת מראשית ישראל עד סוף ימי הביניים החלה לרעוד להחלש ולהתרועע עם תחילתה של הפילוסופיה החדשה. נסיונות התנתקות איטום והצטנפות פנימית נוסח בית המדרש הוילנאי נידונו מראש לכשלון (מחמת חוסר שיוויוניות בין הלחץ החיצוני ללחץ הנגדי-פנימי), רק לאחרונה הייתה לה עדנה [עקב חדירת אלמנטים אנושיים מודרנייים מכאן ואלמנטים קבליים ואזוטריים מכאן]. נסיונות מיסטיות ומספקות ריגוש מיתולוגי ואישי נוסח בית המדרש החסידי דווקא צלחו יחסית אלא שלא התאימו לכולם. נסיונות אנתרופולוגיים-מוסריים ופרגמטיים נוסח תנועת המוסר היא היחידה שהצליחה לייצב איכשהוא את הספינה בסערה, אבל כאמור איננה מתאימה לכולם.
אלו ששרויים במתח ועירנות תודעתית אינם מסתפקים בפתרון, ריגוש או סיפוק מקומיים, הם דורשים פתרון תכליתי ומוחלט יותר, ומשזה לא נמצא מוותרים הם על נסיונות אנושיות למצוא את הוודאי המוחלט. לכן אני תוהה האם יש פתרון לבעיה הזו.