הפגישה עם ליטאי613 ההפתעה, התובנה והמסקנה

באחרונה גונבה שמועה קשה לאוזניי באשר ידידינו הדגול מרבבה והחשוב משתי רבבות, הגאון הליטאי 613 שליט"א, לא חש בטוב ומתקשה להמשיך בסדר יומו העמוס. השמועה דיברה על מחושים שונים ומשונים שכבודו חש בכף רגלו הימנית. בעל השמועה הוסיף בלחש שפניו של ידידינו היקר חמוצות ואינן כתמול שלשום ולפני שלשום.

השמועה נחתה עלי ממש כרעם ביום סגריר, ותייכף ומיד שינסתי מותניים, הכנסתי את היד לכיס מכנסיי היפה והחדש, שלפתי את פלאפוני הישן והמכוער וחייגתי במהירות לחולה. קול קלוש וחלוש נשמע בצלצול החמישי: "ההא" אמר הקול. "זה אני" עניתי "מי זה אני" שאל הקול, "אני זה אני" השבתי. בשלב זה הקול עדיין נשמע חלוש אם כי מעט כעוס: "הן למדנו שאין שום אני בעולם" אמר הקול בצער עמוק "רק אנוכי אחד מעל כולם, ומי שמחשיב עצמו כאני בעל ערך מיוחד, אוי ווי אוי ויי" הליטאי נאנח אנחה צער הגונה ואני הקטן והגאוותן הרהרתי בליבי על תעצומות נפשו של ידידי הנעלה, אשר בעת משכבו על ארש דווי, כשכל גופו הקדוש רועד ובוער וייסורי איוב אוחזים בגופו הטהור, לא שכח את תפקדו בזה העולם, ופנה לחנכני למען אלפני מעט בינה.  

מגודל המאמץ החינוכי גופו הקדוש של הליטאי נרדם, וקול נחירותיו הקצובות נשמע דרך אפרכסת הפלאפון. ניתקתי בזהירות (חלילה לא לעורר את כבוד תורתו:) והחזרתי את פלאפוני חזרה למקומו הקבוע. כעט שלפתי שוב את הפלאפון והתקשרי לאי אילו גורמים אשר יודעים דבר או שניים המתרחש בעלמא הדין, ובררתי איזה בית חולים זכה והליטאי שוכב בחיקו.

לאחר שמיקום בית החולים ומספר חדרו נחו אחר כבוד בצקלוני, פניתי (מפנה אני את כל עסקיי וכו') על עבר התחנה אשר בה הרכבת שתוביל אותי על עבר האוטובוס שייקח אותי על עבר בית החולים ובא לציון גואל. הרכבת ברוך ה' הגיעה והצלחתי להידחף אליה יחסית ללא נזקים. כבר דיברנו מזה שכוחו של הליטאי גבוה מעל גבוה, ופעם ראשונה אחרי למעלה משנה ומחצה שאני נוסע ברכבת הקלה שזכיתי במקום ישיבה!! הייתי נרגש.

מולי התיישבה בחורה צעירה אשר לא זכתה לשמור תורה ומצוות ובגדיה, או נכון יותר חוסר בגדיה, העידו על כך כמאה עדים, וכמאמר הגמ' המפורסם "הודעת בעל דין כמאה עדים דמי" ולידי התיישב חרדי זקן וחינני. עוד לא הספיק זה האחרון להתמקם ולהניח את גבו הדואב על סעד כיסאו, סיננה לעברו הפרוצה: "שונאת חרדים" הזקן התאושש במהרה ובלי לעצור ולמקם את גבו השיב לעברה: "אינני זקוק לאהבתך." הפרוצה נעלבה מן התשובה הקולחת והחליטה לשנות אסטרטגיה וירתה לעברו בסרקזם: "יש לך אף מכוער", "אוייש" השיב הזקן החינני "ולך יש אף יפה, רק חבל שהוא מפלסטיק..." הדו שיח המלבב נמשך אך לצערי הרב יעדי הגיע ונאלצתי אפוא לנטוש את הזוג ולרדת מהרכבת.  

בין הרכבת לאוטובוס ציידתי את צקלוני בבקבוק תפוזים לא טבעי לחזק את גופו החלוש של הליטאי, ובבקבוק קולה לא דיאט, להשקות את גרוני הניחר. האוטובוס הגיע והתיישבתי ליד גבר גדול ושרירי, מן הטיפוסים שלא כדאי להיתקל בהם על גשר צר מעל תהום גבוה, כי הוא לא מהאלה שעוצרים בדרכם. ישבתי בשקט וסיננתי טלפונים, חלילה לא להרגיז את השרירן. הגעתי בשלום לתחנה שבה אני צריך לרדת ועל המזל שלי השרירן שואל אותי בקול גס ועמוק: "איפה הבית חולים פה?" מרוב הפחד כמעט נשפך לי הקולה, אבל בסוף התאפסתי על עצמי והצלחתי לגמגם: "בוא אחרי..."

תודה לה' הגעתי לשער בית החולים ללא פגע שהשרירן מזדחל מאחורי. השומר הרוסי של בית החולים שאל את השרירן: "יש אותך נשק?" "כן" ענה לו השרירן "ועוד מילה אחת אני יורה." השומר נרתע לאחור ואנחנו נכנסו אחר כבוד לבית החולים. השרירן מלמל: "תודה אחי" והלך לדרכו, ואני לדרכי ברוך ה'.

הליטאי קיבל אותי בשמחה גדולה, וביקש סליחה על הטרחה הלא קטנה שהוא גרם לי. הוא סיפר לי שחיידק קטן בשם י.ז. אנטילופוס (השם המלא שמור במערכת:), מדגדג את כף רגלו וגורם לו לצחוק מבדיחות קרש. הליטאי תינה באוזניי על אשר לא יוכל לצעוד כמדי שנה בחג השבועות עם אלפי מעריציו ומעריצותיו לשריד בית מקדשינו,( אף על פי שאחת ממעריצותיו השמנות הבטיחה שתישא אותו על כתפיה הרחבות כל הדרך, אך הליטאי סירב מחשש לביזוי כבוד תורתו:).    

אנו מבקשים מבני הפורום היקרים והחשובים להתפלל לרפואתו המלאה של הליטאי בן הליטאית בתוך שאר חולי עמו ישראל. תרומות כמובן יתקבלו בברכה, למען נקנה לידידנו היקר מיץ תפוזים טבעי.

הליטאי מבקש לאחל לכל באי פורם יקר זה חג שבועות שמח, וכמובן שגם אחי מצטרף להנ''ל:)