תיאור של אב טרי:
הייתי שם
190 לידות מיום שישי עד מוצאי שבת במעייני הישועה, בלי סוף אמבולנסים מחוץ לבני ברק שהגיעו השבת הנה בזה אחר זה כמו למנחת מסוקים, והוסיפו מועמדות ללידה, בקצב תחבורה של התחנה המרכזית בירושלים. ומערכות כריזה נשמעו כמו בשדה התעופה...
להסתובב בחדר לידה כשעשרים נשים מתפתלות מכאבים על כסאות כשאין מיטות...
לראות את זו שבוכה ומתחננת ל"אפידורל על הכסא, בלי מיטה"...
להסתכל על האחיות במחלקת יולדות שלא משתלטות, ועם כל המתנדבות יחד לא מצליחות למלא את המשימות, להסתובב בין המיטות במסדרון (כן! מיטות במסדרון, לא של הזקנה ההיא) המוקפות מחיצות של בית כנסת...
לנסות לברר בתינוקיה מה עם התינוק שלי, ולהיענות ב"מצטערת, אני לא יכולה להסתכל בגלל העומס"...
לשמוע במוצאי שבת בשעה 23 (של השעון הישן) את הכריזה ברמקול במחלקות "כל המשתחררות הערב, לבוא מיד לחדר שחרורים", ולהבין שיש יולדות שקבלו שחרור מוקדם, וכל כך מאוחר עוד לא הסדירו אותו, ופשוט מתחננים אליהם...
לנסות למצוא מקום בקפיטריה בקומה 3 בשעה לפני חצות הלילה של מוצאי שבת, ולהבין שזו משימה בלתי אפשרית!! אולי נקלעתי כאן לאירוע תרבותי רב משתתפים, ואנוכי לא ידעתי איזהו...
להתקל במסדרונות של מחלקת יולדות (א' בקומה 5, ב' בקומה 7, ועוד במאולתרת במחלקת ילדים) בבני משפחה לעשרות! כולל ילדים קטנים!!, שעתיים וחצי אחרי גמר שעת הביקור ("ללא ילדים")! ולהבין שקרתה כאן קריסת מערכות המשטר של מעייני הישועה...
להיות מופתע מכמויות החילוניים שילדו כאן השבת, ולשמוע שבתי חולים אחרים סגורים מרוב עומס, ורק מעייני הישועה לא סוגר שערים ומכפיל את יכולת תכולתו...
להציץ לחדרי 3 מיטות ולראות שיש שם 5 מיטות תפוסות בתת תנאים...
לראות את שורת המיטות שהועלו במעלית מחדר לידה והינן תקועות לקבלה לפני דלפק האחיות במחלקה...
להציע לאחיות ולמתנדבות שבדלפק האחיות עזרה בטיפול בפניות, ולהיענות בהפתעה ב"תשטוף ידיים עם סבון, ותעזור..."
והכל בחמימות של אווירה שבתית יהודית אוטנטית. ובשמחה גדולה על נשמות חדשות שיורדות לעולמנו.
