הקיום קודם לדת? [ותחומיהן].

נכון שהאקזיסטן המקראי הוא דתי מאוד ודורש קיומיות עצמית איתנה דווקא תחת  מטריה תאיסטית, והפיכת הפרדוקס הקיומי להתבטלות בפני המוחלט. אבל מושם בו דגש גדול שלאותה אישיות מתבטלת וכנועה תהיה עצמאות ועמידה מוצקת אינדודואלית. 

לדוגמה

צו הרגלים של יראה כל זכורך את פני האדון יכול להתפרש כצו אלילי קפדני אבל יכול גם להתפרש כצו אקזיסטנציאלי דתי מובהק. התוספת הנלוות של ושמחת בכל הטוב מטה אם תרצה לכיוון השני. 

לשאלתך מה עדיף מגורים בודדים או מגורים משותפים (במחיר מעידות ונפילות) תוך הערכת והדגשת חשיבות כבוד וצרכי ה״אחר״, ברור שהדרך השניה. אבל לא [(רק)] בגלל חשיבות החברה והביחד של האדם לעצמו אלא יותר בגלל בניית האישי והאינדוודאל שלו דרך כיבוד האחר. אחרת מה היא התורה. כשהלל אמר את כלל הזולתניות הוא לא ניסח מחדש את כלל הזהב אלא נתן פרשנות מקיפה לכל התורה כתורה אקזיסטנציאלית דרך הערכת קיומו של האחר - קיומיות אישית המדגישה את קיומיותו של הנוסף, קיומיות מהותית רחבה הרבה יותר מקיומיות אגואית. קיומיות של האדם בצלם אלוהים, שניהם קיימים לעצמם (למרות אפשרות קיום האחד האלוהי בלבד) אך פחות בעיסוק ידיעת טוב ורע ויותר בעיסוק כיבוד האחד את כבוד רעהו. 

(לא לחינם לא ברור מי סבר נוח לו לאדם שנברא ומי סבר נוח שלא נברא. השאלה היא האם ה״נוח״ הוא האמצעי או המטרה). 

החלוקה שלך בין הקיומיות האישית להוראות הדתיות לדעתי מוטעית. אפשר לפרש ולתפוס את הוראות הדת כמדריך אקזיסטנציאלי מובהק בשימת הדגש על המטרה והתכלית כמימוש עצמי נכון ולא על הריטואל והעשיה הטכניים שהם רק אמצעיים ומייצבים (הלל ולא שמאי). 

[ואחרי כל זה נשאר הפרדוקס האמיתי קיים וגם ניצב למי ולמה כל זה, ואי אפשר לעבוד על העצמי המודע בסיפורים אקזיסטנציאליים. אבל יש בהוראות הדת בשימוש והבנה נכונים, לפחות, אפשרות גדולה להקהות את התחושה הסיזיפית האישית והפרדוקס הקיומי. במצוות הדת טמונה תרפיה גדולה].   

תוקן על ידי מנחם_פיש ב- 02/10/2012 14:05:38

האמת היא שהמונח אקזיסטנציאליות הוא מונח לא ברור גם למי שעסקו בו או חידדו אותו או מישמשו בו. כל המשתמשים בו ניסו להגדיר תחושה קיומית עמוקה של העצמי שאיננה תובנה או חשיבה או אמיתות אובייקטיביות, אותם ראו כאובייקטים נוספים המצויים בעולם בדומה לאובייקטים ממשיים. אין הם חוויית הקיום האנושי, אין הם או ההתנהגות על פיהם מימוש אמיתי של הנפש והעצמי האינדוודואלי, הם רק תבניות על ידם הנפש יכולה למצוא ביטוי. הסיסמה ״הקיום קודם למהות״ בא לבטאות את הגרעין הבסיסי ביותר של אותה ייחודיות חיה שאין דומה לה. החוויה העמוקה של המודעות האישית המיוחדת לחווה אותה, ואפשרויותיה או אי אפשרויותיה מול הסובב ובהתאם לטבעה, הם והתחושות הנולדות מהם הקריטיים מבחינת האדם, ובהם כדאי שיתרכז הרבה יותר מסיגול רעיונות או חקירת העולם החיצוני וטבע האדם בכללם. 

(האמת היא שהרעיון הזה נוטה יותר לפסיכולוגיה מאשר לפילוסופיה. ואכן נעשים בו היום שימושים תרפיים רבים. לארוין יאלום יש ספר יפה על זה).  

אנשים כמו אלבר קאמי הצליחו לתת שוויון גדול לחיים האנושיים מעצם התחברות עצמית של האדם לחוויית הקיום שלו על חשבון התחברות האדם למאורעות הפוקדים אותו או התחברות האדם לענינו החולף והבלתי תכליתי. 

ההתחברות לחוויית הקיום האישית מסוגלת להפוך את הטרגדיה האנושית (למי שחש בה, ובפירוש האקזיסטנציאליות מתאימה לסוג מסוים של אנשים שמבטם על העולם פאסימי משהו) וטרגדיות אנושיות אפילו למחוללי טוב אם מצליחים לנסוך בהם את החוויה העמוקה הזו. אינסטינקט החיים שמעמיד אדם בשעותיו הקשות ביותר חפץ חיים והמשך כנראה בגרסה אנושית הינו אותה חווית קיום שמתעלית על הקורה איתה).     

כמובן שעיסוק קיומי מעמיק כזה עלול להביא לאגואיות אישית גדולה.  סארט טבע באחת ממחזותיו רעיון האומר שהזולת הוא גהינומו של האני. הוא התכוון להביע בזה את תחושת הייחודיות האישית שעל האדם ליחס לעצמו. (הוא עצמו היה מבולבל ברעיונותיו מאותם תחושות קיומיות, גם דגל בקומוניזם אך גם סבר שאי אפשר להאשים את הנאצים...אולי הוא דוגמה טובה עד כמה הקיומיות ותחושותיה הבלתי מרוסנות בלי מיסוד רעיוני אובייקטיבי עשוי להוביל לאן שמובילה הרוח). ביטוי חזק של הקיומיות האינדוודואלית ייתכן דווקא על ידי הפיכת האני כגן עדן של הזולת (פראפרזה שלי מהופכת על משפטו של סארט), כשאדם מכיר בייחודיותו של כל פרט מהזולת ומקדיש עצמו לתועלתם הוא מוצא על ידי זה את הערך האישי האינדוודואלי של קיומיות האדם.  

כשאנחנו באים לדון במה היא ענינה של הדת, ומה מטרותיה, הדבר קשה ביותר. (כאן בפורום ישנם כאלו שהבעיה הזו עוד לא הצליחה לעורר את תשומת לבם. שלא במודע הם שבויים בנוסחת ביטוי הקיומיות של הרב סולובייציק שחיבר בין פאריס לבריסק בניחוח החירות האמריקאית ושלח כאן ארצה קצת לגוש עציון, כמבואר בתימצות בבאור פניך יהלכון. בפרט בפרק בתרא על קודש הקדשים של האמונה). האדם עומד ותוהה על מהותו ועל מאורעותיו וגורלו המבלבל בדרך כלל. ובכלל זה תוהה הוא מה אמורה להיות מערכת הלכות הנהגותיו וטיב יחס המפגש שלו עם הנעלם המוחלט או עם הבלתי מושג כאחראי לעצמיותו. על זה הדת היהודית מציעה שתי סגנונות, האחת עמידה מתבטלת מתמדת מול המוחלט העליון (קירקגור היטב לבטאותה) מופיעה בשלל מצוות תאיסטיות (שקוימו מעצמם על ידי האבות בתחושות נבואיות עמוקות) והשניה אחווה וכינון חברתיות שבפסגתו אהבת האחר והכרה בערך העילאי של כל סובייקט לעצמו. 

כמובן שאין זה עונה על התכלית שבכל זה ולמי צורך בכל הבריאה הזו, אבל תרפיה קיומית גדולה אפשר למצוא בכל מצוות הדת עד לאחת.