הקיום קודם לדת? [ותחומיהן].

הר"מ,
לא מסכים. לא כתוב ששמאי אכל לשם שמים, אדרבה - הוא אמר "נעשה חובותנו עם הגוף הזה". מה שכתוב הוא ששמאי שמר דברים נאים לשבת, מכאן שהבין שהחשיבות של התנאות במאכל ומשתה וכו', שייכת לשבת ושם זו מצווה מצד "וקראת לשבת עונג" וכד', ולא בשאר ימים.

פעמים וההלכה במפורש מכירה במצע בסיסי הקיים גם בלעדיה

למשל בכתובות נו. תוד"ה הרי "וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו גבי ממון (ותנאו בטל – ת.ט.) א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה על מה שכתוב בתורה? מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה דאפילו למאן דאמר (קדושין דף יג:) מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי היינו דוקא  כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו"

וכאן שואל הבן, וכי נזקין אינם סברא? הרי כל שיטת משפט בעולם מכירה בעקרון של פצויי נזקים ומנין זאת אם לא מסברא?  סביר ששתי נפעולות (פרעון חוב ופצוי ניזק) מעוגנות בסברא. כפי הנראה ההבדל הוא אם מדובר בטענה פשוטה שאינה נזקקת כלל למערכת משפטית. למשל אם פלוני חטף ממני חפץ איני נזקק ללכת לבי"ד בכדי לקבלו חזרה ואני יכול לחטוף חזרה מנו, זה אינו אקט משפטי.ולא מכח הוראה של מערכת המשפט. אין צורך ב"פסק". הוא הדין בהלוואה שפרעונה אינו זקוק למערכת המשפט ולהוראה שלה אלא הוא דבר פשוט ובסיסי ולכן אינו "תורה" ואינו בהגבלה שלא ניתן להתנות על התורה. כי רק על המערכת המשפטית של ה' לא ניתן להתנות אבל על הבסיס האנושי הפשוט ניתן להתנות. מה שאין כן פצוי ניזק הוא עניין שאמנם מעוגן בסברא אך כבר נזקק למערכת משפטית (התכוונת? יש אשמה תורמת וכו'). (אמנם פריעת בע"ח מצווה אך בוודאי שמצינו שגם על פעולות פשוטות שאינן נזקקות למערכת משפטית יש צויים.למשל גזל. יתכן שפריעת בע"ח מצווה מדין גזל). הרי לנו שתוספות מניחים שיש רובד בסיסי שאינו תורה