יש לדקדק, מדוע הוצרך לומר "את בני ישראל", והרי בהמשך הפרשה עצמה פרט הכתוב את שמות המתברכים? ועוד צריך להבין מדוע הוצרך לומר לפני מותו", והרי כבר מוכח מסוף הפרשה שזה היה לפני מותו?

ויש לומר, שהנה כל דבר סופו מוכיח על תחילתו, ובשעת פטירתו של משה רבינו, מבינים אנו כמה אהבה עצומה היתה לו לישראל בכל ימי חייו יותר מבניו ממש, כי מנהגו של עולם שהאדם בעת מותו לא ישים לב אלא על בניו ואשתו, שאהבתו אליהם היא אהבה פנימית ועיקרית, ואם ישים לב לאדם אחר הרי ניכר שהוא אוהבו כאחד מבניו. וכאן אצל משה רבינו בשעת פטירתו לא שם לב על בניו לברכם, אלא רק זכר את ישראל כל שבט בשמו, ולבניו לא פרט להם ברכה בפני עצמם, והרי זו הוכחה גמורה שהיה אוהב את ישראל יותר מבניו כי הסוף הוכיח על ההתחלה.

וזהו שאמר הכתוב: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל דוקא ולא את בניו, ואף על פי שהיה הדבר הזה לפני מותו, שלפי הטבע צריך שיברך את בניו ואת בני ביתו תחילה. (בן איש חי דרושים, לוקט מלבוש יוסף).

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את שני ישראל לפני מותו (זאת הברכה לג-א)

יש לדקדק מדוע אמר הכתוב וזאת הברכה בתוספת אות ואו מאחר שזו תחילת הפרשה?

ברם דבריו של משה אמורים על הדברים הקשים שאמר לבני ישראל בפרשת האזינו "מזי רעב ולחומי רשף" "מחוץ תשכל חרב", "ובחורב הקצפתם", "ממרים הייתם עם ה’", וכעת חזר ואמר להם דברי נחומים ולכן כתוב "וזאת הברכה" בתוספת אות ואו.

וממנו למדו כל הנביאים כהושע, יואל ועמוס וכו’ בהינבאם דברים קשים לעם ישראל, ולסוף חזרו ואמרו להם דברי נחומים, אבל אומות העולם להיפך שלמרות שאמרו להם דברי נחומין חזרו ואמרו להן דברי תוכחות (ילקוט שמעוני).

ועוד יש לומר כי מאחר ומיתת משה רבינו היתה בסיבת עם ישראל שהם גרמו לו שלא יכנס לארץ ישראל בחטא מי מריבה ונענש על ידיהם, היה מקום לטעות ולומר שמשה רבינו היתה לו טינה על עם ישראל על אשר רץ אחריהם כסוס, ודאג להם לכל מחסורם הן ברוחניות הן בגשמיות, ופעמים רבות עמד בתפילה עליהם, והם גרמו לו רעה ומיתה, ומנעוהו מלהיכנס לארץ שכלתה ונכספה נפשו להכנס אליה. והגם שהיה צדיק וסבלן מכל מקום כל זאת יועיל שלא ישמור שנאה עליהם אבל לא היה עולה על דעתינו לומר שגם יברכם, לכן כתוב "וזאת הברכה" בתוספת ואו, לרמוז שלא די שלא שמר טינה בליבו אלא גם ברכן.

ולכן הכתוב קראו איש האלהים ששינה מדרך הטבע והחזיר טובה תחת רעה, ומכיון שגדלו מעשיו נקרא כן (אור החיים הקדוש).

לימוד גדול למדנו ממשה רבינו כיצד להתייחס לכל מצב של עגמת נפש, וחלילה לקלל את הזולת בכל אופן, כי מלבד העבירה שהיא ביד המקלל, גם חלילה הקללה תחזור עליו, וכמו שאמר שלמה המלך החכם באדם (משלי כ"ו ב’) "כציפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא" כשם שהציפור דרכו להיות נודד להשיג את מאכלו וחוזר לקינו, כן הקללה כשיצאה מפה האדם חוזרת ובאה אל המקלל עצמו, מפיו יצאו ואל קרבו יבואו.

ובכדי להימנע ממידה מגונה זו דרושים שני תנאים א. אמונה בה’ יתברך, להאמין באמונה שלימה שכל מה שנעשה הוא בהשגחה פרטית ויאמין שאין לו להאשים את חברו, וכמאמר דוד מלך ישראל שאמר: (שמואל ב’ ט"ז, י"א) "ה’ אמר לו קלל", (ועיין בס’ פלא יועץ ערך נקימה ונטירה) ב. לדון כל אדם לכף זכות ואף אם לא נמצא בו שום זכות, כי פעמים רבות אפילו שנראה לנו שאין שום צד לדון את האדם לכף זכות בסופו של דבר מתגלה האמת כי במעשיו של האדם הזה אין שום חטא ואדרבא למצוה תחשב לו.

אמרו חז"ל בספרי (וזאת הברכה פיסקא שמג) כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תרצח", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמותו של אותו אביהם, רוצח הוא, שנאמר: "והידיים ידי עשו" (בראשית, תולדות כז, כב), ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר: "ועל חרבך תחיה" (שם, מ). הלך לו אצל בני עמון ומואב, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תנאף", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! עצמותה של ערווה להם היא, שנאמר: "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית, וירא, יט, לו). הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם "לא תגנוב", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמותו של אביהם, לסטים היה, שנאמר: "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית, לך לך טז, יב). לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה אם ירצו ויקבלו את התורה, ולא קבלו, עד שקיבלוה עם ישראל, ע"כ.

על מעמד הרסיני אמרו חז"ל בגמרא (שבת פח ע"א) על הכתוב: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות, יתרו יט, יז) אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד, שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם, ע"כ. על עם ישראל כפו לקבל את התורה. נשאלת השאלה: כשהקדוש ברוך הוא חיזר אחרי אומות העולם שיקבלו את התורה, מדוע לא כפה עליהם הר כגיגית שיקבלוה? ואכן טענה זו קיימת אצל אומות העולם. כמו שאמרו חז"ל בגמרא (עבודה זרה ב ע"א – ע"ב) לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך בוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: כל מי שעסק בה, יבוא ויטול שכרו. באים אומות העולם בתביעה: כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? ע"כ.

על עצם כפיית ההר כגיגית שואלים (מדרש תנחומא, נח אות ג, תוספות שבת פח ע"ב ד"ה כפה עליהן) מדוע היה צריך לכפות על עם ישראל הר כגיגית, הרי הם הקדימו "נעשה" ל"נשמע"? וכמו כן נשאלת השאלה הכללית: וכי זה נקרא "מתן קבלת תורה", הרי זוהי כפיית התורה?

אך בספרים ובמדרשים מובא נושא יסודות בטבע: דומם, צומח, חי ומדבר. המהר"ל מפראג מוסיף דרגה חמישית, והיא: ישראל. גדולי המוסר עשו חקירה ישיבתית לגבי הדרגות, האם כל דרגה ודרגה היא כמו הדרגה הקודמת בתוספת מעלה, או כל דרגה ודרגה היא מעלה בפני עצמה. למשל, האם דרגת צומח הוא דומם בתוספת חיות של צומח, או שדרגת צומח עומדת בפני עצמה? האם דרגת חי הוא צומח בתוספת חיות של חי, הליכה ונשימה, או שחי הוא דרגה בפני עצמו? אך נעשה ניסוי, ניקח פרח ונתלוש אותו מהקרקע, ממקור חיותו, האם הוא ישאר דומם לאורך זמן? התשובה לכך: לא ולא, אלא יבול וירקב. או אם ניקח בהמה ונשחט אותה, האם היא תישאר צומח או דומם? – בוודאי שלא, אלא הבשר ירקב ויבאיש. זאת אומרת, כל דרגה היא מעלה בפני עצמה.

אותה חקירה שנעשתה לעי’’ל, אפשר לעשות גם לגבי עם ישראל. האם עם ישראל הוא גוי בתוספת קדושה של תורה ומצוות? או שעם ישראל הוא עם בפני עצמו? והנפקא מינה: אם יבטלו חס וחלילה את התורה והמצוות מעם ישראל, האם עם ישראל ירד לדרגה של שאר אומות העולם, או שיתבטל חס וחלילה מן העולם? והתשובה לכך – כשם שאמרנו לעיל לגבי הדרגות האחרות שאם נוטלים את ייחודן אין להם זכות קיום, הוא הדין לגבי עם ישראל, עם ישראל בלא תורה לא יהיה כשאר העמים, אלא אין לו זכות קיום ויהפך לעפר ואפר.

על פי הדברים האלו יאירו דברי הגמרא בכתובות (סו ע"ב) אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשריכם ישראל! בזמן שעושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה, ע"כ. מדוע הקיצוניות הזו? וכי לא די לומר שאם חס וחלילה אינם עושים רצונו של מקום, ירדו לדרגת הגוי? אלא לומר לך, עם ישראל בלא תורה אין לו זכות קיום, ולכן כשאינם עושים רצונו של מקום, יורדים עד לעפר.

הקדוש ברוך הוא במתן תורה כפה עליהם הר כגיגית. פירושו של דבר: כפה עליהם את המציאות שעם ישראל היא דרגה בפני עצמה בזכות התורה, ולשם כך נוצר עם ישראל, ואם לא יקבלו את התורה – שם תהא קבורתכם. לעומת זאת, על אומות העולם לא שייך לכפות את ההר כגיגית, כי אצלם קבלת התורה היא נגד מהותם ויצירתם. עשו, חי על החרב. עמון ומואב, נוצרו מניאוף. ישמעאל, חי על הגניבה, לכן לא שיך שיכפו אותם. מה שאין כן עם ישראל, עצם יצירתו היא עבור קבלת התורה, ואם לא יקבלו את התורה – ירדו עד לעפר. ולכן אצל עם ישראל "נעשה ונשמע" שאמרו, זהו בעל כרחם, כי המציאות כופה עליהם לומר כך.

ואכן מצינו שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע" לאחר שכפו עליהם את ההר כגיגית, במכילתא דרכי שמעון בן יוחאי על הכתוב: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות, יתרו יט, יז) מלמד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה, מוטב. ואם לאו, כאן תהא קבורתכם. באותה שעה געו כולן בבכייה ושפכו ליבם כמים בתשובה ואמרו: "כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע" (שמות, משפטים כב, ז), ע"כ.

כפיית ההר כגיגית היא כפיית המציאות שעם ישראל בלא תורה אין לו זכות קיום, כי לכך הוא נוצר. כפייה כזאת שייך להטיל רק על עם ישראל, ולא על אומות העולם שמהותם ויצירתם נוגדת חלק ממצוות התורה. וכשכפו על עם ישראל את המציאות הזו, ענו ואמרו: "נעשה ונשמע". (מדרש אור חדש)

אהבת תורה

רבי משה פיינשטיין ביאר את חביבותה של התורה ואת האושר שהיא נוסכת בלומדיה:

כתוב בפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" מה המשמעות של התורה כמורשה לנו?"

תארו לעצמכם כלה הקונה זוג פמוטים חדשים לפני נשואיה. כמובן שהיא מאושרת, אך כמה יגדל אושרה של כלה המקבלת בירושה את פמוטיה של הסבתא האהובה. הם יקרים לה לאין ערוך, והיא לא תמירם בכל זוג פמוטים אחר שבעולם.

התורה שאנו לומדים היא אותה תורה אשר משה רבנו ציווה לבני עמנו בסיני, זו היא ירושתנו! ("רבי משה פיינשטיין")

תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (וזאת הברכה לג-ד)

היחיד כשלעצמו אינו יכול לקיים את כל המצוות שבתורה שכן ישנן מצוות שאינן נוהגות אלא אצל כהנים, לווים, מלך וכיוצא בזה, אולם בזמן שישראל כולם מלוכדים כאיש אחד, ומחבבים איש את רעהו, אזי נחשבים כולם לגוף אחד, וממילא כשיהודי מקיים מצוה מסויימת נחשב כאילו כל ישראל קיימוה.

וזהו שאמר הכתוב "תורה צוה לנו משה" שש מאות ואחת עשרה המצוות כמנין "תורה" אשר "צוה לנו משה" (שהרי שתי המצוות "אנכי ולא יהיה לך" נאמרו מפי השם יתברך עצמו. ומשה ציווה לנו רק תרי"א מצוות) לא יוכלו להיות לנו ל"מורשה" נצחית, ולא נוכל לקים את כולן, אלא אם כן תהיה "קהלת יעקב" שיהיו ישראל כולם מלוכדים כגוף אחד (כתב סופר).

ודרשו חז"ל (פסחים מט) על חביבות התורה מהפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" אל תקרא מורשה אלא מאורסה, כשם שתקופת חיי האירוסין אינם שגרתית ובני הזוג זהירים בכל מעשיהם, כך בכל פעם שניגש אדם לעסוק בתורה עליו להרגיש חביבות מיוחדת כאילו קבלה מחדש. (לבוש יוסף).

"תורה ציוה לנו משה מורשת קהילת יעקב"

חז"ל אומרים אל תיקראו מורשת אלא מאורסת מלשון אירוסין שבני ישראל מאורסים לתורה ולא רק שקיבלו אותה בירושה. יש לזה שני טעמים א. ידוע שגוי ששומר שבת ומקיים מיצוות חייב מיתה כי ניקרא שהוא בא על נערה מאורסה (התורה) שנאמר תורה ציווה לנו משה מאורסת קהילת יעקב ואם תאמר שמורשת מלשון ירושה אז דינו של הגוי אינו מיתה אלא מלקות כי גזל בירושה דינו מלקות וזה סותר את דיני חז"ל. ב. אנחנו חייבים להתייחס לתורה כמאורסים לה משל למה דבר דומה ליהודי שהלך עם ארוסתו ברחוב ולפתע ארוסתו מעדה במדרכה ונפלה. היהודי ניבהל הרים אותה וניקה אותה ושאל אותה כמה וכמה פעמים אם היא בסדר וגילה דאגה עמוקה וכינה אותה בשמות חביבים וכדומה אחרי חודש הם התחתנו ואחרי החתונה עברו בדיוק ליד אותה מדרכה ומעדה בפעם השניה ונפלה. ובעלה להבדיל מלפני החתונה צעק עליה ואמר מה קרה לך? איך את נופלת פעם שניה? למה אין לך עיניים בראש? וכל מיני תרעומות של זילזול בכבוד האישה. השאלה מה גרם ליהודי להגיב כך לפני החתונה פחד היהודי להפסיד את השידוך לכן רכש לה כבוד ואחר החתונה לא כל כך פשוט לכלה לחזור אחורה לכן יש לבעל יותר ביטחון ויותר הוא נוהג להקל בכבוד האישה ומין הסתם גם להשמין ולהזניח את עצמו. לכן אותו דבר בני ישראל צריכים להרגיש מאורסים לתורה שהיא בחרה בנו מכל העמים וחיי עולם נטע בתוכנו שהקב"ה לא התחרט ויתן אותה לאומה אחרת. לכן אסור להקל בכבוד התורה נואהב אותה נכבד אות ונהללה בשירה בזימרה ונודה לקב"ה כל יום במזמור עלינו לשבח.

כשמשה רבנו נפטר חשו עם ישראל באבידה הגדולה של רבם שלימדם כל התורה כולה, לכן בכו שלשים יום.

וצריך להבין מדוע ביום פטירת רבי שמעון בר יוחאי עושים הילולא שמחה וששון? ברם כשמשה רבנו ע"ה נפטר נעלמו מעם ישראל שלושת אלפים הלכות ואילו כשרבי שמעון בר יוחאי בא לעולם גילה את שלושת אלפים ההלכות שנעלמו מעם ישראל.

לכן בפטירת משה רבנו היה עצב גדול ואילו ביום פטירת רבי שמעון בר יוחאי מגלים עם ישראל שמחה מיוחדת משום שגילה והאיר לנו הלכות שנעלמו (ע"פ זוהר הקודש לוקט מלבוש יוסף).

ומעשה היה ברבי יהודה ורבי שמעון בר יוחאי שהיו יחד בשוק, והיה ביניהם אדם אחד ששמו היה יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: טובה הנהגתה של אומה זו שתיקנו שווקים וגשרים ומרחצאות. ור’ יוסי שתק. אבל רבי שמעון השיב להם ואמר: כל מה שתיקנו לא היה לטובת העולם, אלא להנאת עצמם, כי השווקים תיקנו להושיב בהם זונות מוכנות. והמרחצאות לעדן עצמם בהם והגשרים כדי לגבות בהם מכס מכל אחד. הלך יהודה בן גרים וסיפר הדברים לאנשי ביתו, ומפה לפה נתפרסמו והגיעו הדברים לאזני המלך. ויצא גזר הדין לאמר: יהודה שדיבר טוב ראוי להיות ראש המדברים. שאם יהיה בישיבה לא יהא שום אדם רשאי לדבר לפניו ויצטרך להמתין עד שיגמור, ואף יהיה ראש ישיבה בכל מקום שירצה, ור’ יוסי ששמע לשון הרע ושתק, יגלה. וגרשוהו לצפורי הסמוכה לצפת. ושמעון שדיבר רע ייהרג. וששמע ר’ שמעון פסק הדין ברח הוא ובנו ר’ אלעזר ונסגרו בישיבה ולא יצאו החוצה. וכל יום היתה אשתו מביאה להם פת ומים והם ניזונו מכך, וכשתקפה הגזרה שהתחילו מחפשים אותם אמר ר’ שמעון לבנו: נשים דעתם קלה עליהן ואני חושש שמא יאיימו עליהן ויגלו מקום מחבואנו, לכן בא ונתחבא במערה אחרת. והם הלכו לכפר אחד שעד היום נקרא בוקיעא הסמוכה לצפת מהלך ד’ שעות הליכה, והתחבאו במערה ופשטו כל בגדיהם ונשתקעו בחול בכל גופם, עד צוארם. וכל היום היו לומדים ומתפללים, ובזמן תפילת שחרית מנחה וערבית היו לובשים בגדיהם ואח"כ פשטו בגדיהם כדי שלא יתקלקלו. והקב"ה השגיח עליהם שהצמיח על פתח המערה עץ חרוב ומעין היה מכנה לשם מים ומהם התפרנסו וכך נהגו י"ב שנה. יום אחד הופיע אליהו זכור לטוב והתחיל מכריז בקול: מי ילך ויודיע לבר יוחאי שהמלך מת ושנתבטלה גזרתו. ועי"כ יצאו מן המערה. וכשראו אנשים חורשים וזורעים תמהו ואמרו: כיצד מניחים הללו חי העולם הבא והם עוסקים בחיי העולם הזה, והרי המלאכות האלה יכולות ליעשות על ידי גוים והם יכולים לישב ולעסוק בתורה. וכעסם היה גדול כל כך שכל מקום שבו נתנו עיניהם מיד נשרף, יצאה בת קול מן השמים ואמרה: האם יצאתם כדי להחריב את העולם, חיזרו למערכתם. והם נסגרו לעוד שנה. אח"כ אמרו: משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, ואם כן אנו יכולים לצאת. שמעו בת קול מן השמים שצותה עליהם לצאת מי המערה, ויצאו, והיו הולכים האב והבן יחד. וכל דבר שנתן בו ר’ אלעזר עינו היה נשחת אבל רבי שמעון היה מתקנו. ופייסו ואמר: בני די בעולם אם נעסוק בתורה אני ואתה. ביום ששי לפנות ערב ראו איש זקן רץ ובידו שני הדסים. אמרו לו: למה אתה נושא אותם. אמר להם: משום כבוד שבת. אמרו לו: והרי די באחד ולמה לך שנים, ענה להם ואמר: האחד כנגד זכור והאחד כנגד שמור. אמר ר’ שמעון לבנו: ראה כמה חביבים המצות על ישראל, ובכך נחה דעתו.

ורבי פנחס בן יאיר היה חותנו של רבי שמעון בר יוחאי וכשנודע לו על דבר בואו של רבי שמעון יצא לקבל פניו. והכניסו למרחץ ובמו ידיו היה משפשף גופו, וראה שבשרו ניקב, כי החול השחית בשרו. וצערו היה גדול כל כך שזלגו עיניו דמעות רבות ונפלו על רשב"י והיה מצטער על כך שהוא מכאיבו הרבה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו ר"ש: עי"כ למדתי תורה הרבה, שכן לפנים הייתי שואל אותך קושיא אחת והיית משיב לי י"ב תירוצים. עכשיו שאל ממני שאלה ואשיב לך כ"ד תירוצים.

אמר ר’ שמעון: מאחר שעשה לי הקב"ה את הפלא הזה, צריך אני לעשות איזה תיקון גדול לתועלת העולם, שהרי מצינו ביעקב אבינו כשהיה בשכם תיקן להם מרחצאות, ויש אומרים צורת מטבע. וי"א שווקים וחנויות לסחורה, אף אני רוצה לעשות איזו תקנה לעיר. שאל את האנשים אם משהו חסר כאן. אמרו לו: דע רבנו, כי יש שדה אחת כאן שיש בה ספק טומאה והכהנים יש להם צער שהם צריכים לכתר המקום כדי שלא יעברו דרך שם, שאלם ר"ש: כלום יש מישהו כאן היודע שיש למקום הזה חזקת טהרה, ושלא היה בית החיים, אמר לו זקן אחד: כאן נטע רבי יוחנן בן זכאי שתילי תורמוס של תרומה וחזר ועקרן בידו. וזה סימן ברור שהחזיקה בטהרה, שאם לא כן לא היה נכנס לשם, שכן ריב"ז היה כהן, ואף לא היה שותל בתוכה תרומה שצריכה לגדול במקום טהור. אמר ר"ש: אף אני אעשה כך. וזרק תורמוסים בשדה זו ונעשה נס שבמקום שהיה שם מת היה קם, ובכך היה מציין המקומות הטמאים. ושאר המקומות שהיו קשים וחזקים ידעו שהם טהורים. והיה אותו זקן הולך ברחובות והיה צועק: ראו את ר’ שמעון בר יוחאי, הוא טיהר את בית הקברות, והכהנים רשאים לעבור שם. אמר לו ר"ש: אלמלא היית אתנו, ואף אם היית אתנו אבל לא היית מסכים עמי, לא היה איכפת לי, כי בודאי מי שלא ידע קשה הדבר בעיניו. אבל מאחר שהיית עמנו ולפי עדותך על ריב"ז תיקננו, אני מתרעם, שהרי אם זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן שצריכים לאהוב זה את זה. וכעסו היה גדול כל כך שהסתכל על הזקן הזה בעין הרע, ונעשה גל של עצמות. ומשם הלך רשב"י לרחוב וראה את יהודה בן גרים הנ"ל, אמר: עדין חי זה בעולם, ונעשה גל של עצמות.

והיה שם קראי אחד אמר: עכשיו אלך ואלגלג על גדול היהודים, הלך והביא אדם מת ממקום שהיה שם קרב, וקברו בשדה זו במקום שאמר רשב"י שהוא טהור. הלך לר"ש ואמר לו: האתה הוא זה שנתת רשות לכהנים לילך דרך השדה הזאת, אמר: הן. אמר לו הקראי: אני אראה לך מקום שבו קבור אדם, ואתה לא מאתר אותו. ורשב"י ידע ברוח הקודש מה אירע והשיב לו לאמר: הריני גוזר על זה שלמעלה שירד למטה ועל זה שלמטה שיעלה למעלה, וכך היה שהמת עלה והקראי נפל במקומו. ואותה שבת סעד ר"ש אצל האדם הנ"ל, כי נעשה לו הנס הזה, והודו ושבחו לה’ על הניסים והנפלאות.

ומן הסיפור הזה למדנו שכל אדם ההולך באיזה כפר או עיר, ישתדל לעשות להם איזה תיקון, הן מפני שגרמו לו קורת רוח שאירחוהו, והן שעי"כ ייזכר שמו לטובה ויברכו אותו לאמר: שעות טובות יהיו לפלוני שתיקן לנו דבר זה, ואם הוא תלמיד חכם הוא צריך לבדוק השוחט אם יודע ובקי בדינים. (מעם לועז)

התנא הגדול ר’ שמעון בר יוחאי חי בדור השני שלאחר חורבן בית שני ותקופתו היתה תקופה קשה לעם ישראל בגלל גזירות קשות שגזרה המלכות. בימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בענן, כי זכות רשב"י הגנה על כל הדור, שלא ידונו אותם בדינים קשים.

רשב"י היה תלמידו של ר’ עקיבא ומיד לאחר נישואיו עזב את ביתו וגלה למקום תורה ללמוד בישיבתו של רבו ר’ עקיבא. במשך 13 שנה למד שם והיה קשור מאד אל רבו עד שכאשר נאסר ר’ עקיבא בבית האסורים סיכן רשב"י את נפשו ונכנס לשם במסירות נפש כדי ללמוד תורה. כל זמן שישב רשב"י לפני ר’ עקיבא הסתיר את מעלתו וגדולתו ואף אחד לא הכיר את כוחו חוץ מרבו שידע את גדולתו של תלמידו, ואמר לו: דייך, שאני ובוראך מכירים את כוחך"!

יום אחד ישבו החכמים בבית המדרש ונשאלה שאלה ואף אחד לא ידע לענות. קם ר’ יהודה בר אלעי ואמר: חבל שבר יוחאי איננו איתנו ואף אחד אינו יודע היכן הוא. באחד הימים ראה ר’ יוסי בן ר’ יהודה להקת ציפורים שעפות בשמים ויונה אחת עפה אחריהן. קם ר’ יוסי על רגליו ואמר: יונה, יונה, כנסת ישראל נמשלה ליונה. ואת נאמנה בשליחותך עוד ממי המבול, בואי ובצעי שליחות חשובה עבורי. באה היונה ונעמדה לפניו. לקח ר’ יוסי נייר וכתב עליו שאלה ואמר ליונה מה שאמר. לקחה היונה את הפתק בפיה ועפה למקום מחבואו אל רשב"י במערה. כששבה היונה בכנפיה ואז הרגיש בה רשב"י וראה את הפתק שבפיה. קרא רשב"י את הפתק והתחיל לבכות. אמר לו ר’ אלעזר בנו: אבא, מדוע אתה בוכה? ענה לו רשב"י: על שפרשתי מחברי, ועל שדברים אלו לא נתגלו להם. ומה יעשו הדורות הבאים?! בין כה וכה הגיע אליהו הנביא ומצא את רשב"י בוכה. נענה אליהו ואמר: הייתי כעת בשליחות אחרת והקב"ה שלח אותי אליך כדי להשתיק את דמעותיך. אוי רבי, אוי רבי, לא הייתי צריך כעת לגלות לצדיקים את הדברים האלה, אבל כך אמר הקב"ה. והתחיל אליהו לגלות בפני ר’ שמעון סתרי תורה. לעת ערב כתב ר’ שמעון את תשובתו על פתק ושם בפי היונה. עפה היונה וחזרה אל ר’ יוסי כשראה אותה אמר: יונה, יונה, כמה נאמנה את מכל עופות השמים! לקח את הפתק ונכנס אל חבריו וסיפר להם כל מה שהיה עם היונה והראה להם את דברי רשב"י. תמהו כל החברים ור’ יהודה בכה ואמר: אוי לנו שאנחנו לא יודעים את המקום שהוא נמצא. אשריו בר יוחאי שהקב"ה עושה עימו ניסים. הוא גוזר והקב"ה מקיים ועתיד הוא להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן ויקבל פני שכינה. וישתעשע עם הצדיקים היושבים בגן עדן ויאמר להם: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה’ עושנו".

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (וזאת הברכה לד-יב)

תורתינו הקדושה אין לה סוף כי ככל שנעמיק בדברי התורה נראה שרחוקים אנו יותר ויותר מהבנתה, כי התורה כמו ים שאין לו סוף, ואשר על כן ככל שיעסוק האדם בתורה תתרבה אהבתו אליה כי מתחיל הוא להבין איזו חכמה נפלאה יש בתורתנו הקדושה ולכן כשמסיימים את התורה מיד מתחילים שוב פרשת בראשית.

ואכן יש קשר בסמיכות סוף התורה לתחילתה על מה שכתוב בזוהר הקדוש שהגשמות של הצדיקים נבראו לפני בריאת העולם, כלומר כשם שהתורה נבראה תתקע"ד (974) דורות קודם בריאת העולם כך גם נשמות הצדיקים נבראו קודם בריאת העולם.

ובזה אפשר לקשר סוף התורה עם תחילתה, כי כידוע הצדיקים מנהיגי הדור נקראים עיני ישראל, ומעידה התורה כי "לעיני כל ישראל בראשית ברא" כלומר בריאת העולם היתה לעיני הצדיקים שנבראו קודם בריאת העולם (חפץ חיים )

תאר לעצמך שאתה מארגן מסיבה ענקית ומזמין את כל מי שאתה מכיר. אך זוהי איננה מסיבה "רגילה": מדובר בשבוע שלם ורצוף של אוכל משובח, מוסיקה וכיף. בשלב מסוים נרגעות הרוחות והאורחים מתחילים ללכת הביתה. אתה, כמארח, ניגש בשקט לכמה מחבריך הטובים ביותר ולוחש להם: "תישארו פה קצת אחרי שכולם יעזבו. אני עוד מעט מתכוון להוציא את הדברים הטובים באמת".

בכל שנה ושנה מקיים הקב"ה שבוע של "מסיבות", שנקרא "חג הסוכות".

בתקופת בית המקדש בירושלים, נהגו להקריב בחג הסוכות 70 פרים. חכמינו מסבירים שמספר זה עומד כנגד 70 אומות העולם, שבית המקדש נבנה גם עבורן. ניתן להבין זאת מדברי שלמה המלך, שהקים את בית המקדש וביקש מהקב"ה להתייחס גם לתפילת הנכרי: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל... אתה תשמע... ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי..." (מלכים א', ח:מא-מג). הנביא ישעיה התיחס אף הוא לבית המקדש כ"בית כל העמים" (ישעיהו נה:ז).

בית המקדש היה המרכז הרוחני של העולם, אליו ירדה שכינתו של הקב"ה. למעשה, בגמרא כתוב שאם הרומאים היו יודעים כמה תועלת הם בעצמם היו יכולים להפיק מבית המקדש, הם לעולם לא היו מחריבים אותו!

בתום חג הסוכות, הקב"ה הוסיף יום אחד של קירבה מיוחדת בינינו לבינו. יום זה נקרא "שמיני עצרת", על שם התכנסותו של העם בבית המקדש. ביום זה נהגו להקריב רק פר אחד במקום 70, כנגד עם אחד - העם היהודי. (גמרא, מסכת סוכות, דף נה עמוד ב').

למרות שהוא מגיע מיד בתום שבעת ימי חג הסוכות, שמיני עצרת הוא יום חג העומד בפני עצמו, וכפי שכתוב בחומש ויקרא (כג:לו): "ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם... עצרת היא", משמעות הדבר היא, שיש לברך בו את ברכת "שהחיינו" ואין יותר צורך לשבת בסוכה.

צירוף של המספר שבע

הרמב"ן (רבנו משה בן נחמן שחי במאה ה-12 בספרד) נותן הסבר יפה מתוך הקבלה: המספר שבע הוא מספר השייך לעולם הטבעי. ישנם שבעה ימים בשבוע, שבעה תווים בסולם הקולות ושבעה כיוונים (ימין, שמאל, למעלה, למטה, קדימה, אחורה ומרכז). "שבע" – המיוצג ע"י שבעת ימי חג הסוכות – הוא עולם הטבע. "שמונה" לעומת זאת, – המיוצג ע"י יום שמיני עצרת – הוא העולם שמעל לטבע.

הגמרא אומרת שהעם היהודי הוא מעל לטבע. הצלחנו לשרוד את כל הרדיפות, ההגליות, הייסורים והגירושים שניתן להעלות על הדעת. ובכל זאת הצלחנו להתגבר ולשרוד. מארק טוויין כתב: "לכל דבר יש סוף חוץ מליהודי, כל הכוחות האחרים מתפוגגים, רק העם היהודי שורד. מהו סוד ההישרדות של עם זה?"

ה"סוד", כפי שידוע לנו, הינו מתנה מיוחדת שנתן הקב"ה לעם ישראל: התורה. כמו שכתב הרב עמנואל פלדמן:

<*>"התורה היא גשר מסתורי המחבר בין היהודים לקב"ה, דרכה הם מתקשרים זה עם זה, ובעזרתה הקב"ה מקיים את הברית שכרת עם עמו לשמר אותו ולהגן עליו".

לכן, היות והמספר שמונה הוא מעל לטבע והתורה גם היא מעל לטבע, אין זה צירוף מקרים שבשמיני עצרת אנחנו חוגגים את סיום קריאת התורה ומתחילים סבב חדש של קריאות. אירוע זה מכונה בחיבה "שמחת תורה". (בחוץ לארץ חוגגים את שמחת תורה ביום שלאחר שמיני עצרת).

מדוע נוהגים לסיים את קריאת התורה ולהתחיל בה מחדש באותו היום ממש? חכמינו מסבירים: "כדי להראות שהתורה חביבה עלינו כמו מתנה חדשה ולא כמו ציווי שאבד עליו הכלח. וכמו ששמחים לקבל מתנה חדשה, כך כולנו שמחים לקבל "תורה חדשה". כמובן שאין כוונתנו שהתורה משתנה. להפך, אנו מתרגשים ממנה בכל פעם מחדש למרות ובגלל שהיא אינה משתנה לעולם. אנו נוהגים לשיר ולרקוד במשך שעות רבות מסביב לבימה (עליה קוראים בתורה בבית הכנסת), נושאים את ספרי התורה בידינו, ומביעים בכך את שמחתינו על ההזדמנות שלנו להתקרב לקב"ה.

בשמיני עצרת, כשאנו מסיימים את תקופת החגים, אנו מתפללים תפילה מיוחדת לירידת גשמי ברכה, כשהגשם מייצג את ברכת הצמיחה והשפע. ואולי ניתן להסביר זאת כך: כאשר סיימנו "לזרוע" את ההחלטות הטובות שקיבלנו על עצמנו לקראת השנה החדשה, מילאנו את חלקנו בהשתדלות ליצירת השינוי. כעת אנו מצפים להגשמה של ההשתדלות הזו, ל"נביטה" ו"לצמיחה" של "הזרע" אותו טמנו, וזהו חלקו של הקב"ה המחליט אם וכמה להשפיע עלינו מברכתו. ואולי לשם כך באה תפילתנו המיוחדת לירידת הגשמים דווקא עכשיו.

בכל תקופת החגים, השקענו אנרגיה רוחנית רבה בהתפתחותנו האישית ועברנו דרך ארוכה. המשימה שלנו כעת היא לקחת את האנרגיה הזו ולנצל אותה על פני השנה החדשה.