קריעת ים סוף לא סתם נאמרה.
ללכת לדפוק איפור ולהיתקל במה שלא, זה תקלה
זה מטלה לא קלה.
להמשיך יום יום לעבור אחד, עשרות ומאיות,
לשבת להרגיש שזה לא זה, זה פשוט לבכות.
את רוצה לקרוע את הים לגזרים מעצבים,
עד כמה הגברים הם דפוקים.
את חושבת ואומרת, די שיופיע האביר.
אך מה שאת מגלה זה, לא זן נדיר.
את רזה יפה מוכשרת ומוצלחת
ובכזה אחד לעולם את לא קולעת.
את פתוחה בגבול, מבינה את החיים
אבל הם, זה או דוס או אחד שלך לא מתאים.
את לא דורשת דוגמן מדגמן חתיך רציני
סך הכול חמוד שאיתו בסוף תחיי.
ושאת רואה פרצופים מזן כזה תמוה.
את שואלת למה אלוקים היופי צבוע?
את מיואשת, הולכת בין הייאוש לדמעה
את מקשיבה לעוד מה שבלב לא נותן תקווה
את שומעת על עוד חתיך כמו שכולם אומרים .
והתמונה מוכיחה מה שלא יגידו שום אלף מילים.
את יודעת וטעמת מה היא אהבה.
התאכזבת נפלת קמת ומנסה לאחוז בשארית התקווה.
את עומדת, שמאחור השאיר לך הכאב כתמים.
ולאן העתיד שלך אין יודעים .
רוצה בסך הכול חכם נחמד ומבין.
ואהבה לא התאהבות אך טיפ טיפה של הרגשה.
את נופלת בייאוש ושואלת "אם קרעת את הים לעמך
אז עם שידוך כל כך קשה לך"? ודאי שלא!!
אז מה אלוקיי, חסר בי שאני לא מצליחה??
נשלח מהאנדרואיד שלי
