חופשה שנתית

צעג

העלית שאלה גדולה. אבל סבורני שיש לחלק בין הבעיה והפתרון שבמשל לבין מה שבנמשל.

נכון שאדם זקוק למנוחה. שינוי אוירה. התרעננות.

נכון שהמצוות עלולות ליצור לחץ ולכן צריך מנוחה ושקט ורגיעה.

אבל הפתרון לדעתי אינו לנוח מן המצוות, אלא, אם אפשר לומר זאת כך, לנוח בתוכן.

כל מצוה ומצוה לפי עניינה.

למשל, כמעט לא יודעים או לא שמים לב שמצות תפילה אינה נוהגת כאשר האדם מתקשה בה. בגמרא אמרו שהבא מן הדרך (לפי תנאי הדרך שלהם) היה פטור מתפילה כמה ימים, וכן מעתיק הרמב"ם. חתן הטרוד במחשבת מצוה פטור מקריאת שמע - ובימינו מחמיר החתן לקרוא קריאת שמע בכוונה יתרה כפי כוחו.

בלימוד התורה הישיבתי מקובל בין המומחים שיש תקופות של התלהבות ויש תקופות של עייפות. באלו ובאלו צריך ללמוד, אבל בתקופות של עייפות (ומי שעבר זאת יודע) לומדים פחות, מרבים יותר במה שנקרא "בקיאות", מחליפים לנושא אחר ומסכת אחרת, וכיו"ב.

אז כדאי לבדוק מה הן המצוות שאנו שומרים, מה מהן חיוב עלינו, והאם קושי או לחץ או עייפות הם פטור.

הפטור אינו סיבה למשל להפסיק חלילה לשמור שבת, אבל בכל מצוה צריך לבדוק מה החיוב ואיך לקיימנו בצורה הטובה ביותר.

***
ואם כבר בודקים -

מפני מה יש עייפות ולחץ? האם זה בגלל התורה והמצוות, או בגלל החיים בכלל?

האם רק התורה היא שגורמת ללחץ?

ואולי זה בגלל שלא ניגשים כלל נכון אליה?

המגיד מדובנא דרש את הפסוק

כלום לא לימדו אותנו שלפום צערא אגרא ושסופרים את השעות ולא את הדפים?
אני באמת לא מבין את המשל הזה של המגיד מדובנא.כמה מאמץ צריך להשקיע כדי להתישב ללמוד אחר יום עבודה מפרך? באמת כ"כ קל להתפלל יום יום, והרי אנחנו לא פוסקים שהבא מבדרך פטור מהתפיל. כזה כיף עם כל המגבלות של כשרות וכו'? ובל נשכח שמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא לעול.

צעג

יפה כתבת.

אני משער שהתשובה צריכה להימצא בכיוון הבא:

אם הקושי הוא מחמת זה שאיננו מצליחים מייד כפי שהיינו רוצים: הסוגיא קשה מדי, האוכל שאינו כשר קורץ מדי, האם זה בגלל שזה טבעי שנחשוק במה שנמנע מאיתנו, או שזו טעות בגישה? לפעמים עלינו למצוא את הטעם באוכל המותר, להסתפק בהבנה שאנו מסוגלים לה בעת המתאימה לכל רמת לימו. אך לפעמים יתכן שאנו סבורים שמשהו אסור בעודנו מותר, שאנו סבורים שאנו חייבים בדבר מה למרות שאין כזה חיוב.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הכותבים כאן ציינו שאדם לעמל יולד ושהאדם אינו יכול לצאת לחופש ממערכת מחייבת. נסתכל על הדברים מזווית אחרת. הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק מ"ז כתב שהתורה באה להקל ולא להכביד (הציטוטים מתוך מורה נבוכים, תרגום שוורץ, באתר של אוניברסיטת תל אביב):

הואיל ואתאן למורה, אעלה שאלה שאותגר בה קרוב שלי והוא העביר אותה אלי.
חבר אמר לו שלפי הרמב"ם, מי שמצוות מזיקות לו, שלא יקיים את המצוות. הוא הופתע ושאל אותי מהיכן ניתן ללמוד זאת מהרמב"ם. עניתי לו, שייתכן אולי להסיק זאת מח"ג פל"ד שהרמב"ם כתב שהמצוות ניתנו לכלל
<
חייב אתה לדעת גם כן שאין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם למיעוט. אלא בכל דעה, מידה, או מעשׂה מועיל שרוצים להשׂיג, מתכוונים לדברים שעל-פי-רוב, ואין שועים לדבר הממעט לקרות או לנזק הפוגע באדם אחד בגלל הקביעה הזאת והנהגת התורה.
>
האם ניתן יהיה לתבוע מיחיד שהוא המיעוט לקיים דברים הגורמים לו לנזק?

בעל
אפשר לטעון שגם לזה יש גדרים בהלכה כמו אונס וכדו'. וזה לא כל מי שמחליט שיכול לפטור א"ע טענה זו. כמו"כ טובת הכלל מחייבת בהרבה מקרים ובכל מערכת חוק את היחיד גם כשזה מזיק לו.
וכל זה בבית דין שלמטה.
בדיון שבין אדם לקונו זה אחרת.
אבל אין מוסרים דבר זה בפרהסיא.

אם אנחנו דנים על חוק אלקי, הרי שבוודאי זה מחייב גם בחדרי חדרים. אלא שאז יוקשה האם אלקים לא יכול לעשות מערכת מושלמת שיקח בחשבון גם את האנוס, שכן ההסברים על אחידות הם הסברים אנושיים, ושוב נקלענו לבעייה של חוק אלקי הנמסר בידי אנשים. ושוב אם מדובר במציאות אנושית הרי שבחדרי חדרים בוודאי מותר [כמו שמותר לעבור על חוק האזרחי בחדרי חדרים כשאינו דבר אסור מהותית, אלא אם כן תטען שגם שם אסור?], ואם כן ממה נפשך צריך להיות מותר. ועל כרחך הגענו לחילוק שלי בין ב"ד שלמטה שמצדה אסור גם בח"ח [כאמרם כל דבר שאסרו חכמים משום מר"ע אפילו בח"ח כו'] , וב"ד שלמעלה שמצדה מותר גם בפרהסיא, אלא שאין מוסרין בפרהסיא את גדרי ב"ד שלמעלה.
אם יש באמת גדר הלכתי של אנוס, הרי שזה מותר גם בפרהסיא. [מה שאפשר לטעון בעצם זה שהרמב"ם מתייחס רק לאנוס בגדרי ההלכה כפשוטה, כמו חולה שפטור מדברים מסויימים, וכל מי שמזיק לו או פיקוח נפש וכו'. לא שיש עוד אנוס שאינו נמנה בהלכה.]