פרשת בראשית

כתוב במדרש אמר רבי יהודה ברבי סימון האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון היה האדם צופה ומביט בו מתחילת העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדורות הבאים כמו דור המבול ודור הפלגה וכיוצא שמעשיהם מקולקלים עמד וגנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא (מסכת חגיגה), ראה הקדשו ברוך הוא שאינו כדאי שהרשעים ישתמשו בו הבדילו לצדיקים ואין הכוונה לאור כפשוטו כי את האור ברא ביום רביעי שניבראה השמש והירח.

פעם אחת שאלו מהבעש"ט דבר מן הדברים, פתח את ספר הזוהר שהיה מונח על השולחן והסתכל בו ואמר להם כל המאורע, ואחר כך נמצא שהאמת אתו ושכיוון לנכון. שאלו את פיו הקדוש איך זה שפתח את ספר הזוהר והסתכל בו מעט ידע וראה מרחוק?

השיב הבעש"ט הלא מצינו, שאור שברא בו הקב"ה עולמו היה מאיר מראשית העולם ועד סופו, וגם האדם יכול לראות בו, וכיון שראה הקב’’ה שאין העולם כדאי להשתמש באור זה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והיכן גנזו? בתורה, וכשאדם לומד תורה לשמה מאיר לו נתיב להשכיל ולראות מתחילת עולם ועד סופו כמו אז, קודם שגנז אור. ולכן כדי ללמוד תורה לשמה באמת ובלי שום ציפיות לשכר ועונש התורה נהפכת לקנינו כמו שנאמר על משה רבנו "תורת משה עבדי". אך זה רק צדיק האמת יכול להגיע לדרגות אלו של אהבה רבה וזה מה שנאמר במדרש ראה הקב’’ה שהצדיקים מעטים אז שתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם. שבכל דור יש צדיק אחד אמיתי שכל הנשמות יונקות את החיות ממנו והוא הצינור הראשי של עם ישראל שמקבל חיות מהקב"ה ופעולתו כפועלת המח שמחיה את כל האברים ואפילו את עקב הרגל האיבר הכי תחתון שמשול לרשעים. יונק מהמוח שמשול לצדיק יסוד עולם כמובן שישנם יהודים ירא שמים וצדיקים בכל דור ואפילו ל’’ו צדיקים ניסתרים אך בצדיקים ישנם דרגות וישנה דרג הכי גבוהה של הצדיק שנקראת צדיק וטוב לו שהרג את יצר הרע והוא יחיד בדור עין בספר התניא שהניקרא ליקוטיי אמרים של רבנו הגאון רבי זלמן שנאור מלאדי, ותהנה.

מאמר בספר מכתב לאליהו:

בכל פעם שה’ צורך לתת אפשרות לצדיק להתעלות במדרגה גדולה עליונה מאוד, נזרק הצדיק אל סביבת השפלים היותר גרועים למען ילמד מהם את הרע ויתאמץ בטוב עד מרום קצו. ודבר זה מצינו פעמים רבות בתורה, נציין איזה מהם:

א. "מתחילה עובדי ע’’ז היו אובתינו כו’ למה מתחילים לספר את הגדת יציאת מצרים בזה? וכי מתיחסים אנחנו לתרח אבי אברהם? אלא שמספרים מגדולתו של אברהם אבינו, כי בהיותו בין עובדי ע’’ז מכמה דורות (י’ דורות מנח כו’ וכולן היו מכעיסין את ה’) על כן כשהכיר אברהם את בוראו והשיג את הטומאה הנוראה שמסביבו, ע"י זה עלה אברהם אע"ה אל קצה הקדושה, עד כי אמיצות קדושתו היתה כ"כ שבכל הדרגות עד סוף הבריאה לא תתבטל עוד, ומשורש קדושתו יצמח מלך המשיח ותכלית הבריאה בסוף הדורות.

ב. משה רבנו, אדון כל הנביאים שהגיע אל היכולת להוריד התורה לארץ ולהיות "בכל ביתי נאמן הוא" וגם "עניו מאד מכל האדם" כל המצב השמימי הזה לא היה יכול להגיע אליו, אלו לא התחנך בתוך ביתו של פרעה ואלו לא ישב על ברכיו באהבתו אותו כבן, כי אך בהיותו כ"כ קרוב אל מקור הטומאה (כל מצרים היו במ"ט שערי טומאה, ופרעה עשה עצמו ע"ז היינו טומאה עצמה) זה עצמו דחף ועורר אותו כ"כ אל הקדושה עד כי עלה במרומי מעלותיה.

ג. גם ישראל כשהוצרכו להכנה אל קבלת התורה, לא שלח אותם הקב’’ה לישיבה של מעלה אשר משם לקח משה את התורה, אלא אדרבא לתוך שיעבוד מצרים להיות עבדים של בעלי מ"ט שערי טומאה, ושיעבוד זה הביאם אל "ויזעקו אל ה’ כו’", אז תשובה זו שהתחילה מן ההפך היא שגרמה להם לעלות עד מדרגת קבלת התורה וראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול הנביאים יחזקאל בן בוזי.

ד. הקב’’ה אמר למשה שלא להלחם בעמון ומואב, ועיין רש’’י שם: "ב’ נשמות טובות יש לי להוציא מהם, רות...ונעמה...". וקשה, נשמות טובות נשמות קדושות עליונות הראויות לבנות את מלכות בית דוד ומלך המשיח, למה הורידן הקב"ה בעמון ומואב? אבל האמת, כי השי"ת יודע אשר לקנות האמיצות הנדרשת למלכות בית דוד א’’א אלא מתוך היות הצדיק מתחילה בין עם שקוע בטומאה.

ה. וכן הגאולה העתידה: "אין ב"ד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". למה? אם בכולו חייב יכול לבוא למה לא יבוא גם לממוצע? אבל הענין, דכולו חייב אם אך יחזור בתשובה אז בתשובתו דחיפה עצומה מאד ועולה בה למעלה מאד מאחר שרואה עד היכן הגיע בהתחברותו אל הרע אשר הורידו אל קצה האחרון של תהום השפלות משא"כ הממוצע לא יראה את הרע בכל הקפו גם בשעת תשובה. לכן נאמר במקום שבעלי תשובה נימצאים צדיקים אינם עומדין. כי לבעלי תשובה הקדושה היא כמו תחיית המתים כרשעם חשובים כמתים ומרגישים את ההבדל בין אור לחושך.

עוד איתא במדרש (בראשית רבתי מיסודו של ר’ משה הדרשן וביבמות ק"ג) "א"ר יוחנן כל טובתן של רעים רעה היא אצל צדיקים, שנ’ ’השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע’. בשלמה רע לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא ש"מ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים...דלמא מידכר לי’ שמא דע"ז". (ובב"ר: למה? שה’ מזכיר לו שם ע"ז) ובמדרש תדש פ"ז "ועץ הדעת טוב ורע אמר רבי פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון, לא נקרא שמו אלא עץ בלבד...אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו (בב"ר ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו)...ולמה קרא שמו טוב ורע אלא שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע, כמש"א ללבן, השמר לך פן עם יעקב מטוב ועד רע..." פירוש שני המאמרים: שכל דבר שהוא רע בשורשו ובתוכנו אפ’ תוצאותיו הטובות (כנראה) מ"מ הן רעות בתוכנן, כי לא יתכן בשום אופן שמשורש רע יצמח טוב אמיתי. עץ הדעת אפי’ ניצוצות הקדושה בח’ טוב שבו הם רע, וע’’כ הזהיר את אדה’’ר שלא יקח ממנו "לא טוב ולא רע" אפי’לא את בחי’ הטוב שבו. וזהו כוונת הב"ר שמרע"ה קראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו, כי הציווי שלא לאכול ממנו ה’ על הטוב ועל הרע שבו. לבן הארמי מכוון שהיה שונא את יעקב בקרב לבו, לא ה’ אפשר שידבר אליו טוב באמת, וכל טוב שיצוייר שידבר אליו מוכרח שיהא רע אצל יעקב, כיון שבא משורש רע, הרע שבלב. וזהו פ ’ שהזכיר לו שם ע"ז שמאחר שהשאיפה לע"ז היתה תקועה בלבד לבן, בהכרח ה’ שם ע"ז מעורב עם כל דבורו אפי’ היותר טוב.

לעתים קרובות היה רבי נתן צבי פינקל מוכיח את תלמידיו להזהר בעניני ממונות בכל חומר הדין, לפי עומק ההלכה.

בתקופה מסויימת השתרש נוהג, שעם הופעת ר’ נתן צבי בישיבה לשאת שיחה מוסרית, היתה מתחילה ריצה בין התלמידים כדי לתפוס מקום סמוך לארון הקודש. ר’ נתן צבי היה מוכיחם על כך ומקדים לפני שיחתו דברי ביקורת.

הוא היה גם מעיר לתלמידים על אשר הם דוחקים איש את רעהו, ונמצא לפעמים כשאחד גובר שהוא דוחק את הזולת ונוטל את מקומו. צדיק משול לעץ שיש לו שורשים ואילו רשע משול לעשב בלי שורשים ר’ נתן צבי היה מוכיח מהאילנות כשנבראו במעשה בראשית לא יצאו בערבוביה, אלא כל אילן גדל במקומו, מרוחק מחברו, כדי לא להכנס בגבול השני. והעשבים נשאו מהם קל וחומר לעצמם ומה אילנות שאין דרכן לצאת בעירבוביה שהרי גדולים הם וענפיהם מרובים, ואין ראויים לגדול רצופים ותכופים כי אם מפוזרים, אמר הקב"ה "למינהו", שיצא כל אילן בעצמו בריחוק מחברו שיהא לו היכר, אנו כמו עשבים שרבים אנו ודרכינו לצאת תכופין ומעורבבים, ואם לא יזהר כל עשב לצאת לבד הרי אין אנו ניכרין זה מזה, על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד ה’ לעולם, ישמח ה’ במעשיו" שכולם זהירים במצוותיו (חולין ס’, א’ וברש"י).

סיים ר’ נתן צבי על אחת כמה וכמה שעלינו ללמוד קל וחומר מהעשבים ולא לדחוק איש את רעהו. ("תנועת המוסר" לוקט ממורשת אבות)

מעשה ברבי מאיר שיהיו לו שכנים רעים שהיו גורמים לו צער הרבה, והתפלל שימותו. אמרה לו אשתו שאינו עושה יפה, שכן אמר הכתוב: "יתמו חטאים מן הארץ", ומאחר שהכתוב אומר חטאים ולא חוטאים משמע שדוד המלך התפלל שיסורו החטאים, היינו שהיצר הרע יתבטל מן העולם ועי"כ שוב לא יהיו רשעים בעולם וכן צריך אתה להתפלל שהשכנים ישובו בתשובה שלא יעשו רע. וחטא הוא לבקש החוטאים שימותו. שהרי יכול לצאת מהם צדיק. כמו שיצא אברהם מתרח. אלא יש לבקש מאת הקב"ה שיעורר לבם שיחזרו בתשובה שיינצלו מן הגיהנם.

צּריך להשתדל בכל הכח לאהוב אחד את השני ולא לפגוע אחד בשני שנאמר איש את רעהו יעזורו לאחיו יאמר חזק.

היו היה ילד קטן עם אופי רתחני אבא שלו נתן לו שק עם מסמרים ואמר לו שבכל פעם שהוא מתפרץ וצועק על אנשים הוא חיייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם ביום הראשון תקע הילד 37 מסמרים בגדר, אך במהלך השבועות הבאים ככל שלמד לשלוט בכעסו ירד מספר המסמרים שהוא תקע בגדר הוא למד שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר לבסוף, הגיע היום בו הילד לא התפרץ כלל הוא סיפר את זה לאבא שלו, ואבא שלו אמר לו שעכשיו, בכל יום שחולף ובו הוא לא התפרץ ושלט בכעסו הוא צריך לשלוף מסמר אחד מן הגדר הימים חלפו ולבסוף הגיע הילד לאביו ואמר לו שכל המסמרים נשלפו מן הגדר.

האב אחז בידו של בנו לקח אותו החוצה אל הגדר, ואמר לו כל הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל נא אל החורים שבגדר הגדר כבר לעולם לא תהיה כמו שהיא הייתה בהתחלה, כשאתה אומר דברים מתוך כעס, הם משאירים צלקת בדיוק כמו החור שבגדר. אתה יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה החוצה חזרה, אבל לא משנה כמה פעמים תתנצל הפצע עדיין ישאר שם.

פצע מילולי הוא גרוע בדיוק כמו פצע פיזי ולפעמים הרבה יותר גרוע כי פצע פיזי יכול לעבור מהר יותר מפגיעה ברגשותיו של האדם.

חברים הם כמו יהלומים יקרים, הם גורמים לך לחייך ומעודדים אותך להצליח, הם קשובים לך, הם תמיד שם בשבילך, אל תשאיר להם צלקות... ובטח לא בתוך בני משפחתך, כל העולם עומד על ויתור שנאמר באיוב "תולה ארץ על בלימה" העולם מתקיים בזכות מי שבולם את פיו בשעת מחלוקת ומריבה, ויש שכר גדול לפעולתו במיוחד שמדובר ביהודי שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ומספיק יש לעם ישראל שונאים מבחוץ ואם לא יהיה שלום בינינו לבין עצמינו אז הספינה תיטבע לכן החי יתן לליבו.

נספר מעשה: כדי לסבר את האוזן, כאשר שאלו את העצים מדוע כאשר מכה בכם הגרזן אינכם משמיעים קול, אף לא איושה קלה ולעומת זאת, כאשר מכה הגרזן בברזל נשמע קול צעקה המהדהדת למרחקים?

ענו העצים ואמרו: הגרזן הרי ברזל הוא ואנחנו עצים, אין בינינו שום קירבה, לכן, גם הכאב אינו גדול, כאשר מכה בנו הגרזן. אבל, כאשר מכה הגרזן בברזל, נשמעת צעקה גדולה, הרי אחים הם! כאשר אח מכה את אחיו מה נורא הכאב, וכמה מצטער הוא!

לכן, הבה נשתדל לא לפגוע איש ברעהו שהרי כולנו אחים, מצד הנשמות רק שגופינו ניפרדים ואם בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם עליו להבנות על אהבת חינם ואז יבוא משיח שנאמר והאמת והשלום האהבו זאת הדרך היחידה להנצל מהגלות המרה שסובלים עם ישראל מי זה הרבה שנים.

ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א-יד)

והתלוננה הלבנה לפני הקב"ה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. ואז כעס עליה הקב"ה והקטינה. והשמש נתגדלה יותר מכפי שהיתה קודם לכן, מפני שלא היה לה חלק במחלוקת זו. והלבנה נשארה בצד ולא שימשה כלל, עד שבא אדם הראשון והחזיר אותה בתפילתו ובכל חודש הולכת הלבנה ומצטמצמת עד שלא נשאר ממנה כלום, וכשמגיע המולד, הינו שהלבנה מתחילה להולד, אם אין עוברים שבע או שמונה שעות לפחות, אי אפשר לראותה כלל מרוב קטנותה. ואין ללבנה אור משל עצמה. אלא היא גוף עב וחשוך, ומטעם זה אנו אומרים ביוצר של שבת, ראה והתקין צורת הלבנה. רצה לומר שהיא צורה בלי אור. וכשם שהברזל הנמצא בתוך שלהבת האש ניצת ונראה כמו גחלת בוערת, כך הלבנה המקבלת אורה מן השמש. שכן השמש נמצאת בגלגל הרביעי והירח בגלגל הראשון, ומפני שהיא למטה מן השמש היא מקבלת ממנה אורה. ואע"פ שיש גלגלים אחרים החוצצים בניהם, אבל מאחר שהם זכים ובהירים אינם מסתירים ביניהם. וכשהלבנה מתקרבת לשמש, וזהו יום אחד בסף החודש וביום הראשון של החודש הבא אחריו, נסתרת אור הלבנה בגלל אור השמש הנמצאת בדיוק למעלה הימנה. ומאחר שאנו נמצאים למטה, אין אנו יכולים לראותה. אבל כשהלבנה נמצאת רחוק מן השמש, בא האור מן הצד לחלק שאנו רואים, ולכן מוארת הארץ מאורה עד הט"ו בחודש כי השמש נמצאת אז למטה מן הארץ והלבנה היא בשמים. אבל כשגם השמש מעל הארץ אי אפשר לראות את הלבנה מפני שהיא מחשיכה מול השמש. ואע"פ שהארץ חוצצת בין הלבנה והשמש, ובדין היה שלא נוכל לראותה גם בלילה, אבל דעו כי צל הארץ אינה מגיעה עד הלבנה ואינה יכולה להסתיר את אור השמש. שכן השמש היא גדולה בהרבה מן הארץ כפי שנבאר. אע"פ כן אין בזה למנוע צל כל שהוא ולכן נגרם שהיא חשוכה בלילה, שאם לא כן היתה הארץ צריכה להיות מוארת כמו ביום בגל אור השמש. ודעו כי מלבד המעלות של השמש והירח שמאירות, הן מביאות עוד טובות. שכן השמש מצמיחה כל דבר בארץ ונותנת כוח לכל הדברים הבאים, והירח בלילה גורם גיאות למעיינות ולנהרות, ונותנת כח לכל הדברים הקרים והרעננים.

פעם יצא רבי עקיבא לדרך ולקח עמו שלושה דברים: חמור, תרנגול ונר. את החמור לקח עמו כדי שיוכל לרכב עליו, את התרנגול לקח, כדי שיקיצו משנתו בחצות הלילה, ואת הנר לקח להאיר וללמד לאורו.

הגיע רבי עקיבא לעיר אחת וחפש מקום ללון, אך שום איש לא נאות להכניסו לביתו. בלב מלא בטחון ואמונה באלהי עולם, אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה!"

כאשר ירד הליל פנה אפוא רבי עקיבא אל שדה סמוך שם לן בודד לנפשו.

לפתע נשבה רוח חזקה וכבתה את הנר. תוך כדי כך הגיח חתול וטרף את התרנגול. לא עבר זמן רב והינה זנק מן היער אריה וטרף את החמור. ועתה לא נותר לו דבר: לא חמור, לא תרנגול, אף לא נר.למרות זאת אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה!".

בבוקר נודע כי באישון ליל התנפלו אויבים על העיר, ואת כל התושבים לקחו בשבי.

אמר רבי עקיבא:

הוא אשר דברתי: כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה! אלמלא טרף האריה את החמור – היה החמור נוער, ואילו לא טרף החתול את התרנגול – היה התרנגול קורא, ואילו לא כבתה הרוח את הנר – הוא היה מאיר ואז היו חילי האויב מרגישים בנוכחותי ולוקחים אותי בשבי". (על פי מסכת ברכות, ס’ ע"ב)

"משפטי ה’ צדקו יחדיו" בית דין של מעלה ובית דין של מטה זהים ותואמים ואז המשפט, משפט צדק ועוד היה אפשר לבאר בס"ד "צדקו יחדיו", כפי שמספרים בשם הרב הצדיק החפץ חיים זיע"א ששאלו אותו פעם על מי שהיה צדיק ונפטר בקיצור ימים, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, ליהודי כפרי שהיה גר בכפר, מקום שאין שם בית הכנסת ולא היה יודע מנהגי בית הכנסת, פעם בא לעיר ונכנס לבית הכנסת ביום שבת קודש, ראה את הגבאי מעלה ראשון מצד מזרח בית הכנסת,ושני מצד אחר, שלישי מצד אחר, אמר לו לגבאי למה לא תלך לפי הסדר שורה שורה, ראשון, אחריו סמוך לו, ואחריו סמוך לו, ולמה אתה קופץ ממקום למקום? ענה לו כנראה שאתה לא בא לבית הכנסת בכל שבת ולכן יש לך שאלות, אילו היית בא בכל שבת קודש לבית הכנסת לא היה לך שאלות, הראשון שהעלתי אותו מכאן זה כמה שבועות שלא עלה לספר תורה, שני הסמוך לו עלה לפני שבוע כי היה לו יארצייט והיה צריך להעלותו לכן עתה דילגתי עליו, השלישי כיוצא בזה, ואילו זה כמה שבועות לא עלה לכן הזמנתי אותו השבת. ואילו אתה שבאת רק השבת אתה רואה אי סדר במעשי.

הנמשל אנחנו באים בדור אחד ורואים שזה נפטר בשיבה טובה וזה בקיצור שנים, וחושבים שיש אי סדר ח"ו ואילו היינו באים בכמה דורות היינו יודעים את הטעם, זה שמת בקיצור שנים כבר היה בגלגול הקודם חי וחי חמישים שנה, היה חסר לו עשרים שנה להשלים תיקונו, ולכן בא עתה לתקן, תיקן והלך, מה יעשה עוד...ודפח"ח וש"י.

ועל פי זה נראה לי במ"ד לבאר את הכתוב "משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו" בצירוף הדורות אם נראה משפט קשה בדור אחד לא נתלונן, שאם נצרף את זה לדורות שעברו נמצאים "משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו". (קול יהודה)

מעשה באדם אחד שראה אניה גדולה מפרשת למדינות הים. רץ לביתו להביא סחורתו לירד בה למדינות הים וקודם שהגיע לאניה נכנס מסמר ברגלו. ולא היה יכול לזוז ממקומו, ומה דביני וביני פרשה האניה והלכה לה. התחיל לבכות ולצעוק על רע מזלו כי לא יהיה אניה אחרת מפרשת למדינות הים עד שנה הבאה. ונשארה סחורתו מוטלת לפניו. לאחר שלושה ימים נודע שטבעה אותה אניה בים. התחיל לשורר ולשמח על מזלו הטוב, והיה נוטל אותו מסמר שנכנס ברגלו ומנשקו כי על ידו ניצול הוא וממונו. דבר הלמד מענינו על כל צרה שלא תבוא על האדם צריך להרחיב לבו ודעתו לקבל באהבה וחבה כי אין דבר רע יורד מן השמים ואם יפגענו הפסד ממון וחלאים וכו’ ידע נאמנה כי חסד גדול עשה הבורא יתברך עמו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות חלילה. אך ורק בשבט עברתו יכהו ביסורין או בהפסד ממון להחיות נפשו ונפשות בני ביתו. (בן איש חי)

בטרם מלך דוד על ישראל, ישן יום אחד בגנו וראו עיניו צרעה האוכלת עכביש.

"רבונו של עולם", פנה אל הקב"ה בתמיהה, "מה הנאה בבריות הללו שבראת בעולמך? הן הצרעה מפסדת דבש ואין בה כל הנאה, והעכביש, אמנם, אורג כל העת – אך אין מעשה טויתו יוצר לבוש!"

השיבו הקב"ה: "דוד, לועג אתה לבריות אלו – אך בוא תבוא השה שתצטרך להן!"

ואמנם – כך היה.

כשנחבא דוד במערה מפני שאול מלך ישראל, שלח הקב"ה עכביש שיארג חוטיו על פי המערה ויסגרנה. והנה, קרב שאול אל פתח המערה – בחפשו אחר דוד – וכשראו עיניו את קורי העכביש המכסים את הפתח, אמר: "בודאי לא נכנס לכאן איש. אלו היה נכנס, היה קורי העכביש נקרעים" ומיד פנה והלך משם. מבלי שמצא את דוד המסתתר.

ובפעם אחרת, כשראה דוד את שאול שוכב וישן בתוך מעגל אנשיו, היה אבנר בן נר – שר צבאו – ישן בפתח האהל, ראשו בצדו האחד של הפתח ורגליו בצד שנגדו, והיו רגליו זקופות. נכנס אפוא דוד בין רגליו, נטל את צפחת המים ובקש לצאת. אך בדיוק בזה הרגע פשט אבנר את רגליו וכסה את גופו של דוד, עד כי היו שתי הרגלים עליו כשני עמודים גדולים. בקש דוד רחמים מלפני הקב"ה: "אלי, אלי, למה עזבתני!"

מיד עשה הקב"ה נס: שלח צרעה וזו עקצה את רגלי אבנר. מעצמת העקיצה מהר אבנר לזקוף את רגליו, ודוד הצליח לצאת...

באותו שעה שבח דוד את ה’, וכך אמר: "רבונו של עולם! מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים!" (על פי אוצר המדרשים לוקט ממעשיהם של צדיקים)

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב-ב)

זהו אחד המקומות שזקני ישראל שינו לתלמי המלך. שאם היו כותבים ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה היה מקום לטעות שהקב"ה עשה מלאכה ביום השביעי, כי כתוב חוזר על כך כמה פעמים. ולכן כתבו ויכל אלהים ביום הששי מלאכתו אשר עשה. כי בסוף יום השישי כבר נשלמו כל מעשי הבריאה. אבל אנו שאנו מאמינים באמיתיות התורה הקדושה נשתדל ליישב הדבר יפה על פי דברי חכמינו.

וכשאנו מעיינים בתרגום אנו מוצאים כי פירוש ויכל אלהים, כי הקב"ה השתוקק לאותו יום, ר"ל כי חפץ ה’ והשתוקקותו היו נתונים ליום זה יותר מלשאר הימים. ובזה תבינו מה שאנו אומרים בשמו"ע של שבת חמדת ימים אותו קראת.

ר"ל בפעם הזאת נבראה האשה מאחת מצלעותיו. ומכאן ואילך יהיה להיפך שהאדם יברא בתוך בטנה של האשה.

עם פירוש אפשר, להבין שהיתה עוד אישה לאדם לפני חוה, אך היה עצוב בחברתה כי היתה אשה רעה ולכן גם שמה לא מוזכר בתורה. כי בתורה לא מוזכר שמות של נשים רעות, אנו למדים מפ"ס זה שהאדם אומר "הפעם זה עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת אקרא אשה". ויש לשאול מה זאת הפעם? מכאן אנו למדים שהיתה עוד אשה שהאדם לא יסתדר איתה והאישה הנוכחית חוה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לכן הוא מרגיש שייכות חזקה בדם ובנפש לאשתו חוה. ואומר בסוף הפס’ "לזאת אקרא אישה", אך פרוש זה עפ"י הסוד והפשט הוא מה שקיבלנו מחז"ל הקדושים שעברו מדור לדור שהאישה הראשונה בעולם היתה חוה בלבד. ויש לצרף פס’ זה למה שנאמר בזוהר הקדוש שאשה הוא פלג גופה וזה אומר החצי השני של בעלה ועליו לאהוב אותה ולדאוג לה כגופו והתורה לא ביקשה מהאדם לאהב את אשתו יותר מגופו כי זה בקשה שמעל לגדר הטבע. כי אין האדם יכול לאהוב מישהו או משהו אחר יותר מעצמו.

לכן כאשר אדם מרגיש את אשתו וחש לצרכיה זאת אהבה בשלמות כמו שאמר האדם הראשון "הפעם זאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אשה" כאשר בני הזוג מרגישים אחד את השני מבחינת האדם הראשון אז הם יהפכו לאחד וכח הנתינה יהיה הדדי. וזה מה שכתוב בהמשך הפסוק על כן איש יעזוב את אביו ואת אימו וידבק באישתו ויהיו לבשר אחד אך כאשר בני הזוג אינם חשים לרגשות ולצרכיהם של הצד השני אז ישנו הפרדה חילוק בין בני הזוג שהופך את חיי הנישואין לא לברית אחים אלא להסכם גשמי ומטופש שתוצאותיו אינן מניבות פירות משובחים במקרה הטו,ב ובמקרה הלא טוב זה גירושין דיכאון משבר כלכלי חינוך ילדים קלוקל וכו’.

חיי נישואין מוצלחים זה שבני הזוג משלימים אחד את השני ומחפשים להעניק אחד לשני ללא תמורה ומבלי להרגיש ניבגדים או נחותים לכן אלמנה זה נוטריקון אל-מנה הקב"ה לקח את הבעל לחיי העולם הבא ומנה אותו לשנים בלשון הזוהר הקדוש פלג גופה חצי גוף. ונבאר כיצד אפשר לתת ולהשלים אחד את השני במאמר שלוקט מהספר העצום הבית היהודי של הרב שמחה הכהן.

מכת מדינה

נצטט בהקדמה מאמר מהספר הבית היהודי.

בין הפעולות החשובות ביותר שעל כל יהודי לעסוק בהן, מצויה החובה להביא שלום בין אדם לחברו ולהשכין שלום בין איש לאשתו. חז"ל אף מבטיחים לעושה כן שיזכה לקבל את פירות שכר פעולתו כבר בעולם הזה, בעוד שהקרן קיימת לו לעולם הבא.

בשפע הרב שהביא הבורא לעולם בדור האחרון, הודפסו ספרים תורניים שלא ראו אור בעבר, וביניהם יצאו לאור גם ספרים רבים העוסקים בנושא שלום בית. תרומתם של ספרים אלה רבה ביותר, עקב החסימה הרגשית שיש לבני זוג להתייעץ בנושאי המשפחה ולהחשף בפני אנשי מקצוע, עתה ניתנת בידם האפשרות ללמוד את הנושא באופן אישי מתוך הכתב, לעיין בסוגיה מורכבת ולמצא דרכים ומסילות לשפר את מערכת הזוגיות, גם אם היא תקינה.

יתירה מכך – כמעט כל נושא תורני וחינוכי נלמד במוסדות החינוך כדי להכשיר את החניך לקראת התמודדותו עם מסגרות החיים בתקופת בגרותו, בעוד שאת מקצוע הנישואין אין כמעט לומדים, על אף שהוא המקצוע הממושך והמורכב ביותר שאדם נתקל בו. מכאן החשיבות שבספרי הדרכה העוסקים במקצוע הנישואין.

כדי להבהיר את החשיבות של לימוד נושא הנישואין, מן הראוי לציין, שרוב רובם של קשיי הנישואין אינם נובעי מרוע לב או מתכונות רעות, אלא מחוסר ידע בסיסי בנוגע להכרת אדם את עצמו, דבר שתנועת המוסר והחסידות בקשו להשלים. אף על פי כן בודדים הם האנשים המכירים את עצמם, ועוד פחות מכך מכיר אדם את תכונות בן המין השני. זאת למרות שרובם של בני האדם סבורים שהם מכירים לפחות את עצמם, ואת המניעים האמיתיים לפעולות רבות שהם עושים. בנוסף לחוסר ידע בסיסי זהום מעטים הם היודעים את הטכניקות הנכונות, והדרכים הטובות והיעילות שבהן יש לנקוט כדי להמריץ את בן הזוג ולהקל עליו לבצע את תפקידיו מתוך רצון עצמי ונכונות רבה.

יש צורך להדגיש זאת, משום שרבים מקרב הנשואים נוטים לחשוב שקשיי נישואיהם נובעים רק מרוע לבו של בן זוגם, ולכן קשה יהיה לשנות אותו. הם נוטים להתייאש מנסיון ללכת לקראתו ולהבין את מניעיו, כדי ליצור מצב שגם הוא ילך לקראתם ויהיה קשוב למשאלות המוצגות בפניו. לעומת זאת, אם יתברר להם שההתנהגות השלילית נובעת בעיקר מחוסר ידע, אזי האפשרות שהמצב במשפחה יכול להיות שונה ומשופר יותר, יקל על חיי המשפחה ויביא אותם לחפש דרך לשיפור.

עובדה היא, שאנשים רבים שהשתתפו בהרצאות בנושאי הנישואין, או קראו מאמרים בנושא, דיווחו על שיפור התנהגויות מסויימות כלפי בן הזוג, ובמקרים רבים הדבר הביא להצטמצמות ניכרת של סבל אישי מתמשך, או שריגשותיהם כלפי בן הזוג פחות העיקו עליהם, לאחר שהבינו שהקשיים בנישואיהם רגילים והתכונות המפריעות המצויות בבן זוגם מצויות בכל הגברים או בכל הנשים, ואינם משום שהוא אישית לוקה באון יחודי במגרעות שהובחנו.

כמעט כל אדם נשוי מכיר את בן זוגו בשתי פנים – פעם הוא נראה כמלאך, ופעם הוא נראה פחות מאדם. חכמת הנישואין היא להביא את בן הזוג לכך להיות יותר ויותר נעלה. אולם במקום ליטול יוזמה ולהמריץ אותו לכך, בני זוג פועלים בשיטת ה’נגרר’ – הם אומרים לעצמם: אם הוא יתנהג אלי יפה, אני אעשה עבורו אף מעל ומעבר למה שהוא מצפה. כלומר, קודם כל שהוא יתייחס יפה ורק לאחר מכן אשיב לו כגמולו הטוב.

תהליך זה אינו מתרחש. כיון שכל אדם סבור שהוא מעניק לשותפו לנישואין יותר ממה שהוא מקבל ממנו, וגם מה שהוא מקבל הוא מובן מאליו. לכן, כל נתינה של בן הזוג תתקבל רק כהחזרה מועטית לעומת החוב שהוא חייב עדיין, ומתוך כך אף פעם הוא לא יבלוט בנתינתו. לכן לא תיווצר סיבה מספקת כדי להשיב לו את הכפל כפליים שהובטח ברגשות.

אדם רציני ירא שמים המעוניין ליטול יוזמה ולשפר את התקשורת והיחסים ההדדיים במשפחתו, מן הראוי שישתחרר מכבילתו להתנהג עם הזולת רק לפי איך שהלה מתנהג עמו. במקום לצפות, יטול יוזמה כדי להביא את בן הזוג לפעול בצורה חיובית ותורמת לחיי המשפחה וזאת ע"י נתינה רבה ושיחה יעילה, כדי להמריץ אותו להתייחס בהתאם למצופה ממנו.

זכו שכינה בינהם

נאמר בתלמוד: דרש רבי עקיבא: איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז).

ושמעתי פירוש נפלא על זה – שהרי אם נתבונן במילים איש ואשה בשניהם יש אות א ואות ש שזה יוצא אש ובאיש יש גם כן אות י ואילו באשה אות ה וביחד זה יה שמו של הקדוש ברוך הוא ולכן הפירוש איש ואשה זכו שאם הם זכו אז שכינה בניהם כלומר היוד באיש וההא באשה, וזהו שכינה ביניהם. וכשלא זכו אז הקדוש ברוך הוא מוריד את שמו מוציא את היוד מהאיש ואת ההא מהאשה ואז נשאר בשניהם אש וזה לא זכו אש אוכלתן.

ידוע גם ששם ה' הוא יהוה וכל אות בשם השם יש בה משמעות עצומה וחז"ל אומרים שאם זכו שכינה בינהם כלומר יש בהם יה אך יה זה שם של מילחמות שנאמר בשמות "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר ועוד בפרשת המרגלים אמר משה ליהושוע יה יהושיעך מעצת המרגלים כלומר רואים יה זה שם השם שעוזר ומאיר הצלחה במילחמות השם אך מה זוג אוהבים צריכים שהשכינה יה תיהיה בינהם אם זה שם של מילחמות לכן יש לזוג את הכתובה ששם ההסכם בינהם ניכתב ניחתם ונימסר כי בלי מסירה זה לא שווה כמו בראש השנה אנחנו ניכתבים בכיפור ניחתמים ובהושענה רבה נימסר למלאכים הפתקים שלנו מי לרפואה לפרנסה וכו בלי המסירה זה לא אפקטיבי כמו אדם שכותב וחותם על צ'ק של 10000 ש"ח לחתונת חברו אך אם הוא לא מוסר את הצ'ק הוא לא עשה בכך כלום לכן המסירה הכי חשובה וכשמוסרים את הכתובה זה הכי חשוב לכן השם של הכתובה הוא כתב ולא כתובה חז"ל הוסיפו לו וה כדי שלא ישאר בינהם רק יה כמו שאמרנו לעי"ל שאם זכו שכינה בינהם(יה) אז יה ועוד וה של הכתובה נותן לנו את שם השם המושלם והמאיר יהוה

ועל דרך זה גם כן שמעתי שהרי זוג שיש בניהם שלום בית אז הם ביחד אם נתבונן, במילה ביחד יוצא בגימטריה 24 ואילו גט היא 12 בגימטריה, ולכן ה גט הוא מפריד חוצה את ה ביחד לשנים ועוד גם בא-ב הוא חוצה שהרי האות לפני ג הוא אות ב ואחרי ג הוא ד וכן באות ט של גט האות לפני ט יוצא ח’ ואילו האות שאחרי ט היא י ואם נחבר ב-ד-ח-י יוצא לנו ביחד, כלומר: שהמילה גט חוצה גם במספר וגם בא,ב.

אדם הראשון היה מתחילת העולם ועד סופו היה,שנאמר "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים".כיוון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו.

אדם הראשון היה במדרגה גבוהה ביותר לפני החטא כפי שמובא בגמרא (סנהדרין נט),שהיה מיסתובב עם השכינה בגן עדן, ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין, והיה עומד לחיות לעולם כמלאכי השרת (ב"ר), וכיוון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו (גמ’ חגיגה יב). ודן אותו הקב"ה בשילוחין מגן עדן וגם מעוה"ב. ואם נתבונן נראה שאדם הראשון שלפני החטא היו בו כל המעלות ועתה לאחר החטא הוא בן מוות שנתחייב מיתה הוא וכל דורותיו.

אדם הראשון היה לו בסה"כ חטא אחד ואם נתבונן ונראה שחטאו היה בכך ששמע לקול אשתו ואכל מדבר אסור ועל זה בלבד גירשו הקב"ה מגן עדן וגזר מיתה לו ולכל דורותיו, אז קל וחומר גדול עונשו של החוטא חטאים רבים. רבנו אליהו לאפיאן מבהיר את הדברים – ודבריו מובאים בספר "לב אליהו": וזה שאנו מתפללים "אל תשליחנו מלפנים ורוח קדשך אל תקח ממנו", פירוש: אדם שהוא בדרגה גדולה כזאת בבחינת עומד לפניו ית’ יש לו לדעת ולחשוש שאם יסטה אפילו סטיה קלה שלא כשורה עלול הוא שישליכו אותו מהשמים לרום – עד לארץ לעומק הטומאה.

האדם הראשון שהגיע למדרגות גבוהות ובגלל חטא אחד נענש בעון חמור מאוד ע"י הקב"ה, ק"ו אנו שלא הגענו למדרגתו של אדם הראשון ודאי שצריכים אנו לדאוג על עונותינו. מכאן נלמד מהו כוח ההרס של פגם אחד הפוגם בשלימות האדם וק"ו אם מדובר בחטאים רבים ועצומים, ואם כל אחד יחשב חשבונו ימצא כמה עוונות יש לו בחיים ודי אם נפשפש בחטאים של יום אחד מבוקר עד ערב, נמצא שעוונותינו רבים, כיצד קמנו לתפילה, האם כיוונו בתפילה, האם בירכנו בכוונה, האם למדנו תורה ועוד כהנה וכהנה. והאדם הראשון שהגיע למעלות נשגבות והיה מיסב עם הקב"ה ולא ויתר לו הקב"ה אעפ"י שהחטא לא בא ביוזמתו אלא נתפתה ע"י האשה, אנו מה נענה על אותן עבירות שאנו גרמנו אותן, עבירות שהפכנו אותן למותרות. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה! מי לא יירא מיום הדין הנורא? (אור דניאל)

מעשה בגנב נכנס לבית מפואר של עשיר גדול,חיפש בכל פינות הבית ולא מצא דברי ערך שאפשר לסחור אותם בקלות. לפני שעמד לצאת נשא עיניו לתיקרה וראה ששם תקועים כמה ברגים שהוא זקוק להם.ניצל את ההזדמנות שהוא נמצא כבר בפנים והתחיל לשחררם.

אחרי שגמר לשחרר את הבורג האחרון נשמעה חבטה חזקה והנברשת הענקית העשויה ממאות חלקיקים של זכוכית יקרה מאוד, נפלה והתנפצה לרסיסים.

בעל הבית שהיה בדיוק בקומה עליונה נבהל מעוצמת החבטה וירד לראות מה קרה, והגנב שנמצא במחתרת פתח פיו להגנתו ונשבע בכל הקדוש לו שח"ו לא התכוון לקלקל ולהרוס את הנברשת ולא היה בדעתו אלא לקחת את הברגים, והוא מוכן להחזיר אותם מיד...

והנמשל מובן ופשוט מאליו, האדם לא יודע כמה עולמות הוא מקיים,זן ומפרנס ומכלכל על ידי מעשיו הטובים,ומאידך גיסא, אין לו מושג כמה עולמות הוא הורס, משחית ומחבל רח"ל ע"י מעשיו הרעים. לכן אם נכשל בעבירה כלשהי הוא חושב שכל חטאו אינו אלא עצם העבירה, והוא לא יודע שיכול להיות שע"י אותה עבירה הקטנה, לפעמים הוא מכריע את הכף לחובה ח"ו ומי יודע כמה צרות רעה ורעב, ביזה ומלחמה גרם לעולם כולו ע"י אותה עבירה. ואם הקב"ה יבוא לדון אותו ולהענישו כפי התוצאה ממעשיו הרי אין קץ וגבול לעונשו. ומה גם שהרי הוא עצמו לא מודע למה שגרם במעשיו.

על כן אל יסתכל אדם על הבורג הקטן אלא ראה את המכלול שלא אותו בורג – הנברשת קורסת...

וכך היא דרכו של היצר להקטין ולגמד את העבירה, למצוא לה את ההיתרים ההלכתיים ואף הוא מוכיח שזהו רצון הבורא, אל נתפתה לתכסיסו, בכל צעד נשאל מהי דעת התורה.

וכך ראו בני ישראל את עשיית העגל כדבר קטן, בסה"כ מדובר בצלם שיחליף את משה רק עד שהוא יגיע. הם לא הבינו שמדובר כאן בדבר נצחי וזו הייתה טעותם. הראיה הקצרה לטווח מצומצם היא הגורם הישיר לחטא. כי בכל דור ודור יש ניצוץ של חטא העגל שבני ישראל צריכים לתקן.