חלק ראשון, פרק ג, סעיפים ג-יב.
העולם הזה והעולם הבא, חטאו של אדם הראשון, עולם הנשמות
לפי רמח"ל, אדם הראשון נוצר כשהוא בדרגת ביניים מאוזנת בין הגשמיות לרוחניות, אילו לא חטא אדם הראשון, הוא היה מגיע בקלות לזיכוך גופו וחומרו, ואז הרוחניות היתה השלטת בעולם לנצח, ולא היה לרע ולגשמיות מקום אחיזה כלל בעולם.
כיוון שחטא אדם הראשון, נעכר חומר גופו והשתלטה הגשמיות על העולם, וכעת כבר לא יכול האדם להגיע לאותה מדרגה שהיה בה.
כיוון שכן, יועד העולם להתקיים במצבו החסר 6000 שנה, לאחר מכן יחרב עולם זה ויברא עולם חדש, באותו עולם מתחדש יקומו כל המתים הצדיקים לתחייה, אז יזדכך גופם והם יהיו במדרגה שבה היה אדם הראשון מיועד להיות אילו לא חטא, ועולם מחודש זה יתקיים לנצח.
כאשר אדם נפטר מהעולם, נשמתו הולכת לעולם הנשמות, עולם זה הוא עולם זמני, מקום חנייה לנשמות, שם שוהות הנשמות ומזדככות עד זמן 6000 שנה, ואז כשתגיע העת, יצאו כל הנשמות מאותו עולם, והם ישובו לשכון בגוף האדם בעולם הזה.
חומר הגוף של האדם באותה תקופה, יהיה יותר מזוכך מהחומר המוכר לנו כיום, וגם נשמתו של האדם תשוב לשכון בגופו לאחר שהיא הזדככה כבר בעולם הנשמות, מקום חניית הנשמות עד עת קץ.
***
להלן שאלות על שיטת רמח"ל
1- לפי רמח"ל אין הגדרה ברורה למהות החומר, הוא סובר שהגוף יכול להזדכך יותר ממה שידוע לנו, וזיכוך זה יקרה בתחיית המתים בעולם המתחדש, כמו כן זיכוך זה יכל לקרות מיד בבריאת אדם הראשון אילו לא חטא.
אם נתבונן על הגוף, ובפרט עם התקדמות המדע בימינו, נראה כי לא ניתן להגדיר את הגוף בצורה לא מוחלטת, או שאנו מגדירים אותו כמורכב מהיסודות הידועים לנו, או שאין אנו מגדירים אותו כלל, ואיננו מתייחסים אליו כלל.
רמח"ל בשיטתו מניח, כי החומר הוא לא חומר, והגוף בזמן בריאת העולם היה אמור להשתנות ולהיהפך לנטול גוף, ודבר זה נוגד כל מושכל, כי לא יברא ה' גוף, ע"מ להפוך אותו ליצירה אחרת מחמת מעשיו הטובים של האדם, ה' ברא את עולמו ואמר כי הוא טוב מאוד, ולא ע"מ להפוך את הגוף הגשמי לגוף רוחני, כמין תערובת שכזו.
2- לפי רמח"ל אין הגדרה ברורה לגבולות שבין החומר והרוח וההשפעה ביניהם, בשיטתו אילו לא חטא אדם הראשון היתה הנשמה משנה את מהות החומר לחומר יותר זך, ואילו כעת שחטא האדם שוב אין בכוחה של הנשמה להביא את הגוף לשלמותו.
אם נתבונן, קביעה זו היא קביעה שרירותית, מהות האדם או מהות נשמתו לא השתנו במאומה בין קודם החטא לאחר החטא, גופו נשאר זהה למה שהיה, וגם נשמתו נשארה זהה למה שהיתה, וגם ההשפעה של הנשמה על הגוף נשארה זהה למה שהיה.
כאשר האדם חוטא, הוא לא חוסם בכך את השפעת הנשמה על הגוף, כי זאת המטרה המרכזית של האדם בעולם, שהוא הונח בבחירה חופשית לבחור בין הטוב לרע, ומעשיו מחמת נשמתו משפיעים על התנהגות חומרו וזיכוך נשמתו, כך שאדם שחזר והטיב את מעשיו זיכך את נשמתו וגופו במעשיו החדשים, ואין מקום לקבוע קביעות שרירותיות, שוב אין בכח מעשיו לזכך את נשמתו וגופו.
על פי כל הנ"ל, רמח"ל יצר קביעה שרירותית, האדם בחטאו גרם לנסיגה, ושוב לא יכולה הנשמה לזכך את הגוף, אבל בהסתכלות אובייקטיבית על הנשמה והגוף והשפעתם זה על זה, אין לקביעה זו שום היגיון.
3- לפי רמח"ל, לעתיד לבוא עתידה הנשמה להזדכך ובזיכוכה לזכך את גוף האדם, על פי האמור בסעיף 2, כי לא ניתן סתם כך לשנות את השפעת הנשמה על הגוף בצורה שרירותית, היה רמח"ל צריך להוסיף ביאור, כי לעתיד לבוא יהיה לנשמה כח רב בשינוי הגוף, שלא כמו תרכובת גוף ונשמה בזמננו, ונמצא שגם תרכובת גוף ונשמה לעתיד לבוא אינם כמו בזמננו.
אבל כאמור רמח"ל לא כתב ביאור זה, הוא מציין את ההשפעה השונה של הנשמה על הגוף אילו לא חטא האדם, הוא מציין את ההשפעה של הנשמה על הגוף בעולם המתחדש, אבל הוא לא הבחין כי בכדי להגביר את שינוי הגוף ע"י הנשמה צריך ליצור תרכובת חדשה, אבל הנשמה והגוף במצבם הנוכחי אינם גורמים לשנוי במהות הגוף.
4- לפי רמח"ל הנשמות בזמן פטירתם הולכות לשכון כבוד בעולם הנשמות, עולם חנייה זמני לנשמות עד שישובו לגוף לקבל את שכרם, ובאותו עולם "תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שיינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה", ובאותה תקופה גם יזדככו הנשמות יותר ויותר, ולבסוף הם ישובו לשכון בתוך הגוף לקבל את השכר.
השאלה הנשאלת, מכיוון שיש לנשמות מעלה ותענוג באותו עולם, מדוע נחזיר אותם שוב לאותה מורכבות עם הגוף הגשמי, והרי כל חומר שואף לדומים לו, הנשמה היא רוחנית, וגם השכר המושלם לה הוא רוחני, ומה מקום יש להשיב את הנשמה לגוף השפל ע"מ לקבל שכר, וכי הגשמי יכול לגרום שכר לרוחני??? ועוד שנשאיר אותם באותו מצב לנצח!!!
כמובן שהגוף הגשמי לעתיד לבוא לא יהיה גשמי אלא חצי גשמי חצי רוחני, כמין אנדרוגינוס שכזה, ולא הכריעו בו חכמים אם חיה אם בהמה, אבל מה לנשמה ולגוף זה, מדוע יעד לה ה' כל זאת, היא כבר שהתה בגוף ועברה את המאבקים שבין החומר והרוח, וכעת הנח לה במקום הרוח כי שם ביתה. השאלה היא שאלת היגיון, וההיגיון הוא הגורם לשאלה להישאל.
5- כלל יסודי בתורת ההיגיון, אין דבר לבטלה ולשוא, כיוון שכן, לפי רמח"ל מדוע יברא ה' את אותם גופים מזוככים שיאכלו וישתו ויולידו ילדים וכך יחיו לנצח, והרי גופים אלה לשוא באו, מכיוון שכעת הנרצה והמבוקש היא הנשמה ושלוותה כי היא עיקר האדם ומהותו, מה לגופים אלה לבוא ולהיווצר לשוא.
6- בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד והנה טוב מות. (בראשית רבה פרשה ט). אם נתבונן בעולם הסובב אותנו, המות הוא מרכיב חשוב בקיומו, בני אדם מתים ובכך יש מקום לנולדים החדשים, בני אדם מתים ולכן הם מביאים ילדים להניח לעצם זכר בעולם, בני אדם בונים בניינים להנציח את זכר יקיריהם שכבר מתו, נמצא שלמות תפקיד חשוב בבניית העולם.
לפי רמח"ל שלעתיד לבוא לא ימותו בני אדם, נמצא שהעולם שיתחדש יהיה עולם קפוא, מצד אחד אנו בעולם גשמי ע"פ כללי הגשם, מצד שני אנו בקיפאון עולמי, אין מות ואין שינוי, ובכך יתמלא העולם ילודים והם לא ימצאו להם מקום להניח את כף רגליהם. או שהחיים לא יולידו ילדים, והם יהלכו בעולם ויהלכו ויהלכו, וכך עד אין קץ, אבל ההיגיון נוגד את מציאותו של עולם מאובן זה.
***
אם נרצה לסכם את כל השאלות על שיטת רמח"ל, שורשם ויסודם הוא אחד, יש להבחין בין נמצאים גשמיים לנמצאים רוחניים, יש להבחין בין עולם גשמי לעולם רוחני, וכל ערפול של אחד מהמושגים הנ"ל או שינויו, רק יגרום לחבילות של שאלות, אבל לכדי סדר והיגיון לא נגיע.
***
כעת נכתוב את שיטת הרמב"ם בכל אחד מהנושאים הנ"ל, ונוכח איך הגדרותיו פשוטות וקלות, והם תואמות את ההיגיון בצורה מדהימה.
לפי הרמב"ם, אדם הראשון היה בדיוק כמונו, עם אותם כוחות ורצונות ושאיפות. כאשר הניחו ה' בעולם, הוא נתן לפניו 2 דרכים, האם הוא יתנהג בצורה ראויה ויתן לצרכי הגוף את המגיע להם, ויתנהג בכל מעשיו בשיקול דעת ובצורה ראויה, או האם הוא יפנה אחר תאוותיו, וישקע בהנאות שיש בתאוותיו, ויניח את שיקול הדעת והבקרה על מעשיו.
בזמן יצירתו של האדם הוא לא ידע מהו טוב ומהו רע, כי בעיניו כל המעשים הם טובים וראויים, וה' יעד לו עזרה וסיוע בחיים (גן עדן) אם יתמיד בעשיית מעשים טובים, ובהתנהגות בשיקול דעת ובצורה ראויה. כיוון שחטא האדם ונטה לשקוע בהנאות שבתאוותיו, נוספה לו ידיעה בטוב וברע, כי הוא כעת כבר התוודע למציאות הרע בעולם, וה' הענישו על התנהגות זאת וגירשו מגן עדן, כלומר ה' הפסיק לסייע לאדם בחיים, וכעת על האדם לעמול לפרנסתו ולקיום חייו.
גם אדם הראשון היה מיועד למות, ואין לאדם קץ קצוב לחיים אלא כפי בריאות גופו ומקרי חייו כך יארכו או יתקצרו חייו של האדם, וה' איים על האדם במיתה מידית אם יפנה לתאוות, ולבסוף לא קיים ה' את איומו, והוא רק העניש את האדם, אבל לא המיתו באותו יום שפנה לעסוק בתאוות.
מכיוון שעולמו של ה' הוא טוב מאוד, כי אז ה' לא ברא את העולם ע"מ להחריבו לאחר תקופה קצרה, אלא רצה ה' לברוא עולם בו יחיו בני אדם בטובה, וגם לאחר מותם תגיע מעלה ותענוג לנשמתם, נמצא שהאל ברא את האדם להטיב לו בחייו ובמותו, בחייו לגופו ובמותו לנשמתו.
לפי הרמב"ם אין מאגר של נשמות, מקום חנייה זמני, אלא נשמתו של האדם נפרדת מגופו במותו, אז היא עוברת לעולם הבא, שם היא שרויה בהשקט ושלווה, ומקבלת את שכרה על עמלה כאן בעולם.
בתחיית המתים יחיו המתים וישובו לעולם כאן כשהוא במצב מתוקן ומושלם, אבל כל אותם מתים ישובו למות, ותשוב נשמתם לעולם הבא, למקום שלוותה הנצחי היכן שהיתה בו קודם תחיית המתים.
הנשמות בעולם הבא ישהו לנצח, וגם העולם שלנו יתקיים לנצח, כי 2 אלה בריות טובות שברא ה', והוא לא בראם ע"מ להחריבם.
***
הועתק מכאן
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2422642&forum_id=1364#r_0
