מעבר לאזור זמן אחר כדי לקרא קריאת שמע בזמנה

פתח ב'תמיהני אם יצא מפיו' ומסיים ב'לכאורה' ו'בפשטות', ולא זכיתי להבין את הדיון על להוציא את מי שמעבר לגבול, אם הוא עכשיו במקום שכבר עבר הזמן, מה בדיוק השאלה? ואם הוא כבר נסע בקונקורדו למקום שיש חיוב, והוא עדיין לא קרא, שוב מה השאלה? כשהוא שם הוא בודאי בר חיובא. וכיון שביטל מצוות ק"ש שמוטלת על הגברא, ויש מקום בו יכול לקיימה, למה לא יהיה חייב ללכת ולקיים. אפשר לחלק בסברות שהזכרתי לעיל, או באחרות, אבל אין צורך לתמוה אם יצא מפיו. (כמובן שיכול להיות גם שדבר תמוה יצא מפיו..).

היות ונראה שר' אברהם לא התכוון [רק] לחדש דין בהוצאה וטרחה על מצוות עשה אלא [בעיקר] בדין חיוב קרי"ש [ושאר חיובי יומי וזמן]. והיות וכל מי שהכיר את ר' אברהם יודע כמה היריעה הייתה פרוסה לפניו ברוחב ובעומק, אציע את דעתי בחיובי זמן ובביאור דעתו.

זה מכבר חקרתי איך הדין באחד שיצא חובת מצווה זמנית כגון אכל מצה בליל טו', והיה מקומו סמוך לקו התאריך (היכן שיהיה) ועבר את הקו למקום שעוד לילה שלפניו (עבר ממקום ליל טו' למקום ליל יד'), ונשתהה שם עד שהגיע שוב ליל טו', האם חייב לאכול שוב מצה.

נראה לי ברור שאינו חייב. והטעם שהרי היום טו' שהגיע עכשיו למקומו החדש הוא"אותו יום" ממש שבו היה אמש. שהרי כל יום תאריכי כך דרכו שמהלך ומסובב עפ"י הכדור. וא"כ הליל טו' הזה שהגיע עכשיו למקומו החדש הוא אותו ליל טו' ממש שאמש כבר היה בו וקיים מצוותו בו. וכמובן שה"ה [ומכ"ש] אם יצא מליל טו' לליל יד' וחזר למקום ליל טו' שאין מתחייב שוב, שהרי הוא זה שניתק עצמו מהיום ועכשיו חזר אליו, וכבר קיים בשנה זו את מצוות היום.

עכשיו, יש לדון האם רשאי לעבור ממקום ליל טו' קודם שקיים מצוות היום למקום ליל יד' ועי"כ יהיה לא מחוייב. נראה לי עפ"י דאסור לעשות כן, משום שברגע שהיה רגע אחד במקום ליל טו' והתחייב בחיוב אותו לילה בשנה זו שוב לא יעזור לו להתנתק גיאוגרפית מחיובו, בעוברו למקום שאין בו אפשרות קיום. כי אמנם אינו יכול לקיים המצווה במקומו החדש אבל הינתקות הגברא הבר חיובא מה"יום" אינו מועיל, שהרי הגברא התחייב לקיים ביום זה של השנה מצוותיו.

החידוש שאני מחדש כאן הוא שאין "חיוב" האדם תלוי במעטפת הגיאוגרפית שלו, אלא רק ה"התחייבות" היא שתלויה במיקומו הגיאוגרפי, וברגע ש"התחייב" שוב לא משנה את "חיובו" מה שיש נתק בין האדם המחויב למקום היום הגיאוגרפי, כי היום הזה נמצא במקום כל שהוא בעולם ורק יש בינו לבין האדם נתק, והאדם כבר "התחייב לקיים ביום הזה" את מצוותיו, ולכן אין לו רשות לצאת למקום יד' ולהשאר שם עד סוף הלילה ולהפטר עי"ז. (ורק קודם "התחייבותו" יכול לדלג בערב ליל טו' למקום ערב ליל יג' ושוב בבוקר לחזור למקום יום טו', וכך מעולם לא היה האדם "מתחייב" שהרי מעולם לא היה במקום ליל טו).  

אם כנים דברי, הרי שאם יצא ממקום ליל טו' שהתחייב בו למקום ליל יד' קודם שקיים מצוותיו, הרי הוא מחוייב או להשאר כאן עד שיבוא לכאן ה"לילה הזה" בתום הסיבוב או לחזור למקום טו הקודם ולקיים שם מצוותיו. שהרי מוטל כבר על הגברא חיובי היום ואם נותק הקשר שלו אם היום מכלל חיובו לחדשו כדי לקיים את המצווה (החיוב לחדש את הקשר אינו כדי להתחייב שהרי כבר חייב, אלא כדי לקיים במקום ה"יום" ששייך לקיים). [וברור שאינו דומה לחיובי שבת שהחיוב אינו על הגברא לקיים שביתה ביום שביעי אלא החיוב בשבת על היום השביעי בכל מקום ששם יום שביעי עליו].

א"כ י"ל בקרי"ש שאדם שהיה במקום ש"התחייב" לקרוא בו קרי"ש של שחרית ולא קרא מחמת שחל נתק בין ה"זמן קרי"ש" לאדם (שבמקומו חלף הזמן ועבר הזמן הזה למקום אחר בגלובוס) מה שאין קורא קרי"ש כי הוא אנוס שהרי נותק מה"זמן חיוב" אבל לא שנפטר כרגע. ואם אכן בידו לחזור באיזה אופן שיהיה למקום שנמצאים כרגע אותו "זמן קרי"ש" של אותו יום, הוא מחוייב להוציא הוצאות כעל כל מצווה שהתחייב בה.