| נשלח ב-16/10/2012 04:02 |
 |
| |
רגשות
מתעורר אצלי מידי פעם רצון חזק לכעוס, להאשים, לשנוא בלב שלם, להכאיב, להוציא את הכאב והפחד, ודוקא באש ולא בדמעות, ובעיקר ברגשות ולא במילים. חשבתי שעברתי את זה כבר, אבל לא באמת, אולי הצלחתי להחביא את זה עמוק, זה חוזר ובווריאציות שונות.
לא רק שבפועל אני לא יורה את החיצים לכתובת שאני מרגיש וסבור (סובייקטיבית כמובן) שהיא הראוייה לכך, אני שם לב שגם ביני לבין עצמי אני לא מתיר לעצמי להרגיש כך עד לשד הנפש, טוטאלית, להיות מוצף, לשאוג את השאגה ולרוות ממנה. יש כל מיני סיבות לחסימה הפנימית והחיצונית, ההסתכלות האובייקטיבית, ההתחשבות והרחמים, האשמה והפחד, הדתיות והמוסריות, כל אלו חונקים את האש, משתיקים אותי, גורמים לי לפקפק בזכות הקיום של הצורך הזה, ואני באמת לא בטוח בעצמי לגביו, ופוחד מלהרגיש את הרגשות הפראיים האלו (ורגשות בכלל?) כמות שהם. מה שכן בטוח הוא שאני לא מצליח לנקז את הרעל החוצה. האם באמת ראוי ומועיל למצוא דרך לתעל את הגעש הזה לאפיק חיובי ויצירתי, בלי להתעמת עם הסיבות שמונעות מלהרגיש, ופשוט להמתין שיבשיל המצב בו הם לא יהיו רלוונטיים, או שאולי זה עוד סוג של התחמקות?
ובכלל מה אני עושה עם זה כשזה בא לבקר? אם בכלל כדאי לעשות משהו, יש משהו שאני יכול לומר לעצמי? איך אני עוזר לעצמי? מתברר לי שאני עדיין במסגרת הגבולות הישנים עם אותו סוג תוכן שממלא אותם, אותו סיפור, גם אם אקרא לו באלף שמות שונים ואספר אותו אחרת כל פעם, כל מה שאמרתי לעצמי עד היום לא הצליח לקחת אותי מעבר. זה נראה שכדי להתקדם התקדמות אמיתית הלאה, אני צריך ללמוד את הא' ב' של משהו שלא ידוע ומוכר לי (אפילו שאת המילים אני כן מכיר). איך לומדים לחוות? איך לרצות להסכים מבפנים לקבל את הרגשות כמות שהם, בלי מילים זה אבסורדי, אבל אני מחכה למילים, למי שיש תודה רבה
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2012 20:04 |
|
| |
וואו.
זה בעצם קשור לאשכול של החלומות שפתחת לא מכבר,
וליכולת לחוות את החיים במלואם...
הדת והמוסריות הן רק כיסוי לפחד, כך נראה לי.
אולי באמת השאגה לא צריכה להישאג בפועל כלפי דמות, אבל לשאוג... אהה שאגה.
עבור מה להמתין שהאש תכלה? אש היא דבר טוב וחיובי, כמובן אם היא מתועלת.
איך? לצייר. על גליון ענק, בגואש ובמכחול עבה, לא להשאיר פיסה ריקה, או בפנדה. לשים אוזניות בפול ווליום ולרקוד עד כלות הנפש (דלת נעולה כמובן.) לסגור חלונות ולצצצצצצצצררררררררררוח, או אולי לעשות את זה באוויר הפתוח, ליד הים. להבעיר אש ולנשום אותה עמוק, להתחפר עמוק בתוך החול. יש עוד דרכים, צריך רק למצוא אותן.
פעם קראתי ספר של איזה הודי, לא זוכרת מה שמו. הוא כתב שם - תחיה את החיים שלך.
אתה אוכל? תטעם את הלחם. תריח אותו. תמשש את המרקם שלו, תאזין לקול הלעיסה. תלעס שוב ותבלע. תחוש את הבליעה, את ההתמלאות. ומה? אנחנו בולעים בלי להרגיש, בלי לחוות ובלי לחיות.
כך שגם לחיות ביומיום הפשוט, יכול להיות פראי, תוסס, חי, עוצמתי.
הם כל כך יפים הרגשות העוצמתיים האלו, הפראיים. הם כל כך בריאים ונכונים ואנחנו סתם, סתם חיים בקופסאות מפח ובמסכות רגועות.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2012 22:38 |
|
| |
תודה גדולה
הנטיה האוטומטית שלי היא כמובן לחשוב ולדבר על הדרכים, לגלוש שוב אל המסלול המוכר של להעביר הכל לעולם המילים והמחשבות, אבל זו תהיה החמצה
נעשה ואח"כ נשמע
באמת מוטב יהיה לחשוב אחרי ולא לפני, אין חכם כבעל הניסיון, ולא אין בעל ניסיון כהחכם
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2012 22:49 |
|
| |
ערב טוב, נשמה_טובה!
יש משהו בציבור החרדי (או מי שגדל בו) והוא נטיה למצוא פתרונות לכל דבר. עשיה, עשיה, עשיה. להרגיש שככה שולטים במציאות ולא יאונה לנו כל רע. כשיודעים מה לעשות, חוזרים להרגיש שהעולם שלנו הוא טוב ובטוח, רק קצת להתאמץ - והכל יהיה בסדר.
איפה יש בך את המקום הזה שבו ניתן לאפשר לעצמך להרגיש? לאפשר לעצמך להיות גם קצת חסר אונים? להסכים עם זה שלא הכל בידינו? פשוט לקבל את הכעס, ולא לעתעמת איתו? לתת לו ״לזרום״ דרכך? היכולת לראות אותו ״כמו בסרט״ כשאתה הוא ״הצופה מתוך האולם״ ולא ה״שחקן״ עצמו?
אני לא מתכוון לומר ״תחיה את החיים״ או ״תעשה מה שבראשך״. לא חייבים לחיות כמו פרא אדם (שהזכרת) כדי לקבל את הרגש הזה של חופש, שחרור. אבל אפשר לתת לו את המקום הראוי.
על מה אתה חושב כרגע?
מחכה לתגובתך...
תוקן על ידי Saggers ב- 16/10/2012 22:50:37
תוקן על ידי Saggers ב- 16/10/2012 22:56:21
עו"ס אברהם ביטקין, B.S.W
פסיכותרפיה חזותית, קוגניטיבית-התנהגותית.
מתאם תכניות שיקום פסיכיאטרי ב'סל שיקום' (משרד הבריאות).
אבחון, טיפול וייעוץ להורים.
טל': 052-7741770
bitkin770 @gmail.com
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2012 01:38 |
|
| |
שלום אברהם היקר
אני מסכים עם מה שכתבת על הצורך התמידי לחפש פתרונות, ברור שמפחיד אותי וקשה לי להרפות, ושאני מתאמץ להשיג תחושת שליטה (אשלייה של שליטה) למרות המחיר הכבד. אני פוחד, התחושה הסתמית הרגילה "הטבעית" והדומיננטית בתוכי היא של אשמה והתגוננות, רוב הזמן על אש נמוכה ולפעמים בחריפות (אמרתי פעם לאמא שלי בהלצה שיש בה הרבה אמת "סליחה שנולדתי").
אכן אני עסוק במשך שנים בנסיונות נואשים להשתנות ולשנות, ויש ב"ה הרבה שיפור והתקדמות, אבל עדיין אני מנסה שוב ושוב למצוא פתרון באותה דרך מוכרת שסיגלתי לעצמי של לנסות ללמוד להבין ולנתח, ובעצם בכך לספק לעצמי הרגשה של שליטה באיזהשהו אופן ובכך להרגיע את הפחדים. אני מבין שהתגובה האוטומטית של לתקוף את האיום הפנימי באינטנסיביות בדרישות וחקירות וניתוחים זה אמנם מספק פתרון מיידי כלשהו לטווח קצר, אבל זה בעיקר בעיה ולא פתרון, ומכאן הרגשות החנוקים, אי היכולת לחוות לגמרי ועוד. על זה כתבתי שאני מרגיש במסגרת הגבולות הישנים המוכרים שכבר מוצו באינסוף כיוונים ואמירות, אני מקבל את חוסר האונים שיש בי אבל עדיין בדרך שלא מניחה להרפות, כמו איזה תוכן מוצק שאני יכול לאחוז בו להבין ולומר "אני חסר אונים" אבל לא פתוח באמת להרגיש כך. וכנראה יש משהו מעבר לבועה הזו שאני לא מכיר ואני רוצה להכיר, דרך הגוף והרגשות ולא דרך השכל. ואולי גם החיפוש הזה הוא עוד צורת ביטוי לאותו נקודה בעייתית שדוחפת לחיפוש פתרונות. מה שלא יהיה אני מאד רוצה למצוא את עצמי בעזרת ה' מעבר לחומות
איפה יש בי את המקום הזה שבו ניתן לאפשר לעצמי להרגיש? אני לא באמת מוצא מקום של רגש נקי, השכל רודף אחרי לכל מקום כמו צל, כל חלל שמתפנה הוא מגיע גם לשם, ודווקא זה שאני מסתכל על עצמי מבחוץ מאפשר לי את הניתוק מהחוויה שבעצם מתרחשת וקורית לי, לרוץ לשם ולהסתכל מה קורה ולחשוב על כך. הייתי מאד רוצה להרגיש אחד ולא שניים, כמו כשהייתי ילד.
אני מקווה לנסות את מה שכתבה "עייפה כבר", באמת שלא חוויותי המון זמן חוויות כאלו כמו לרקוד בשצף קצף בשלימות כמו שילד רץ ומשתולל עם כל החושים, או פשוט לצרוח. לפעמים התשובה יכולה לבוא מבחוץ כשאי אפשר לסמוך על הבפנים
|
|
|
|
|
|
