חירות הפרט, תורה, ומוסר

"הדעת האמתית היא דעת התורה, כי הדעת האנושית איננה יכולה להתחשב לדעת, כי היא עלולה לשגיאה ורק אם הדעת האנושית מתקשרת עם דעת התורה אז נקרא האדם בר-דעת והוא ראוי לחירות. כי החירות במובנה הרחב כוללת מעשים רצוניים, שהאדם יעשה אותם מתוך רצונו ולא מתוך כפיה והתורה פועלת על הרצון, שלא ירצה אדם לעשות דברים שאין לו לעשותם מן הצד המוסרי. ולכן אנו מוצאים, כי היעודים העתידים, שכולם נאמרו על עת-הזהב, עת ההשתלמות, רובם סובבים על נקודה זו של בטול ההשחתות בעולם. ומההגעה אל ההשתלמות נאמר גם ביטול המלחמות. כי המלחמות הן ענין כפיה ואלימות. וכאשר יחדל הרצון מלהשתרר בעולם וכל אחד ילך לאור שכלו ולא לרצונו, לא יהיה מקום לאלימות. באופן שההשתלמות האמתית היא ההגעה לדעת האמתית והדעת האמתית היא התקשרות שכל האדם עם שכל התורה. וכל עבדות היא שעבוד הכרחי. וכשאין מקום לכפיות אין מקום גם לעבדות. כי העבד כל מה שהוא עושה הוא עושה בהכרח ולא מרצון. וההכרח איננו תולדות הדעת. כי רק בעת שהאדם עושה דבר מרצונו יש לאמר כי מלכתחלה העריך את הדבר ואחרי שחשב בשכלו וחשב ומצא כי הוא ראוי להיעשות הלך ועשה. אבל מי שעושה דבר מצד הכפיה אין בזה התעוררות הדעת, כי סבות הרצון ותולדתו הן רק בעת שהרצון הוא הסבה והדעת הוא המסובב. כי מפני שהוא רוצה בדבר הוא מטה גם שכלו לזה. אולם אם הרצון הוא תולדות הדעת, שאין הוא רוצה מה שהדעת האמתית איננה מסכמת, אז הרצון הוא גורם מוסרי, כי בלי הרצון לא יעשה דבר. ורק שהרצון יהיה רצון חפשי, רצון תכליתי, שירצה בזה מצד עצמותו ולא מצד אמצעי."

לומדת,

אני סבור שלאורך הדורות, אלו שניסו לישב את התורה עם המוסר, סברו שזו הכוונה המקורית של התורה.

המוטיבציה שלהם לעשות זאת נבעה מהאמונה שאלוקים הוא טוב=מוסרי, וממילא מצוותיו צריכות להיות מוסריות. מאידך גיסא הם סברו שיש ביד האדם את היכולת לשפוט מעשה האם הוא מוסרי או לא, ולכן כשהגיעו להבנה שמצווה מסוימת נראית אינה מוסרית הם התאמצו להסביר מדוע היא כן מוסרית, אם על ידי 'אוקימתא' (הוספת פרט שאינו מפורש בתורה, שמשנה את המצווה מלא-מוסרית למוסרית) ואם על ידי הוצאת הפסוק מפשוטו והסבר שלו בצורה אחרת.

(המודל של החשיבה הזו מורכב מארבע הנחות ומסקנה. הנחה א. יש לי כאדם את היכולת להחליט מה טוב ומוסרי ומה לא. הנחה ב. אלוקים הוא טוב-מוסרי. הנחה ג. טוב-מוסרי מורה לעשות מעשים טובים-מוסריים. הנחה ד. התורה היא מאלוקים. מסקנה: מצוות התורה הן מוסריות)

נדמה לי שכל בני האדם נוהגים כך פעמים רבות.

אם אני מניח שאדם פלוני הוא אדם מוסרי, ואני רואה אותו עושה מעשה לא מוסרי (או מורה הוראה לא מוסרית), אני אנסה להסביר שהמעשה הזה הוא כן מוסרי. כך אנו נוהגים גם בתחומים נוספים שאינם קשורים בדווקא למוסר (לדוגמא: אדם חכם שעושה מעשה שנראה שטותי).

כמובן שיש לזה גבול. אם אראה שאותו אדם עושה יותר מדי מעשים לא מוסריים, וההסברים נעשים יותר ויותר מאולצים ודחוקים, איאלץ לחזור בי מההנחה שהוא אדם מוסרי.

לגבי מצוות התורה כמעט בלתי אפשרי להגיע למסקנה שאלוקים ציוה מצוות לא מוסריות (גם אם הצורך בהסברים גדול מדי במידה שכלפי אדם הייתי פורך את ההנחה הראשונית שהוא מוסרי), זאת משתי סיבות:

האחת, משום מה לרוב האנשים קשה להגיע למסקנה שאלוקים אינו מוסרי.

השניה, כיון שהתורה עצמה מצהירה שהמגמה שלה היא מוסרית. אלוקים אומר על בחירתו באברהם "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הנביא מיכה אומר "מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". ועוד מקומות רבים בהם עולה הרושם שהמגמה הכללית של הדת היהודית היא מוסרית בעליל. כלומר, התנ"ך מצהיר שהמגמה היא מוסרית, לכן אדם שמאמין שהתנ"ך הוא דיבור אלוקי, וגם מאמין שאלוקים הוא טוב, יעשה מאמץ גדול להסביר מדוע מצוות התורה הן מוסריות, גם אם במבט ראשון אינן נראות כך, ואף יאמין שזו הכוונה המקורית של אלוקים במצוות הללו.

למעשה, אם אין לי שום הסבר מוסרי למצווה לא מוסרית ואני מתעקש שיש לי את היכולת לזהות מה מוסרי ומה לא, המוצא היחיד שיש לי הוא להניח שהתורה אינה מאלוקים. יש כאלו שאכן הגיעו למסקנה הזו.

שאלת: מדוע אלוקים לא כתב את ההסברים האלו במפורש, והותיר לנו לעשות זאת? אני באמת לא יודע לענות על זה. אני מצרף את השאלה הזו לשאלות רבות שיש לי על אלוקים, אך איני מרגיש שהשאלה הזו עוצמתית מכדי לפרוך את ההנחות או את המסקנה שההנחות הללו מובילות אליה.