עיונים בפרק ראשון מהלכות עבודה זרה במשנה תורה

בשלב זה הצורה כבר אינה משרת שמכבדים אותו כדי לכבד את האדון, אלא היא כבר בעלת יכולת בעצמה, היא מטיבה ומריעה וראוי לירא ממנה. אמנם בהלכה ב נאמר שעיקר עבודה זרה היא העבודה לאלו שכביכול הקב"ה חפץ בכבודם, ואילו כאן מדרדרים לייחוס לצורה עצמה יכולת הרעה והטבה.

ו  והתחילו כוזבים אחרים, לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל עצמו או המלאך דיבר עימהם ואמר להם, עבדוני בכך וכך, והודיע להם דרך עבודתו, ועשו כך, ואל תעשו כך.  ופשט דבר זה בכל העולם, לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להן, ולהשתחוות.

הלכות ה-ו מקבילות להלכות ג-ד, מנהג של הצבור שמקבל אישור של נביאי שקר. בשלב זה כבר מתנבאים בשם הכוכב או המלאך, שהוא מבקש שיעבדוהו. דבר זה התפשט בכל העולם שעובדים צורות שונות בעבודות שונות.

ז  וכיון שארכו הימים, נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו:  ונמצאו כל עם הארץ והנשים והקטנים, אינן יודעין אלא הצורה של עץ ואבן וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותן להשתחוות להן ולעובדן, ולהישבע בשמן.

ח  והחכמים שהיו בהן כגון הכומרין וכיוצא בהן, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללן ולדמותן.  אבל צור העולמים, לא היה שם מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונוח ושם ועבר.  ועל דרך זו, היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו עליו השלום.

בשלב הקודם עוד ידעו ממציאות השם, כעת, יודעים רק את מציאות הפסילים. הכמרים יודעים שהצורה מייצגת גלגל או כוכב ועם הארץ מכירים רק את הצורה ולא את מה שהיא מייצגת.

לדעת הרמב"ם היו בודדים שידעו את השם, ביניהם נוח. מעניינת האגביות שנוח מוזכר בה. אין לו שום ייחוד מול האחרים.

מנין לרמב"ם תיאור היסטורי זה? האם הוא אמר אותו מסברה? האם היה ברור לו שהואיל ואדם הראשון הכיר את בוראו, ואילו בדורות מאוחרים יותר אנו רואים עבודה זרה, עלינו להניח שחל תהליך של דרדור, ומסתבר שהוא אבולוציוני ולא רבולוציוני?

שאלה נוספת. נוח ידע את בוראו, אך לא הצליח להפיץ את האמונה בקרב אחרים, אולם אחר המבול שנותרו הוא ובניו, מדוע מהם יצאו עובדי עבודה זרה, האם התהליך שתיאר הרמב"ם, אירע פעמיים?

אברהם מתואר כמי שחוקר מדעתו בחשיבה אריסטוטלית שמבוססת על סיבוב המתמיד של הגלגל. מבלי להכנס לשאלה על נכונות תפיסה זו, מניין ידע אברהם שהגלגל סובב לנצח שהסבוב לא ייפסק בעתיד. הרי לא לחינם הרמב"ם עמד על כך שהארץ נצחית, כי אם אינה נצחית הרי ייתכן ויש מגבלה לכוחו של הבורא ואי אפשר להסיק את אי גשמיותו.

מהרמב"ם ברור שניתן להגיע להכרה זו ללא התגלות, רק מכוח השכל לבדו, הרמב"ם לא מביא את המדרש שהציץ עליו בעל הבירה. רואים גם כאן את היחס לעבודה זרה כטפשות, כולם מסביב טפשים והחכם בכח עצמו מצליח להיחלץ מהטפשות שמסביב.

י  ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן.  וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.

יא  וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם; ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו.

אברהם אינו מתואר כמי שמילדות מכיר את האמת, הוא מתיגע להכיר את האמת. אברהם גם יודע את הניתוח ההיסטורי של הרמב"ם ומבין ששורש הבעיה של סביבתו הוא בעבודת הצורות, שעם הזמן השכיחה מהם את שם ה', ולכן מסקנתו היא:

יב  כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה.  ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך--כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אלוה אלא אלו

משברים את הצורות כדי שאנשים לא יטעו בהם. כבר כאן מבליע הרמב"ם טעם  הדומה לטעמי הקרבנות שלו. מה שמשתחוים ומקריבים לקב"ה הוא כדי שיכירוהו הדורות הבאים. כלומר, אם יעבדו את ה', הנפש האנושית תחפש פעולות דתיות, ומחוסר פעולות כאלו לה', היא תשוב ותעבוד את הצורות.

יג  כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן.  והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד.  והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם--בשם ה', אל עולם" (בראשית כא,לג).

אברהם אינו רק שובר פסילים, הוא מנהל וויכוחים, וזעמו של המלך יוצא לא על שבירת הפסלים, אלא על יכולת הוויכוח של אברהם. מה הפריע למלך לקבל את עמדתו של אברהם? לא נאמר כאן, שמרנות, יחסי דת שלטון? נס אור כשדים מובלע כמעט כלאחר יד. ומכאן ואילך, אברהם הנודד מפיץ את אמונת ה' בכל העמים.

טו  ויעקוב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', ולשמור מצוות אברהם; וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד.

טז  והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונעשת בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצריים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן--חוץ משבט לוי, שעמד במצוות אבות; ומעולם, לא עבד שבט לוי עבודה זרה.

אברהם ויצחק מפיצים את אמונת ה'. בני יעקב הופכים לאומה שיוגעת את ה'. הם יורדים למצרים, וחוזרים לעבוד שם עבודה סרה. לכאורה נשאלת השאלה מדוע אם כן בני ישראל ירדו למצרים עם סיכון כה גדול? אברהם מתואר כאן גם כמחבר ספרים, לא רק נואם אלא גם סופר. מניין המקור של הרמב"ם לכך?

יז  וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייתם.  ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו.

עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה, אמנם היה שבט לוי שלא עבד ע"ז, אך הקב"ה ריחם על בני ישראל שלא ישתקעו בטעות זו (לא רחמים על עבודת הפרך !), והקב"ה נשבע לאברהם שזרעו יישאר אומה עובדת ה' (כך עולה מדברי הרמב"ם). " עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים". הביטוי עשה את משה מבוסס על שמואל א, יב ו. נראה שהרמב"ם רומז כאן לייחודו של משה שהקב"ה "עשאו" במיוחד.

יח  כיון שנתנבא משה רבנו, ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה.

שאלה שעולה היא שלדעת הרמב"ם הרי הקשר של הקב"ה לעולם הוא דרך מלאך (= השכל הפועל), וגם נבואת הנביאים היא דרכו. מדוע אם הקשר שלנו לרבש"ע אמור להיות ישיר? (וידועים דברי הר"ן בדרושיו על מט"ט).