"אתה בחרתנו"- לאומיות, גזענות, דת (ניר שטרן)

בעל
הסיפור ידוע, אך עיקר שאלתי אינו על ישעיה לייבוביץ האיש אלא על אלו כאן המחבבים את דבריו, ובייחוד בסוגיא זו.
---
אני רוצה להרחיב פה כי ענין הנבחרות מגיע לשרשים הרבה יותר עמוקים בכל תפיסת הדת והדעה שלנו מאשר הנושא המצומצם של הגזענות. איני יודע אם אוכל להשלים כאן את הענין אך ארשום משהו בקצרה.
ישנם באופן כללי שני תפיסות יסודיות, שתי נראטיבים שונים לגמרי של הדת שהגיעו אלינו מימי הביניים, וביהדות זמננו [לא רק החרדית] התקבלו מרכיבים שונים משניהם, אשר חוסר העמידה על ההבדל התהומי בכל יסודות התפיסה גורם לבלבולים רבים כאשר מאמצים קטעים שונים סותרים ללא שימת לב שהם לא הולכים ביחד [אגב, הבעייה הזו אפשר לראות בכל דף בספר שולח ערוך, שהוא למעשה מהספרים המבססים את התודעה היהודית בעת החדשה, אשר מחבריהם כולם כלל לא שמו לב שהליקוט שהם עושים ממקורות שונים וכל צורת ההכרעה שלהם לא עומדת בשום מבחן של עמידה על שרשי הדעות לא בכלל ולא בפרט]
[ואולי זה קשור לפרדוקס היהודי היסודי שכתבתי עליו במקומות אחרים שמנסה ליהנות מכל העולמות ולקחת את הטוב מכל צד ואינו דואג ליצור לעצמו תפיסה אחת קוהירנטית לשום צד]

שתי התפיסות האלה הם בעצם  התפיסה הפילוסופית, מול התפיסה הדתית, הרמב"ם מול הכוזרי, עם כל מיני גווני ביניים. הבדל היסודי הוא שהרמב"ם ודעימיה רואים את הדת כפילוסופיה אמיתית אובייקטיבית, אם בדעותיה שהם העיקר אליביה, ואם במצוות המעשיות שלה שלהם תכלית רציונלית אובייקטיבית לרווחת החברה המאמינה.
לעומתה הוא התפיסה היותר אמונית דתית או מיסטית שמציג הכוזרי, לפיה שרש הדת אינה איזה אמת אבסולולטית רציונלית, כי אם ציוויים וצורות פולחן שנובעים מהרצון והסדר האלקי הבלתי מושג, ואשר נמסרה בדרך של התגלות על טבעית ועל שכלית ולמעשה על-סדרית לאנשים מסויימים לסיבה מסויימת, לא כזו שאנחנו דווקא חייבים לתפוס בהבנה שלנו. זהו הגישה שלמעשה נתקבלה יותר, וכנראה מתאמת יותר לפשטי התורה [אם כי יש לדעת שהנארטיב של הכוזרי גם הוא לא מופיעה במפורש או בכלל במקורות הקודמים לו, בכל זאת הוא משתלב בהם יותר בקלות]

עכשיו לפי הגישה הפילוסופית שהדת שווה לאמת השכלית, יוצא שתפקידה של הדת חייבת להיות אוניברסלית, שהרי האמת היא אוניברסלית ומחייבת את הכל כאחד, ולכן באמת הרמב"ם בכל מקום שהוא מדבר על תכלית האדם והתורה לא מחלק כלל בין היהודי לנכרי, ולמעשה בחזון המשיחי שלו התכלית הוא שכל העולם יגיעו לאותו תכלית שלשם התורה מובילה אותנו, [אולי לא עם כל פרטי המצוות שממילא לא חשובים בדווקא לפי דעתו], וממילא דבריו על תפקיד הנצרות והאיסלאם.

לפי הגישה הדתית, אין סיבה רציונלית בדווקא לכל ענין הדת, וממילא גם לא יהיה אפשר לבוא בתביעות אוניברסאליות כלפי כולם, שהרי אין אנחנו משיגים את הסגולה האלהית ולמה בחר דווקא בעבודות כאלו ואנשים כאלו. ואין מה שהאל מצווה לאחד בכלל ראיה שזה הוא רוצה מכולם, כי אין המצוות וכו' משהו אמיתי או טוב אובייקטיבית אלא כפי רצון האל המתגלה. לכן בתחלת הכוזרי אומר במפורש שאנחנו לא עובדים לאל שברא אותנו אלא לאל שהוציאנו ממצרים ונתן התורה, וממילא אנו לא דורשים כלל מאחרים לקבל אותה.

יוצא שיש כאן פרדוקס מסויים, שכן יוצא שהגישה השכלית היא הרבה יותר מתנשאת מהגישה הדתית. שכן הראשונה טוענת שאנחנו נחלנו את האמת היחידה האובייקטיבית [וזהו טענות אחרחוק ובעצם גם תלמיד באשכול זה שהרי אמונתנו אמת ושלהם שקר ואיך נשתווה אליהם]. אמנם זו אולי לא גזענית מאחר והאמת אינה תלוייה בתולדה, ובכל זאת יש כאן טענת יתרון עצום ליהדות.

משא"כ לפי הגישה הדתית הסובייקטיבית [הן מצד האל והן מצד מקבליו, שכן האל אינו השכל אלא הרצון] יוצא שזו הרבה יותר צנועה ולא באה בדרישות או בטענות עליונות אוניברסיאליות כלל. אנחנו נבחרנו לקיים מעשים אלה, ואין לנו דרישות מאף אחד. אמנם הכוזרי טוען שעובדתית האל התגלה רק אלינו ולא יכול להתגלות לאחרים, אבל זה כבר לא טענה יסודית לדת שלו, מצדו בעצם יכול להיות שהאל התגלה גם לאחר וציווה לעבוד ע"ז. זה טענה עובדתית-שכלית-היסטורית, ובכל אופן עדיין הכוזרי לא חולם לחייב את כל העולם לעבוד את ה' באופן זה [אלא אם כן נקבל את חלום המלך כפשוטו ונטען שכל גוי דורש ה' באמת עליו להתגייר, טענה רחוקה מאד]

עכשיו מה שיש לנו הוא ערבוב של שני הגישות האלה [למעשה אולי גם הכוזרי ודעימיה כבר ערבבו ביניהם ולא הפרידו כראוי מה שאני מפריד]. מצד אחד רוצים לטעון טענות אמתיות אונברסיאליות, נוסח הר"מ, ומצד שני לא מחוייבים להגיון ולשכל שיסביר במה הטענות האלה נכונות. אז יוצא גזענות מכאן ומכאן.

מהו למעשה הכשל העיקרי בטענות אלה? חושבני שהכשל העיקרי הוא שאם נאמץ את הדת כפילוסופיה שכלית אובייקטיבית, אנחנו חיביים גם לפרש את כולה לפי הנחות אלו. אנחנו תופסים את הדת ככלל המצוות וההלכות עד למשנה ברורה, ועל זה מנסים להחיל את קריטריון האמת הבלעדית, בשעה שמשום צד אי אפשר לעשות את זה. הרי לפי צד הרמב"ם, באמת המצוות אינם הנקודה, ולדעתו אריסטו הגיע לתכלית כמו משה [מצד שני הר"מ כן רואה את חוקי התורה כישרים ומאוזנים בתכלית, ולכאורה יותר מכל חק אחר, ובכל זאת ברור מדבריו שניתן להגיע לתכלית בלא זה] אע"פ שהוא לא האמין ברוב מה שהוא עיקרי מצד התורה ולא קיים שום מצווה. לפי צד זה בוודאי שמגוחך לטעון לאיזה יתרון יהודי אמיתי. לטעון שכל פרטי התורה מחוייבים אובייקטיבית מצד חובת האדם בעולמו, כאשר לא מחוייבם להסברה שכלית של כוונת התורה בכלל, הרי זה תפיסת החבל בשני ראשיו.

אני מקווה שכתבתי ברור מספיק.

תלמיד
תודה על התשובה המפורטת.
אם אני מבין, הרי שיש שני נקודות עיקריים שעליהם מוסבה הוויכוח שלנו. [שאיני חושב שנכריע בה, אני כותב רק להבהיר את הצדדים ולהגדיל תורה ולהאדירה]
הראשונה הוא הבריחה שלך עם התירוץ שפסיכולוגיה אלקית היא לא נכונה. אני חושב שאתה משתמש עם הדבר הזה [כמה שהוא נכון] בתירוץ מאד נוח לברוח משאלות חמורות, וזה לא באמת מיישב אותם. לומר שה' עושה דברים בלי שום טעם ושאין שום אפשרות להגיע אל הספיכולוגיה האלקית היא אולי טענה נכונה פילוסופית, אך בשום אופן לא יכולה להיות מצע לשום תפיסה דתית. וגם מילות הקסם חובות וציווים לא עוזרות כאן כי גם אלקים מצווה הוא אלקים רוצה ומוגשם ולא הועלת כלום. כל תפיסה דתית, עם כל הפרדוקסיות שבזה, חייבת להיות נבנה על איזשהו הנחה שאנחנו יכולים להגיע אל רצון האלקים להבין אותו ולתקשר אתו באיזשהו צורה. [אגב זה גם כולל הכרה במושג של קדושה מהותית, לפחות כלפי דת שכוללת מעשים כשלנו, ואיני יודע למה אתה מחפש קדושה שנוצרי לא יכול להרגיש.] בכל אופן כשיש שאלה דוגמת למה ה' בוחר במישהו ולא במישהו אחר זה לא עוזר כלל לומר שאינך פסיכולוג אלקי, כי סוף סוף יש כאן פעולה לא ישרה שלו [בניסוח המו"נ, גם אם אין לו תארים יש לו פעולות, והפעולה הזאת היא בלתי מוסרית ובלתי רציולית].

הדבר השני, זה שכנראה הנך מודע לזה שהתפיסה של הדת כציוויים בלבד היא תפיסה שימיה בערך כימי לייבוביץ. אין כל ספק שהתורה והכתובים [אפילו אם לא נימא שהאמינו בקדושה מהותית לישראל, הכוונה לכללל העולם שלהם] לא הסתכלו על זה כך וכן הבינו שיש איזשהו הבנה ומציאות שמחייבת את החיוב הזה, זה לא חיוב כחיוב בלבד. השאלה העיקרית עליך הוא [א] אם באמת זה יכול לעמוד ככה, אם זו עמדה סבירה ו[ב] באיזה מדה זה התרחקות מהדת שהיתה פעם. אני לא יודע עד כמה זו עמדה סבירה באופן כללי, וכנראה גם אתה לא מוטרד מדי משאלה זו. אז השאלה העיקרית הוא אם המהפכה שאתה עושה יותר גדולה מהמהפכה שאני עושה או לא. אתה מנסה להישאר עם חלק אחד שהוא לדעתך המהותי ביותר שבדת והוא הציווי. ואני מנסה להישאר עם החלק שהוא היסוד של הדת כפי שאני מבין וגם אתה מבין שהיתה בעיני המקרא ורז"ל: החיוב המבוסס רציונלית או שכלית או מוסרית או רגשית או מה שיהיה לעשות את הנכון. והבוחר יבחר.

[נושא ההתייחסות אל פסקי ההלכות לא כאמת וצדק כלל אלא כאמת משפטית גם רחוקה ומוזרה ביותר בעיני, כשהיא הופכת לאידיאל המתווה ולא כדבר שבהכרח קיימת בשוליים, אבל אכ"מ ענין זה וכבר שבעתי מהוויכוח הזה.]

ואת והב בסופה.

תלמיד כתב:

"הדת אינה שווה לאמת השכלית. הדת היא צווי הסטורי"

מסכים. אלא שיש לשדרג:  הדת אינה חייבת להיות שווה לאמת השכלית. הדת היא צווי הסטורי.

כך או כך, האם גם נסכים לבחון את ההסטוריה לה טוענת הדת בכלים ביקורתיים מדעיים, בכדי שנהיה בטוחים שאכן קיים בכלל "צווי הסטורי" ?

אנסה להבהיר יותר באשר להבנת הסיבה שבגינה נבחר עם ישראל. השאלה החשובה לענינינו אינה "מה ראה ה' בעם ישראל שבחר בהם" [אע"פ שבעיני הדת עד שבא לייבוביץ והעמידה על החובה , יותר נכון עד שבא קאנט והראה שאין טעם לדבר על כך, היתה זו שאלה לגטימית לגמרי], לגבי זה חוסר יכולת העמידה על הפסיכולוגיה האלקית היא אולי תשובה.
השאלה החשובה בענינינו הוא המציאות אחרי שעם ישראל נבחר. המציאות הזה של היבחרות, שאין מנוס מלהבין שהיא מעלה ולא חסרון, הרי היא מציאות שמפלה את ישראל לטובה. למעשה אין זה מציאות אלא דעה, ועלינו להבין אם הדעה הזו נכונה ומסתברת או לא. ממילא השאלה למה ה' היא לא שאלה הנכונה. השאלה היא האם זה במציאות, ואם כן למה שיהיה ככה. כל זמן שאין אנו רואים סיבה שזה יהיה כך, רחוק מלהאמין שהוא כך. ואת המקורות נוכל לפרשן.
[אני יודע שאפשר לטעון שאין אנו מבינים את צדקת האל וצדיק וטוב לו וכו' , אבל עדיין זה לא סיבה שאנחנו נאמין בדעה זו כאשר היא נראית לנו לא סבירה. זו לוז השאלה.]

אתה בְּחַרתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים,

שֶנְּהִי לְמשִׁסָּה לְכָל עָם.

סֵרְסוּ אֲנָשִׁים, אִנְּסוּ הַנָשִׁים

וַיַּטבִּיעוּ טַפָּם בְּדָמָם.

בבכות ילדינו בצל גרדֻמים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.