ילתא

בעולם שבו נהג מידור של האשה מתחומי שליטה ולימוד, ובו ממילא קשיי החיים והפרנסה הותירו לאדם מעט מאד זמן ללימוד, מה היה חלקה של האשה, ושל אשת חבר על אחת כמה וכמה?

מעט כל כך ידוע לנו על נשות חכמים. לצד דמותה מעוררת ההתפעלות והיוצאת דופן של רחל אשת רבי עקיבא, אנו יודעים על המקרה ההפוך: אשתו של ר' יוסי התנא היתה קשה אליו, עד שאפילו בניו ניסו להגן על אביהם ולמנוע את ההצקות.

שמענו על אשתו של רבא, בת רב חסדא, והיא ראויה לדיון עצמאי. בקצרה: מילדותה התחנכה להעריך את התורה ולומדיה. אביה שאלה בשחוק אם תעדיף להתחתן עם רבא או עם רמי בר חמא. היא ענתה, בילדותה, "עם שניהם". וכך אונה לה. נישאה לרמי בר חמא, שלא האריך ימים, וחזרה ונישאה לרבא.

אצל רבא היתה אשת חיל של ממש. אני כותב זאת מפני שלמדנו שרבא היה פוחד להיכנס לבית הכסא לבדו, ולכן היתה מלווה אותו, ומכניסה ידה פנימה, ומניחה אותה על ראשו כל העת. גם בתקופה שבה האשה היתה מוצאת את מקומה בזוית המטבח, דומה בעיני שגילתה כאן חכמה ואחריות ואהבה.

שמענו על חומא, אשת אביי, שהיתה יפהפיה ומושכת, וכאשר הופיעה יום אחד בבית המדרש, גרמה הרהור של תשוקה לרבא, ואז חזר לביתו ותבע את אשתו. בת רב חסדא חקרה וגילתה שחומה הגיעה לעיר, חשדה בה שהיא רוצה לזכות להתחתן גם היא עם רבא (הרי מותר היה לקחת יותר מאשה אחת) וגירשה אותה באלימות (כתובות סה א)...

מסתבר שיש עוד מעשים שנשכחו ממני.

נשות חכמים מצטיירות לנו כחכמות ומבינות דבר,  אבל ודאי שהיו ביניהן הבדלים אינדיבידואליים. ביניהן ילתא היא אחת ויחידה המוכרת לנו ככזו. מתבקש להוסיף שאולי טוב הוא שהיתה רק אחת שכזו, אבל האם מן הראוי לשפוט אותה בחומרה כאשר כה מעט ידוע עליה?

אספתי את המעשים אודות ילתא דרך חיפוש שמה בפרוייקט השו"ת (אפשר שדילגתי על מי מהם. ניסיתי "ילתא" – וגם בסיומת ה"א אלא שאין, וניסיתי גם "לילתא" ו"מילתא" ו"דילתא". לא ניתן היה לחפש את המילה "ילתא" עם קידומת דקדוקית לפי שמקבלים יותר מדי תוצאות בשל המילה בפני עצמה "מילתא").

השאלה היתה איך לסדרם. הרי לא ידוע מה קדם. סידרתי אותם לפני הענין. כלומר לפי נוחיות הרושם שאני מבקש להציג. כלומר בהתאם לאופן שבו קראתי את המעשים. זה אומר שהדברים נתונים לפרשנות, ושהם עברו את פרשנותי שלי.

אגב דיון על טלטול כסא – הנישא בידי אחרים - עבור אדם חשוב שאינו הולך ברגליו, התלמוד (ביצה כה ב) מביא:

כסא מה אתון ביה? אמר ליה: הכי אמר רבי אמי: ובלבד שלא יכתף.

 מאי ובלבד שלא יכתף? אמר רב יוסף בריה דרבא: באלונקי.

איני? והא רב נחמן שרא לה לילתא למיפק אאלונקי?

שאני ילתא דבעיתא.

אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דרגלא משום ביעתותא, ואמרי לה משום דוחקא דצבורא.

[כסא מה אתם אומרים עליו? אמר לו: כך אמר רבי אמי: ובלבד שלא ישא בכתף.

מהו שלא ישא בכתף? אמר רב יוסף בנו של רבא: באלונקה.

האמנם? והרי רב נחמן התיר לה לילתא לצאת באלונקה?

שונה הוא אצל ילתא שהיתה מבוהלת.

אמימר ומר זוטרא כיתפו להם בשבת הרגל משום הבהלה ויש אומרים משום דוחק הציבור].

האלונקה הזו איני יודע מהי, אבל מתוך ההקשר נמצאנו למדים שהיא כעין מושב שמרכיבים אותו על כתפיהם או זרועותיהם של נושאיו, ועליו יושב האדם החשוב. רב נחמן התיר לילתא לצאת בכסא כזה, כלומר שיטלטלו אותה בו בשבת.

לפי הקושיה, נראה שאסור היה להתיר זאת, וגם רב נחמן סבר שאסור. ולא התיר לה אלא מחמת כך שמושב רגיל ("כסא" ואינו זהה כמובן לשלנו) היה מפחיד אותה. או שמא מפני שהיתה זקוקה להגיע ממקום למקום ופחדה, אולי, מפני ההמון?

אם האפשרות האחרונה נכונה, אנו יכולים להבין שהעם היה מקיף את בת ראש הגולה ואשת רב נחמן שעה שהיתה יוצאת החוצה. אבל גם אם כן, לא ברור אם זה מתוך הערכה וחיבה או להפך.

ואפשר שהיה מדובר בזמן שרצתה ילתא להגיע ממקום למקום, ולא היתה רגילה ללכת רגלי. זה היה נוהג מקובל בזמן ההוא וגם לפני כן, כמאמר הנביא על בנות העשירים שלא נוסו להציג רגלן על הארץ. קל לראות בכך פינוק מופרז, ואולי זה באמת כך. אבל יש לזכור שזה היה מנהג העשירים מזה מאות בשנים בחברה ההיא.

אילולא התיר רב נחמן לילתא לצאת באלונקה, מה היה קורה? הסיפורים הבאים מלמדים שלא היה כדאי להתעסק איתה. לפי זה, האם הנימוק "דבעיתא", כלומר שהיא פוחדת, הוא חלק מהסיפור או הנימוק כולו?

בכל אופן, הגמרא ממשיכה ומביאה מעשים בשני חכמים, שהיו נוהגים כך, יש לומר מפני אותו פחד (המושב "כסא" כנראה היה פחות נוח ויותר נוטה ליפול) או מפני דוחק הציבור שבגללו הכסא לא היה מספיק בטיחותי.

מדוע אם כן לא נאמר תירוץ זה גם על ילתא, שגם אצלה זה היה מחמת דוחק הציבור? חייבים לומר שילתא נזקקה לכסא האלונקה לא בתנאים של דוחק מסוכן. ואם כן חזרנו לפינוק של עשירים. פינוק שבעלה רב נחמן היה חייב להתחשב בו ולהתיר עבורה איסור מקובל (מדרבנן, וכמובן זה יכול היה להחשב כשעת הדחק שבה לא גזרו. התלמוד אינו מותח ביקורת על היתרו של רב נחמן. או שמא עצם האיזכור הזה הוא ביקורת עדינה מאד?).

הסיפור הבא ארוך מאד, מן הויכוחים הארוכים בתלמוד, והוא מנציח לנו פרק, ולא מן הנעימים, בקורותיהם של היהודים ושל החכמים. אנו למדים בו על הזלזול שנהגו מקצת הבריות בחכמים, ועל ההקפדה שנאלצו חכמים להקפיד עליהם. על הבעיות שיוצרים שני בתי דינים בעיר אחת, ועל הכבוד שנהגו זה בזה, אך גם על עימות נסתר וגלוי בין חכמים, כאשר החכם הקשיש וירא השמים מבטא את כעסו על הצעיר דרך ביקורת הלכתית.

בתוך האירוע הזה משובץ קטע שנוגע ליחסו של רב נחמן לילתא.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ע עמוד א

ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא, אמר להו: הבו לי בישרא, אמרו ליה: נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל, וניתיב לך. אמר: מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי, דשקל מן קמאי? אזלו אמרו ליה לרב יהודה, שמתיה. אמרו: רגיל דקרי אינשי עבדי, אכריז עליה דעבדא הוא. אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן, אייתי פיתקא דהזמנא. אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא, אמר ליה: איזיל או לא איזיל? אמר ליה: מיזל לא מיבעי לך למיזל, משום דגברא רבה את, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל.

[מעשה באדם מנהרדעא שהלך לבית המטבחים בפומבדיתא – (אלו הן שתי ערים שונות ובכל אחת מרכז של ישיבה ופסק). אמר להם: הבו לי בשר. אמרו לו: חכה עד שיקח שמשו של רב יהודה בר יחזקאל (תלמיד חכם גדול וצדיק מפורסם) ואז ניתן לך. אמר: מי זה יהודה בר השויסקל (לשון ביזוי. רש"י פירש שפירושו "גרגרן" על שם בשר צלי כמבואר במקום אחר, והדברים מסתברים) שיקדום אותי, ויקח מלפני? הלכו וסיפרו לרב יהודה. נידהו. אמרו: רגיל לכנות בני אדם "עבדים". הכריז עליו שהוא עבד (ופסול לבוא בקהל, כלומר לשאת אשה). הלך אותו אדם והזמינו לרב יהודה לדין תורה אצל רב נחמן. הביא לרב יהודה כתב הזמנה. הלך רב יהודה לפני רב הונא. אמר לו: אלך או לא אלך? אמר לו: ללכת לא ראוי שתלך, כי אדם גדול אתה, אבל משום כבוד בית הנשיא לך (רב נחמן חתנו של ראש הגולה היה). ]

אתא אשכחיה דקעביד מעקה, אמר ליה, לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור - אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה? א"ל: פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא, א"ל: מי סניא מעקה דכתיב באורייתא, או מחיצה דאמור רבנן! א"ל: יתיב מר אקרפיטא, א"ל: ומי סני ספסל דאמור רבנן, או איצטבא דאמרי אינשי! א"ל: ליכול מר אתרונגא, אמר ליה, הכי אמר שמואל: כל האומר אתרונגא - תילתא ברמות רוחא, או אתרוג כדקריוה רבנן, או אתרוגא דאמרי אינשי. אמר ליה: לישתי מר אנבגא, אמר ליה: מי סני איספרגוס דקריוה רבנן, או אנפק דאמרי אינשי! אמר ליה: תיתי דונג תשקינן, אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין משתמשים באשה. קטנה היא! בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.

מכאן ואילך יש לנו דיון של רב נחמן המכבד את רב יהודה כאשר רב יהודה מבקר אותו בכל דבר שהוא יכול. נמאס לי לתרגם מילולית אז אני מתרגם ומקצר ומוסיף הערות. סליחה שאיני מתרגם את הארמית מילה במילה... זה ארוך מדי.

בא רב יהודה ומצאו עושה מעקה. אמר לו: לא סבר מר וכו' שפרנס הממונה על הציבור אסור בעשית מלאכה בפרהסיה? ענה לו: דבר קטן הוא, גונדריתא. אמר לו: ומדוע לא לומר בלשון התורה "מעקה" או בלשון חכמים "מחיצה"? (יש לשים לב שרב יהודה עצמו מדבר ארמית).

רב נחמן אינו עונה לו ורק מזמינו לשבת על "קרפיטא". ושוב מבקרו רב יהודה מדוע אינו קורא לו "ספסל" או בכינויו הארמי "איצטבה".

רב נחמן מציע לו כיבוד, אתרוג הקרוי אצלו "אתרונגה". שוב רב יהודה מבקרו על שימוש הלשון שלו וטוען שזה בא מגאווה.

יש לשים לב שרב יהודה אומר מה שהוא אומר בשם שמואל רבו. ובכך הוא מבליט את הקשר שלו לגדול הדור הקודם, שהרי היה רב יהודה תלמידו המובהק והחביב עליו.

הציע לו רב נחמן משקה, ושוב ביקר אותו באותו נימוק.

הציע לו שפחה שתביא את המשקה, וסרב רב יהודה ואמר שאין זו דרך צניעות להשתמש באשה.

וכל הזמן הזה רב נחמן שומע ואינו משיב.

עתה אנו מגיעים לקטע עם ילתא.

נשדר ליה מר שלמא לילתא, א"ל, הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח! א"ל, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה! אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל.

שלחה ליה דביתהו: שרי ליה תגריה, דלא נישוויך כשאר עם הארץ.

 מבקש רב נחמן: "ישלח מר פריסת שלום לילתא.

עונה לו רב יהודה: כך אמר שמואל, קול באשה ערוה.

אפשר על ידי שליח?

אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה.

על ידי בעלה?

אמר לו: כך אמר שמואל, אין שואלים בשלום אשה כלל.

בשלב זה מתערבת ילתא ויועצת לו: סיים את הויכוח, כדי שלא יעשה ממך עם הארץ!

למדנו אם כן שילתא עקבה אחרי כל הדיון. היא יכלה להתרשם, כמוני, מענוותו של רב נחמן, אבל היא גם דאגה למוניטין של בעלה, שהרי היו שם עוד בני אדם שיכלו לפרסם את השיחה. והיא דחפה אותו להיות מה שמכנים היום "אסרטיבי".

איני מעתיק את ההמשך, למרות שהוא מעניין מאד. הרוצה יעיין שם. בקצרה: רב נחמן מעין התנצל על שהזמינו ורב יהודה היה צריך להסביר מדוע נהג בחומרה כה הרבה במזלזל. והנה, כאשר נתבע רב יהודה להביא מקורות לשיטותיו, מעשה נס הגיעו תלמידי חכמים שהצדיקו את מסורותיו. בדרך הביתה היה רב יהודה צריך להתמודד עם איום על חייו, אבל עשה והצליח.

לענייננו, מה למדנו על ילתא ועל רב נחמן?

רב נחמן מוכן לנהוג בענווה בפני מי שגדול ממנו. אמנם יש להבין לפי זה מדוע שלח כתב הזמנה לרב יהודה. ואמנם האם לא כך היה ראוי לעשות, לא לוותר גם לגדול שבגדולים אם הוא נתבע לדין תורה?

ילתא מתגלה לנו כמי שעוקבת אחרי השיחה בעזרת גברים ממקומה מאחור. היא מספיק קרובה כדי שרב נחמן יבקש להאציל לה ברכה ואולי לשלוח לה כוס. רב נחמן יודע שהיא שם ושהיא עוקבת אחרי הנאמר, והוא רוצה לשמחנה בכוס ברכה של הרב הגדול של הדור. לקמן נראה דוגמא נוספת כיצד שקד רב נחמן לשלוח ברכה וכוס של ברכה לילתא. אך האם זה היה מתוך אהבה או מתוך פחד? נראה לקמן...

יש לנו עוד סיפורון על מעלתה של ילתא, המצטיירת הפעם באור חיובי מאד, כמי שהצילה את חיי רב עמרם החסיד.

הדברים מופיעים כהמחשה להמלצה על תרופה בפרק הרפואות של התלמוד, "מי שאחזו" בתלמוד גיטין. (גיטין סז ב).

לתלגא - בישרא שמינא אגומרי, וחמרא חייא.

רב עמרם חסידא כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא, הוו מגנו ליה אתלגא.

למחר אמרו ליה: מאי ניחא ליה למר דלייתו ליה?

אמר: הני כל דאמינא להו מיפך אפכי.

אמר להו: בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא.

אייתו ליה אינהו בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא.

שמעה ילתא ומעיילה ליה לבי מסותא, ומוקמי ליה במיא דבי מסותא עד דמהפכי מיא דבי מסותא והוו דמא, וקאי בישריה פשיטי פשיטי.

רב עמרם החסיד היו מצערים אותו מבית ראש הגולה, והיו משכיבים אותו בשלג.

למחרת שאלוהו: מה נוח למר שיביאו לו?

אמר (לעצמו): כל מה שאומר להם יעשו הפוך.

אמר להם: בשר אדום על גחלים ויין מזוג.

הביאו לו בשר שמן על גחלים ויין חי (לא מזוג. שהיו רגילים במזיגת יינם).

שמעה ילתה והעלתה אותו לבית המרחץ, העמידוהו במים שם עד שהפכו המים לדם, והפך בשרו ל"פשיטי" (רש"י: בהרות).

בימי התלמוד, התואר "חסיד" לא ניתן בקלות והוא בדרך כלל נאמר לשבח, לפחות כאשר הוא מוצמד למי שהיה רב.

מה רצו אנשי ראש הגולה מרב עמרם החסיד? רש"י משער (או שמסורת היתה בידו) שהיה מוכיח אותם בהלכה ושנאוהו על זה. הדברים מסתברים.

לאחר שהעזו פניהם בו וגרמו לו הצטננות קשה או גרוע מזה, הציעו לו רפואה. אבל ידע רב עמרם שיעשו לו ההפך מה שיאמר. ולכן ביקש מראש הפוך.

זה עדיין לא הספיק, ושלחה ילתא את אנשיה, וטיפלו בו לרפאותו.

מה למדנו? ילתא מפגינה טוב לב ואחריות וחכמה. אבל היא גם מפגינה עוז רוח ועצמאות לא מצויה למדי, בוודאי לא בעידן ההוא.

הסיפור הבא מוצא חן בעיני במיוחד באופן אישי. הוא מלמד מה לעשות כאשר יש מחלוקת שיטות ויש מי שאוסר. איך יכול אדם לנהוג כאשר הוא רוצה לנהוג לפי הדעה המקילה, כאשר יש לו בסיס להסתמך עליה? כמובן, כוונתי לנהוג לפי ההלכה ולא מתוך זלזול, אלא מפני שאין ראוי להחמיר במקום שאין חיוב באמת.

(נדה כ ב)

... ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה - וטמי לה,

לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה - ודכי לה.

והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו', ואמרינן: טמויי הוה מטמי לה,

כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה - הדר דכי לה.

ילתא הביאה מראה אדום לרבה בר בר חנה וטימא אותו. כלומר שהיא נידה (או זבה).

הלכה לפני רב יצחק בנו של רב יהודה והתיר (האם זה אותו רב יהודה בר יחזקאל דלעיל?).

ואיך עשה כן? והלא למדנו: חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ואמרנו שטימא לה?

כיון שאמרה לו (לרב יצחק) שכל יום היה (רבה בר בר חנה) מטהר לה באופן הזה, ורק כעת חש בעיניו, חזר וטיהר לה.

הגמרא דנה במעשה שלה. האם ראוי היה לפנות לרב נוסף לאחר שהרב הקודם אסר? הרי זה זלזול בכבודו של ראשון (ויכולות להיות בעיות נוספות). הגמרא מסיקה משום כך שילתא הקפידה להסביר לרב יצחק ששאלה את רבה בר בר חנה וסבורה היתה שאין צורך לחשוש לדעתו לפי שהוא סבל מכאב עינים והיא יודעת שאת המראה הזה נהג לטהר בעבר. ורב יצחק הסכים על ידה. (אבל רב בר בר חנה סבר כנראה שלמרות כאב העינים יכול הוא להכריע, וכנראה אמד לא נכון).

ילתא מצטיירת לפי ניתוח הגמרא כאשה היודעת הלכה, מתי לשאול, את מי לשאול, ואיך לחזור ולשאול כדי להשיג את ההיתר הדרוש והאמיתי.

עם זאת, יש כאן חוסר נכונות מצידה לקבל הלכה מחמירה אם אפשר אחרת. ונראה זאת בדוגמא הבאה בצורה בולטת עוד יותר.

(חולין קט ב)

אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא, גירותא - לישנא דכוורא, אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר, בעינן למיכל בשרא בחלבא! אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי. והאנן תנן קורעו? ההוא לקדרה, והא קתני שבשלו - דיעבד - אין, לכתחלה - לא! ה"ה דאפי' לכתחלה, ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא וכו'.

ילתא שאלה את רב נחמן: הרי כל מה שאסר אלוקים התיר כעין מה שאסר.

אסר דם – התיר כבד.

נידה – התיר דם טוהר (לאשה יולדת לאחר שבוע לזכר או שבועים לנקבה, ואין זה נוהג היום).

חלב של בהמה אסור – חלב של חיה (כגון צבי) מותר.

חזיר אסור – מח של דג שיבוטא מותר.

וכו' וכו'.

בסיום הדוגמאות: אני רוצה לאכול בשר בחלב!

הורה רב נחמן להכין לה כחל.

והרי זה נתון במחלוקת כיצד לעשות זאת, ואין לבשלו לכתחילה? רב נחמן מצא היתר...

היסוד של ילתא, שכל מה שאסור יש כנגדו היתר, הוא מעניין מאד, ונאמרו בו פרשנויות רבות, חלקן כמובן על דרך הסוד והקבלה.

לעניננו, אני שואל: האם ילתא למדה את העיקרון הזה ממישהו, וממי יכלה ללמוד אם לא מבעלה? או שמא הסיקה אותו? או שיערה על קיומו? האם ידעה את כל הפרטים האלו, שחלקם די נדירים ואינם שכיחים? ואילו ההיסק של כלל הוא שלה?

אם היה עליה ללמוד אותם, ממי למדה אם לא מרב נחמן?

אנו רואים אם כן שרב נחמן היה רגיל, מרצון או מאונס, ללמד את אשתו דינים. האם עשה זאת כדי לעניין אותה, או מפני שרצה לחלוק איתה מעולמו, או שהיא דחפה לדעת?

ילתא מצטיירת אם כן כאשה חכמה ולמדנית הרוצה ללמוד ומסוגלת להסיק מסקנות ולהסיק כללים מתוך פרטים.

אבל כבר אמרו על תופעה כזו שאשה עלולה לנצל את לימודה לדברי הבל, וכאן ילתא רוצה לנסות טעימה של בשר בחלב. איסור הנאה.

האם זו התפנקות, או סקרנות? בין כך ובין כך, אנו רואים שלצד חכמתה, ילתא מחפשת פינוקים.

ורב נחמן מביא לה. האם מאהבה או מאונס? האם באמת התיר מה שמותר בדיעבד או שהיתה לו שיטה להתיר לכתחילה?

(ברכות נא ב)

עולא אקלע לבי רב נחמן, כריך ריפתא בריך ברכת מזונא, יהב ליה כסא דברכתא לרב נחמן. אמר ליה רב נחמן: לישדר מר כסא דברכתא לילתא. אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר +דברים ז'+ וברך פרי בטנך - פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש - שנאמר: +דברים ז'+ וברך פרי בטנך - פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך. אדהכי שמעה ילתא, קמה בזיהרא ועלתה לבי חמרא ותברא ארבע מאה דני דחמרא. אמר ליה רב נחמן: נשדר לה מר כסא אחרינא, שלח לה: כל האי נבגא דברכתא היא. שלחה ליה: ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי.

עולא הזדמן לבית רב נחמן. אכל לחם וברך ברכת המזון. נתן את כוס הברכה לרב נחמן. אמר לו רב נחמן שישלח כוס של ברכה לילתא.

אמר לו: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש וכו'.

שמעה זאת ילתא, קמה בכעס, עלתה לבית היין, ושברה ארבע מאות חביות של חיין.

אמר לו רב נחמן: ישלח לה מר כוס אחרת.

שלח לה: כל הנבגא הזה הוא של ברכה.

שלחה לו: מחזרנים מילים ומסמרטוטרים כלום.

(תירגמתי את תשובתה של ילתא מתוך ניחוש סביר ולא מתוך הכרת המילים. אבל רוח הדברים ברורה).

לעומת זאת מהו אותו "נבגא"? רש"י פירש כאן "כל היין". זה נשמע כמו רמז ליין ששפכה. ולפי זה ידע עולא מה עשתה בחמתה.

אבל המילה מופיעה בעוד שלושה מקומות. נבגא הוא גם ענף (פסחים עד א), ואילו "אנבגא" הוא מה שהציע רב נחמן לאורחו רב יהודה וקיבל על הראש ממנו, כפי שראינו לעיל.

נראה סביר שעולא נענה לבקשתו של רב נחמן לשלוח לה שוב כוס של ברכה. אבל יתכן שעשה בדיוק מה שאמר לו והיא סרבה להתרצות או שאפשר שכלל עוקץ בברכה ולכן הגיבה כפי שהגיבה.

אנו רואים את ילתא עוקבת אחרי המתרחש במדור הגברים, ורב נחמן משתדל לשמח אותה. עולא מסרב ואפילו מותח ביקורת שאדון בה לקמן.

ילתא מתרתחת כל כך עד שהיא מביאה נזק עצום, במיוחד אם לא נניח שאותם "400" חביות הן מספר טיפולוגי אלא מספר מדוייק.

צריך אדם להיות בן עשירים מפונק כדי שיחשוב שניתן להביא נזק כה גדול. הרי היא היתה למרות הכל אשה נורמלית, ואדם נורמלי וכעסן מביא בחשבון מראש, לדעתי, מה יהיה גודל הנזק, אבל לא אכפת לו, כי מישהו אחר ישלם, או שנשאר מספיק למרות הכל.

ילתא פוגעת דווקא באוצר היין כמסתבר בגלל שהעלבון היה דרך יין.

מה היתה הביקורת של עולא?

יתכן שרב נחמן ביקש ברכה לילדים. ועל זה ענה לו עולא שזה תלוי בגבר. אם כן, מדוע התרתחה ילתא?

נראה יותר שדברי עולא נתפסו כממעיטים בחשיבותה של האשה ותרומתה. הגבר הוא שאחראי לפרי והיא רוצה לראות את עצמה ואולי את הנשים בכלל כתורמות יותר.

ואולי בכלל רומז עולא לרב נחמן על מה שראינו כמה פעמים, שהוא מכניע את עצמו לפני ילתא יותר מדי, ועליו להיות ה"גבר בבית"?

תגובתה, מה ניתן לומר עליה? מפונקת, כעסנית, מזיקה.

ורב נחמן מקבל זאת בשתיקה ואינו גוער ואינו מונע. כאילו הוא רגיל בדבר!

(שבת נד ב)

ואין הרחלים יוצאות חנונות.

יתיב רב אחא בר עולא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר: משעה שגוזזין אותה טומנין לה עזק בשמן, ומניחין לה על פדחתה כדי שלא תצטנן.

אמר ליה רב חסדא: אם כן עשיתה מר עוקבא!

אלא יתיב רב פפא בר שמואל קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר: בשעה שכורעת לילד טומנין לה שני עזקין של שמן, ומניחין לה אחד על פדחתה ואחד על הרחם כדי שתתחמם.

אמר לו רב נחמן: אם כן עשיתה (=עשית אותה) ילתא!

שוב אני מדלג את התירגום ומסכם: האמוראים לא ידעו מהו "חנונות" שמיוחס לרחלים. הם הבינו שמדובר בפינוק. שני תלמידי רב חסדא מציעים הסבר. לפי שני ההסברים מדובר בפינוק של שמן חם, וגדול השני מן הראשון.

התירוצים האלו מעוררים איזה גינוי, ולא ברור אם זו אי הסכמה או רק בדיחה מגודל הפינוק.

לפי הלשון הראשון, פינוק כזה יאות לראש הגולה, מר עוקבא.

לפי הלשון השניה, הפינוק הזה יאות לילתא.

בעל הביקורת השניה הוא רב נחמן עצמו.

הסיפורים שפגשנו כאן מצדיקים את הביקורת, אבל עדיין יש לשאול: האם ראוי לגבר, ועוד ליהודי תלמיד חכם, לבקר את אשתו בפני חכמים אחרים?

האם אין זו "התחשבנות"? גם אם נניח שדמותה של ילתא המפונקת היתה לשם דבר, עדיין ניתן לשמוע הד של ביקורת קשה בדברי רב נחמן.

האם בבית המדרש, הרחק מאשתו הקפדנית, מרשה רב נחמן לעצמו לחרוג מהענווה שהוא גוזר על עצמו נגד מבקריו?

או שמא ילתא לבדה היתה מסוגלת לעורר את כעסו של רב נחמן עד כדי כך?

או שמא אני שומע יותר מדי ציניות מרירה אצל רב נחמן בעוד שלא נתכוון אלא להמחשה לימודית?

יוצאת דופן. אבל לא אשה קלה, כלל לא.

פיקחית, מבינה בטיב בני אדם והמשא ומתן ביניהם. מסתבר שגם הרקע שבו גדלה תרם לכך.

חכמה ולמדנית. ותובעת ללמוד עוד. לומדת תורה מבעלה, הופכת פרטים לכללים, מוצאת סברות מאחורי הדינים הפרטיים.

מתחשבת בדעת רבנים, אך גם יודעת לברר את זכותה בדין מול רב שהחמיר בטעות.

עוקבת אחרי המתרחש בעולם שהיא מנועה כאשה להיכלל בו. מתערבת בו עד כמה שניתן כדי להגן על בעלה.

אבל גם חרדה לכבודה. ולכבוד בעלה.

וכאן מגיעים לחסרונות: היא מפונקת, היא רתחנית, לשונה קשה ומעשיה עלולים להיות קשים עוד יותר.

בעלה מתחשב בה, מוצא לה היתרים, מלמד אותה תורה (כמסתבר), ומנסה לארגן לה מה שישמח אותה: ברכותיהם של רבנים.

ובכל זאת, גם הוא יודע שאשה קשה נפלה בחלקו, וכל העולם יודעים זאת, והוא מרשה לעצמו לפלוט זאת בשעת לימוד בחוג המצומצם של בית המדרש. האם העלה בדעתו שמילים אלו ייחקקו ויילמדו לדורות?