לחכות לשדוך, או לילדים למשל, זה קצת כמו לחכות לאוטובוס.
אתם עומדים בתחנה ומחכים לאוטובוס. נו טוב, אתם אומרים,
עוד דקה שתיים והוא יגיע. הרגע הגעתם, ויש לכם עדיין סבלנות.
דקה שתיים כבר חלפו, והאוטובוס בושש מלהגיע. אתם נשענים
אחורה, מנסים איכשהו להתמקם בתחנה, נושמים עמוק –
ומחכים.
מידי פעם אתם מעיפים מבט אל מעבר לעקול הרחוב. אולי הוא
כבר מגיע?
קול נהמת מנוע מתקרב מפיח בכם תקוה – אולי עכשיו? אולי
האוטובוס שלי מגיע? אך לא, זה לא הקו שלכם. זה האוטובוס של
משהו אחר. ושוב נשמעת נהמת המנוע, ושוב ניצתת בכם התקוה.
אך אתם מתאכזבים. לא, זה לא האוטובוס שלכם.
הדקות חולפות ואתם מתחילים להיות קצת עצבניים וקצרי רוח. נו..? מתי הוא כבר יגיע?
פתאום אתם שמים לב שאנשים שהגיעו לתחנה אחריכם כבר
מזמן עלו על האוטובוס. אפילו כאלו שהגיעו הרבה אחריכם –
נסעו מזה.
אתם עומדים , מחכים ומצפים , עוקבים בעינכם אחר ברי המזל
שמגיעים לתחנה, ממתינים חצי דקה, והופ – עולים על האוטובוס
שלהם. וחוזר חלילה: באים, ממתינים דקה עד חמש, ונוסעים.
דור הולך ודור בא – ורק אתם עדיין בתחנה.
אתם מתחילים להרגיש קצת תקועים.
בינתיים, אתם מנסים להתאזרח בתחנה, לחיות את ההווה בתנאים קצת יותר משופרים. אתם מגלים שיש בתחנה עוד כמה כמותכם – שמחכים ומחכים והאוטובוס שלהם לא מגיע. אתם מתחילים לצור קשרים, להתידד ולחלוק יחד את ההמתנה. אט אט אתם מוצאים אחים לצפיה וזה מרגיע אתכם בהחלט. אתם מתחילים להרגיש בנוח עם השהות בתחנה. ואז, כשכמעט התרגלתם לתחנה ולידידים שבה, פתאום מגיע איזשהו אוטובוס - לא, לא שלכם – הידידים מנפנפים לכם לשלום ונוסעים להם לדרכם. ושוב אתם נותרים לבד בתחנה.
אתם ממתינים כבר זמן רב. הספקתם לרכוש ידידים חדשים ואף להפרד מעליהם. הספקתם כבר להתיבש חזק חזק בשמש היוקדת – והאוטובוס שלכם עדיין לא הגיע.
עכשיו, יש מבינכם שכבר לא מסוגלים לחשוב על שום דבר. לא על היום היפה שבחוץ, לא על הפרחים ולא על הגדר שנצבעה לא מזמן בירוק טרי ורענן. אתם רק עומדים דרוכים, מעבירים את משקל גופכם מצד לצד, הצואר מתוח אל מעבר לאופק ואתם עסוקים אך ורק בלחכות.
ויש מבינכם שפותחים איזשהו ספר מענין, או מאמר מקורי, ויושבים לקרוא משהו על הספסל. אתם חושבים שאולי בעצם אפשר לנצל את הזמן הזה למשהו מועיל, כמו עזרה לעוור ששואל כל העת "איזה קו בא עכשיו" או תמיכה בחדשים שבאו לתחנה לא כל כך מזמן כמותכם, אך בכל אופן כבר הספיקו לחכות ולהתיגע. להפתעתכם, אתם עשויים לגלות שגם בתחנה ישנם חיים שוקקים, מלאי פעילות בונה ויוצרת. ואולי, מתגנבת המחשבה אל ליבכם, אולי בכלל יש דברים שאפשר להשיג רק כאן, בתחנה; תובנות חדשות, רעיונות והשגות שמגיעים אליהם רק כשעומדים בתחנה (כאילו) בלי לעשות שום דבר.
אך גם לממתינים הכי עליזים מתגנבת לא פעם המחשבה: הוא בכלל יגיע אי פעם? או אולי חלילה אני אשאר כאן לתמיד?
ולכולם נמאס לשמוע את העוברים ושבים שתמהים: מה, אתם עדיין כאן? כנראה שאתם פשוט לא רוצים לנסוע.
*
ר' אלה לופיאן עמד פעם בתחנה וחיכה לאוטובוס. משהתארכה ההמתנה העיף הוא מבט אל האופק – לראות אם האוטובוס מגיע. אך מיד גער בעצמו: לא, לא כך חנכו בקלם. שם למדו שאם צריך לחכות, מחכים בשלוה ובסבלנות. וכשהאוטובוס יגיע – יגיע. מה יועיל להביט שוב ושוב אל מעבר לעקול הרחוב?
ואף על פי שיתמהמה...
