רצון חופשי לאור המדע

רציתי להתייחס להבחנה שהעלית בין החלטה סתם ובין בחירה.

״דומני שחשוב להבחין בהקשר זה בין תחושה שאני מחליט לבין תחושה שאני בוחר. האדם אכן החליט להזיז את אצבעו, אבל הוא לא בחר בזה (זה מה שקרוי קומפטיביליזם, שבהקשר זה הוא נכון. אמנם בעלי גישה זו רוצים לטעון שהיא תואמת גם לאחריות מוסרית, ואלו שטויות כמובן). בחירה קיימת כאשר יש כמה אפשרויות ושיקולים לטובת כל אחד מהצדדים, והאדם מתלבט ומחליט על אחת מהן. כשאתה מחליט בדילמה כלשהי יש לך תחושה של בחירה (ולא רק של החלטה)״

 זו הבחנה מעניינת. אם הבנתי נכון אז דעתך היא, שרק במקרה של בחירה (בין אפשרויות שונות) מעורב חופש ממשי. החלטה, היכן שלא מעורבת בה בחירה בין אפשרויות שונות, איננה חופשית באמת (אלא רק במובן חלש יותר, קומפטיביליסטי).

השלכה מפתיעה אחת של ההבחנה הזאת היא שפעולותינו הן, בדרך כלל, לא חופשיות. שכן היות שבדרך כלל בחירה קודמת לפעולה, הרי שבמקרים אלו אנחנו מבטאים חופש בזמן הבחירה, אבל לא בזמן הפעולה (שמבוססת על הבחירה). שכן בזמן אותה פעולה איננו בוחרים בין אפשרויות שונות. שכן כבר בחרנו לפניכן. רק במקרים שבהם אנחנו בוחרים בד-בבד עם הפעולה עצמה, הפעולה עצמה היא חופשית (ור' בהמשך הדוגמא של נהיגה).

שאלה אחת שעולה כאן היא, האם ההבחנה הזאת בין החלטה ובין בחירה מבוססת על אינטואיציה, או על משהו אחר (כגון על הניסוי של ליבט). אני חושב שההבחנה שלך מבוססת על אינטואיציה, שכן זו הבחנה בסיסית בנושא רצון חופשי, ונראה שדעתך בנושא רצון חופשי מבוססת בראש ובראשונה על אינטואיציה. כלומר אתה חושב שיש הבדל אינטואיטיבי- חווייתי משמעותי בין חוויית ההחלטה סתם ובין חוויית הבחירה, שמצדיק לייחס חופש רק לחוויית הבחירה. נראה שאתה מתרשם במיוחד מהצד החווייתי של ההתלבטות וההתחבטות בין אלטרנטיבות.

בהמשך לכך, אני רוצה לציין שני שיקולים שגורמים לי לפקפק במשקל של ההבחנה הזאת, בין בחירה ובין החלטה סתם. השיקול הראשון הוא ענייני. השיקול השני הוא אד הומינם (ובכל זאת לעניין, אני חושב). השיקול הענייני מתחיל כאן: אם אנחנו חופשיים רק לפעמים, איך אנחנו יכולים להסביר לעצמנו את המעברים, על ציר הזמן, בין הסיטואציות שבהן אנחנו חופשיים ובין הסיטואציות שבהן אנחנו לא חופשיים? אני חושב למשל על המקרה של נהיגה במכונית. נהיגה במכונית זה סוג של פעילות שבו, לאחר זמן ראשוני של למידה, הרבה פעולות הופכות למורגלות ואף לאוטומטיות: הכניסה לרכב, חגירת חגורת הבטיחות, ההתנעה, שילוב ההילוכים, הפעלת האיתות, וכן הלאה. עם זאת, נהיגה בכללה איננה עניין אוטומטי. זה ברור במיוחד במקרה של נהיגה, בגלל הסכנות הגדולות שמעורבות בה. כאשר אני נוהג בכביש, אני עלול להיקלע בתוך זמן קצר מאד לסיטואציה מסוכנת, ושם אני צריך להחליט, ולפעמים ממש לבחור, איך להגיב כדי להימנע מתאונה. אז, איך זה ניתן, מצד אחד לנקוט פעולות מורגלות וכמעט אוטומטיות, ומצד שני להיות מוכן להיכנס במהירות לסיטואציה של בחירה? נדמה לי שמתבקשת תשובה ברוח זו: שגם כאשר אני נוהג באופן חצי-אוטומטי, יש בחוויה שלי משהו נוסף, ישנה מידה של עירנות, ישנה מידה של דריכות. יש בי משהו שפוקח עין פנימית, משהו שמפקח על המצב, ושנכנס לפעולה מייד בעת הצורך. ובהמשך לכך, מתבקש לחשוב כי החופש נמצא שם, באותה עירנות, באותה דריכות, באותה עין פנימית מפקחת. נראה שהחופש נמצא דווקא שם, שכן זה יכול להסביר את החופש בהחלטה שלי לבחור, ולא רק את החופש שבבחירה עצמה. אם זה נכון, אז החופש איננו בבחירה עצמה, בהתחבטות, אלא בעין הפנימית הפקוחה ובעצם ההחלטה (שאיננה בעצמה "בחירה") להכניס את עצמי, לפעמים תוך רגע, לסיטואציה של שיקול דעת ושל בחירה.

השיקול השני נוגע להגותו של פילוסוף חשוב בענייננו. כוונתי לדקארט ול-"הגיונות" שלו. בדיון שדקארט מקדיש לרצון ולחופש הרצון, הוא מסתייג בבירור מלתת משקל מיוחד לסיטואציה של בחירה והתלבטות. הוא טוען שאין קשר בין דרגת הקושי שבבחירה ובין חופש הרצון. להפך, הסיטואציה הפרדיגמטית של ההפעלה החופשית של הרצון היא, לדידו של דקארט, שהשכל ממליץ לרצון על אפשרות אחת מסוימת, והרצון מאשר את האפשרות הזו, ללא התלבטות מיוחדת. זוהי גם צורת החופש שמעורבת, להבנתו של דקארט, בפעולותיו של האלוקים עצמו.

כעת, שיקול אד הומינם הוא לפעמים לא לעניין. אבל במקרה הנוכחי הוא כן נראה לי לעניין. שכן אם האינטואיציה של דקארט הצביעה בבירור כנגד הרלבנטיות של ההבחנה שבין בחירה ובין החלטה סתם, מה אפשר להסיק מכך שיש לנו עצמנו אינטואיציה שונה? אולי זה יטה אותנו לוותר על תוקפה של האינטואיציה בכלל, בנושא המדובר. קשה לראות לעומת זאת על סמך מה נייחס לאינטואיציה שלנו יותר תוקף מאשר לאינטואיציה של דקארט.

מה דעתך?