זאת חנוכה !

אייזן מי לדעתך עמד מאחורי הפרגוד ושמע אלו ימים טובים ואלו ימי ביש אתה באמת חושב שאיזה בן תמותה שמע את זה.

אייזן

מן הראוי לבאר ענין זה.

יש לנו, כיהודים שומרי מצוות ונאמני מסורת, אך גם שאינם מתכחשים למדע, שתי הסתכלויות על העולם, שאינן מוציאות זו את זו. ההסתכלות המדעית וההסתכלות התורנית.

ההסתכלות המדעית תובעת מאיתנו לא להעניק מעמד מיוחס לתחומים מסויימים של החלל והזמן. בניגוד לאריסטו, שחילק את העולם המוכר לו - פני כדור הארץ כפי שידוע לנו היום - לשכבות שבכל אחת שוכן יסוד אחר, האדמה הכבדה למטה והאש הקלה למעלה - אנו סבורים, מאז ניוטון והלאה, שכל המרחב שויוני. ואם יש בו הבדלים, זה רק בגלל שיעורי המסות שבו.

כך גם הזמן. המציאות הפיזיקלית נענית לאותם חוקים - שלא כולם ידועים לנו אך אחריהם אנו מתחקים - ומה שהיה הוא שיהיה.

עובדה שהמדע מצליח לספק לנו את הטכנולוגיה שבה אני כותב דברים אלו ואתה, אני מקוה, תקרא אותם ותוכל לענות.

הווה אומר: המדע מלמד אותנו שאין מקומות וזמנים מיוחסים.

אמנם, התורה עשויה להוסיף על מה שהמדע מלמד.

אך - האם התורה עושה זאת?

מצאנו שיש מצות ניסוך המים. ואמרו שמנסכים את המים בבקשה לשנה גשומה ומבורכת. אבל זה לא בהכרח אומר שהזמן "מסוגל לבקשה" אלא אפשר מאד, וכך דעתי, שזה פשוט הזמן המתאים לתפילה, ממש לפני שמתחילים הימים הראויים לגשם.

מה שמצאנו בגמרא דעה לגבי הזמן שידע בלעם לכוון, כפי שציינתי וכפי שהאריך ירוחם לפרט, האם זו עובדה היסטורית ויותר מכך - עובדה מטפיזית. או שזה סיפור יפה שבא להביע רעיון בדרך מליצית? נכון שאפשר לומר שגם אם לא זה היה כוחו של בלעם, יתכן שהמספרים האמינו שיש זמנים שבהם ה' כועס ואת זה ניתן לנצל.

אם כן, זו שאלה של פרשנות.

אני בהחלט מודה שבמשך ההיסטוריה של עמנו היו כאלו שהאמינו שיש זמנים שמיוחדים ב"היותם מתאימים". אחד מחברינו החדשים שלח לי בתיבה האישית פירוט יפה אבל אשאיר לו להעתיק זאת לכאן. זכותו היא.

אני סבור שהמאמינים בכך טועים. ויש לכך מספר סיבות.

ראשית, אין לכך מקור בתורה ואדרבה, איסורים כמו "מעונן", לכוון מעשים לפי עונות, מעידים שהתורה מבקשת להרחיקנו מאמונות כאלו (אבל ניתן לחלק בין הנושאים).

שנית, וזו טענה כבדת משקל, אותה חלוקה לימים מסוגלים, על מה היא מתבססת? על לוח השנה העברי? טענה כזו מניחה שיש מחזוריות של ימים, אבל מחזוריות זו של לוח השנה העברי אינה חופפת לזו של הטבע. שום דבר בימי החנוכה, למשל, אינו מהוה חזרה על הזמנים שעברו. כדור הארץ נדד למקום אחר בחלל. החנוכה אינו חל בדיוק במלאת השנה השמשית, וגם לא במלאת השנה הירחית. אין קיומו של החנוכה אלא בתודעתנו. אנו מחילים את חלוקת הזמן המלאכותית הזו על העולם, לא שזו מציאות שאנו מגלים, כמו בפיזיקה.

אם תרצה, יש כאן יישום של אותה מחלוקת שבאמת קיימת בין אלו שילכו בשיטת הרמב"ם (גם אחרים אוחזים כך אבל הוא המפורסם מכולם) שסבור שהמצוות הן בהגדרה ולא במציאות, לבין אלו שסבורים שהמצוות משקפות מציאות וחוקי מציאות ולא רק פסיכולוגיה (ובדבר זה יש הסכמה בין חלק מהפילוסופים, כמו ריה"ל, והמקובלים כולם).

איך מכריעים בשאלה עצומה זו כאשר חכמים ויראי השם ניצבים משני הצדדים?

העובדות והמקורות ניתנים לפרשנות שתלויה בהנחות היסוד שלנו.

אחד השיקולים הוא האמון שאנו רוחשים לבעלי ההשקפות האלו. מי שמאמין שהמקובלים, כמו האר"י ובעל "בני ייששכר", נחנו בידיעות ממקורות נעלמים, איך לא יאמין להם.

מי שסבור, כמוני, שדבר זה לא הוכח, ואדרבה, יש חסרונות מהותיים במערכת האמונות שהם מייצגים, ימצא את עצמו במחנהו של הרמב"ם.

השתדלתי בדברי הקודמים לייצג בדייקנות את שתי הגישות. עם זאת, אני סבור שהמאמינים בימים "מסוגלים" טועים. אך גם ללא קשר לחוסר האמון שלי בקבלה ומייצגיה, יש להבחין שניתן להאמין בעקרונות הקבלה בלי לקבל שיש ימים "מסוגלים" או שיום "זאת חנוכה" "מסוגל" למשהו מיוחד, ובוודאי שאין מקום להסיק מתוך עקרונות אלו, עד כמה שידוע לי, שיש "ענין" לתרום לקופה זו או אחרת ביום זה...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

על-פי בקשת 'מימוני' אני מעתיק את מה ששלחתי לו בפרטי

להרחבת הנושא ראה:

נונשלנטי

ברוך הבא אל הפורום!

תודה על המקורות.

אם נסדר אותם על ציר הזמן נראה שיש לפנינו: מקורות בגמרא. מקורות בראשונים (הראש) ואחרונים: מקובלים ופוסקים שהעתיקו דברי קבלה.

הגמרא היא זו שבברכות, שבה נאמר, בהקשר של חלוקת הלילה למשמרות, שיש כביכול שעות שבהן הקב"ה עצמו מצטער על החורבן.

למה הכוונה שם? שוב, זה תלוי בפרשנות. אפשר להבין זאת כמשל יפה שבא לחזק את עם ישראל. ראו, לא רק אנחנו סובלים ומצטערים, גם ה' מצטער על עמו שגלה ועל מקדשו שחרב. עם כל מה שיכול להשתמע מאמירות כאלו גם כאשר זוכרים שהן מטאפורה בלבד.

ואפשר לפרש שאכן יש שעות שבהן יש יותר פנאי כביכול למעלה להיזכר בצער הגלות.

באיזו משתי תפיסות אלו נקט הרא"ש? יש ללמוד יותר את שיטתו כדי לדעת ואיני בקיא בדברים. לפי הציטוט החלקי מאד, אפשר שהרא"ש הבין בצורה יותר נוקשה ופשטנית את האמירות האלו אך אפשר שתפס אותן כמטאפורה. ועם זאת, גם על סמך מטאפורה ניתן להמליץ לאדם ירא שמים להקדיש זמן לתפילה של געגועים לגאולה. אפשר להאמין שה' שומע תפילה ועדיין להיות פילוסוף ורחוק מקבלה. כך לפחות אני רואה את עצמי, סמיילי.

האחרונים אימצו תפיסות שמצויות בקבלה, בזוהר, אצל האר"י. לפי תפיסות כאלו אפשר לדבר על זמנים סגוליים ועל צורך של הקב"ה במאמצי המצוות שלנו ועוד. וחיים עם הסתירה בין הפילוסופיה לבין התפיסה המאנישה והדינמית של הקבלה.

בתוך תפיסה קבלית כזו יימצא שפע של מקום להנחות לגבי מסוגלות של זמנים.

כיון שבעיני הגישה הקבלית מוטעית בגלל הסתירה היסודית לאחדות ה' ולאי תלותו בעולם ועוד, אין לי אמון במה שכתבו המקובלים. ממילא אני חוזר לתפיסה שתיארתי קודם, שנקיה מהתייחסות לזמנים ולמקומות מיוחסים (אלא מבחינה פסיכולוגית עבור האדם או שמוגדר לנו בהלכה להתייחס למקומות אלו כמיוחסים, כמו מקום המקדש גם לאחר החורבן, בית הכנסת ועוד). כלומר, אני מרשה לעצמי מכוח אמונתי העצומה בעיקרים שנראים לי מקוריים בתורה (אחדות הא-לוקים, העדר מאגיה או תיאורגיה=השפעת האדם על הא-לוהות וכיו"ב) לערער על אלו שמוצגים כגדולי עם ישראל אך עדיין אחזו באמונות שסותרות את העיקרים האלו.

וכפי שכתבתי לעיל, גם מי שמאמין בקבלה אינו בהכרח צריך לאמץ את התפיסה שיש זמנים מיוחסים מאחרים. אם כי אם מקובלים מפורסמים כתבו כן, זה כנראה הפך לחלק מן הקונצנזוס הקבלי, כפי שאולי יכולים להעיד שותף סוד ואיש ציפור, שני חברינו המתמחים בקבלה, סמיילי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני, האם אתה אומר שאם תראה משהו שכתוב בתורה  והמדע מכחישו תלך אחר המדע? מילא, נניח, כשזה מדובר אפילו בראשונים הם לא נחשבים בעיניך כי העתיקו דברי קבלה... וכביכול הרמב"ם עומד לצידך, אבל, האם הבחנתי נכונה שלא התייחסת אפילו לציטוט מהגמ' שכמובן הובא גם רמב"ם לגבי עשרת ימי תשובה וסגולתם. ואיך תסביר את גמרא זו: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה.  או דברי חז"ל שליל פסח הוא ליל שימורים, כי הוא שמור מהמזיקים,  או שהמדע והשכל האנושי עולה אצלך  על הכל. 
אבל גם אם זו דעתך, האם תוכל להכחיש כי קיימת אצל חז"ל תפיסה כזו של ימים המסוגלים לשמחה, או תשובה והצלחה וכו',  וימים המסוגלים להפך. ?

כי 55

ברוך הבא אל הפורום!

תודה על איסוף המקורות שלא נזכרו עד כה וכולם שייכים לענין. ועל השאלות המבהירות.

שאלת דבר חשוב. ואני עצמי נבהלתי למראה מה שכתבת. אמנם הבה נתבונן יחד. יש כאן כמה דברים שנקבצו יחד.

א. מה עושים אם המדע והתורה סותרים זה את זה.

ב. האם מותר לחלוק על ראשונים.

ג. האם יש הבדל בין "דברי קבלה" במובן של מסורת לבין פירושים שאמרו ראשונים מדעתם.

ד.האם עשרת ימי תשובה הם זמן מיוחס או לא.

ה. איך תתבאר המלצתו של רב פפא ללכת לדין דווקא באדר שהוא חודש של הצלחה לעומת אב שהוא חודש של צרות.

ו. איך יתבארו דברי חז"ל שפסח זמן שמור מן המזיקים.

ז. האם המדע והשכל האנושי עולה על הכל.

ח. האם היו מחז"ל שהאמינו שיש זמנים מסוגלים או מיוחסים לטובה או לרעה?

לאחר שמסדרים את הדברים  ניתן לבחון אותם אחד אחד ולראות מה מונח בהם.

***
סתירה בין תורה ומדע (א) והאם השכל האנושי עולה על הכל (ז)

באשכולות אחרים נאספו סתירות בין מה שמכנים תורה לבין מה שמכנים מדע. אמנם כדאי לשים לב שיש להבדיל בין התורה לבין מה שנאסף מסביבה. האם הכוונה לפסוקי התורה שבכתב, לנבואות הנביאים, למשניות, לדרשות, לסיפורים המובאים בתלמוד, לדברים שנאמרו בדורות הבאים בידי אלו שמיוחסת להם רוח הקודש, למנהגים, לסגולות.

והאם במדע כוונתנו ללוגיקה, שמזהה סתירות, שאז לא יתכן להחזיק בשני הצדדים הסותרים, או לסתירה בין מדע הפיזיקה לתורה, או לטעויות במדע אצל חכמים, או לסיפורים מוזרים ובלתי אפשריים (נניח בב"ק על ר' יוחנן המדבר עם רב כהנא לאחר מותו, מעיר אותו לחיים, ומשאיר אותו מאחור לאחר שסירב להצטרף אליו), או לסתירות בין התורה ותכניה לבין תכנים מאוחרים כמו אחדות האלוקים לעומת הדינמיקה בעולמות אלוהיים של הקבלה, או סיפורים המובאים אצל אחרונים, כמו זה שרבי עקיבא פגש מת לאחר מותו, או סתירות היסטוריות כגון אי התאמה בין ממצאים ארכיאולוגיים לדברי התורה, או סדר דורות שונה לפי פרשנות חז"ל לבין ספרי ההיסטוריה של רומא, ועוד.

ניתן לחלק את הסתירות לסוגים. ולכל אחד תשובתו בצידו, ולפעמים יש יותר מאחת.

1. כאשר יש סתירה בין פסוקים לבין מדעי הטבע, יש מן הראשונים - הרמב"ם, ריה"ל, רשב"א - שכתבו כי יש לפרשם, את הפסוקים, בהתאמה לידיעותינו. לפיכך אנו מפרשים כי "ויבא השמש" אין פירושו דווקא שהשמש נעה סביב כדור הארץ, אלא שכך זה נראה לעיני האדם.

ואם בפרשת "בראשית" מסופר כי יש מים מעל השמים, אנו מניחים כי אין כאן התייחסות לעולם הפיזי המוכר לנו, כי זה בלתי אפשרי, ואז עלינו לחפש הסבר אחר, למשל שהתורה דיברה עבור בני הדור שקיבל אותה וחיפש הסבר שיראה לו כי הכל מידי ה' (שד"ל, קסוטו) וכמובן יש הסברים נוספים.

בכל אופן לא זלזלו חכמינו במה שהמדע מגלה לנו.

2. כאשר יש סיפורים על ניסים בתורה היו מחכמי ישראל שהתקשו בדבר כי היתה להם תפיסה פילוסופית אריסטוטלית שדחתה אפשרות של התערבות אלוקית (הרמב"ם עצמו כשל בזה). אבל כמדומה שהיום אין בכך בעיה מפני שאין אנו מקבלים על עצמנו הנחות יסוד כאלו לגבי אלוקים, ומבינים שה' מתערב בעולם.

3. כאשר יש סיפורים תמוהים אצל חז"ל (אחד מתלמידי רבי התפלל והעיר עבד שנרצח בידי אנטונינוס לחיים, ר' יוחנן העיר את רב כהנא ממותו) אכן עלינו לבדוק אם חז"ל עצמם ראו בכך אירוע היסטורי או סיפור שיכול להתפרש כחלום (אצל ר' יוחנן לדעתי) או משל (הסיפור על אנטונינוס). למרות מה שמצאנו שחז"ל אמרו שתלמיד חכם יכול להחיות מתים, קשה לקבל את הדברים. אם באמת יש תלמידי חכמים שמסוגלים לעשות זאת, איך הם אינם עושים זאת למען כל הסובלים או לפחות מי שאפשר להועיל לו? וכי לא מוטב לפרש שהכוונה שתלמידי חכמים יכולים ללמד רשעים בינה כך שלא ייחשבו כמתים בחייהם?

4. כאשר יש סיפורים מוזרים אצל הדורות הבאים, כמו זה המופיע ב"אור זרוע" (שו"ת מאחד מראשוני אשכנז" על ר"ע הנפגש עם מת, או סיפורי ר' חיים ויטאל על שדים ורוחות, או שכמותם בדורות מאוחרים יותר, יש לבדוק אם אכן מדובר בעובדות או בשמועות ודמיונות. כגון שאדם מפרש דבר פשוט בתור עובדה ומוציא ממנה מסקנות מרחיקות לכת. הסיפור ב"אור זרוע" הוא בגדר שמועה ויתכן שמקורו בדמיון העממי, וכך מסתבר. לגבי סיפורי גלגולים, לדוגמא, אתה מוזמן לאשכול עתיק יומין שפתחתי בנושא זה ובו ביקשתי להראות שמדובר בפרשנות דמיונית לאירועים שמתבארים יפה על סמך פסיכולוגיה אנושית פשוטה (רצון בתשומת לב, למשל).

5. בדורנו נדמה שהבעיות הקשות ביותר נמצאות בסתירות ההיסטוריות. איך ניישב את רצף הדורות בפרשת נח עם תמונת העולם ההיסטורית העולה מן המחקר? אין שום בעיה לדעתי לקבל שהאדם נברא יחיד, כזוג אחד, ומהם יצאנו כולנו, אבל האם זה הולם את הנתונים שמדענים טוענים שמצאו במערות, שרידי אדם ועוד. ומה נעשה עם שרידי הדינוזאורים? ובדורות מאוחרים הרבה יותר, מה נעשה עם קושיות על המתואר במקרא מצד המחקר הארכיאולוגי? אלו שאלות גדולות ולכל אחת תשובה במקומה. פעמים שהמדענים טועים בפרשנותם ופעמים שעלינו להניח שדיברה תורה בלשון בני אדם, כפי שהדגמתי בסעיף 1.

לגבי עליונות השכל, עלי להזהיר מפני טעות רווחת מאד. המונח "שכל" השתגר בלשוננו בעקבות שימושו אצל חלק מהראשונים בתור איזה יש שמצוי בתוך האדם והוא מקור עצמאי של ידע. אני סבור שמדובר בטעות או בחוסר זהירות פילוסופי. כאשר אני נזהר מסתירות ומנסה ליישבן כפי יכולתי ויכולת חכמי הדורות, איני עושה זאת מפני שאני מאמין באותה ישות שמתקראת "שכל" אלא מפני שאני משתמש בכלים שניתנו לנו משמים. אין כאן תחרות בין שני גורמים סותרים, השכל והמסורת, אלא נסיון להשתמש בכל הידע שנצבר בידי האדם, ושה' צווה עלינו להשתמש בכולו. התפיסה שיש מאבק בין אלו לאלו ושהשכל הוא בין הרעים היא מאד מאוחרת, ואם נבדוק, כמדומה שנמצא שהיא אינה יהודית במקורה (אולי נוצרית למשל) ושהיא נקלטה בעם ישראל עקב רעות ההשכלה).

כתבתי באריכות אבל עדיין בקיצור וחוששני שדיון נוסף בנושאי משנה אלו יקח את האשכול על זמנים מיוחסים למקומות אחרים. אבל האם ניתן לכלוא את הדיון?

***
האם מותר לחלוק על מפרשים ראשונים (ב) וגם אם הם טוענים שבידיהם דברי מסורת (קבלה בלשונם, להבדיל מ"קבלה" היום) (ג)

כל עוד מדובר בפרשנות אזי מטרתנו היא לברר את האמת. כאשר יש מה שמכנים מסורת היסטורית של פרשנות, יש לבדוק מהיכן היא מגיעה. לא כל "ליבי אומר לי" הוא גם האמת ההיסטורית. אנו מחשיבים מאד את חכמינו, בין בדור התלמוד ובין בדורות מאוחרים, ובוודאי שעשו כל מאמץ לגלות את האמת. אבל פרשנות היא עדיין פרשנות. המאמין שכל מה שנאמר כפרשנות הוא גם בהכרח נכון טועה בכיוון אחד. המזלזל לחשוב שהוא יודע יותר מפרשנים שהקדישו את חייהם ללימוד והכירו הנחות יסוד שעדיין לא ידועות טועה בכיוון ההפוך.

עם זאת, גם כאשר כותבים בעלי התוס' שפירוש מסויים של רבנו חננאל הוא מסורת ("דברי קבלה"), למרות שאחרוני אחרונים נוקטים שזה אמת, התוס' עצמם לא חששו לחלוק מכוח סברה או מקור אחר. וכן ראוי לעשות. וראה נא באשכול שפתחתי בשעתו על "אמונת חכמים של חכמים ואמונ"ח של ההמון".

***
זמנים מיוחסים שנזכרים בגמרא (ד, ה, ו)

יש לבדוק כל אמירה לגופה.

ההבטחה שעשרת ימי תשובה, כשמם, הם זמן מסוגל לתשובה, מתבארת היטב גם באופן פסיכולוגי לבד. כלומר, זה שאדם מצפה להשתנות עוזר לו להשתנות. להיות אדם טוב יותר לפחות לזמן מה. והזכות הזו כמובן יכולה להועיל לו לזכות בדיני שמים.

אפשר לפרש גם אחרת, אבל האם מי שמסביר את הדברים כמוני (וכן הם אצל חלק מהראשונים, וראה למשל ב"ספר התשובה" של המאירי), הוא טועה או כופר?

לאחר בדיקה מתברר שימים אלו אינם מיוחסים באופן אונטולוגי (כלומר מתוך מציאות שונה).

כך לגבי אדר ואב. ניתן להבין שרב פפא מזהיר כי כאשר אדם הולך בעצב ובחשש לדין, הוא יכשיל את עצמו. כאשר הדיין יודע שימים מסויימים בעם ישראל נחשבים לרעים לעם, הוא עלול באופן לא מודע או מודע להשתמש בזה נגד הנידון. ולהפך, לטובה, באדר.

לגבי השמירה מן המזיקים, ניתן להבין זאת גם כן באופן פסיכולוגי. חז"ל ידעו שהעם מאמינים בשטויות, והרגיעו אותם לפי מה שיתקבל על ליבם.

***
האם חז"ל האמינו בזמנים מיוחסים - או במזיקים (ו, ח)

נוח מאד היה לי לענות שחכמינו כולם לא האמינו במזיקים ולא בסגולת ליל הפסח השמור.

אבל חוששני שזה לא נכון.

יש סיפורים על אמוראים שפחדו ממזיקים. יתכן שהם ראו בכך חולשה פסיכולוגית, אבל יתכן גם שהם באמת האמינו שיש כאלו יצורים. וכאשר יש סיפורים בתרבות על מזיקים, קשה להתכחש לקיומם, גם אם זו טעות רווחת.

המאירי למשל מעדיף לפרש את כל הסיפורים האלו כויתור של חכמים לאמונת ההמון. אבל יתכן שגם אדם חכם יסבול מאמונות רווחות בתרבות מפני שהוא בן זמנו.

לפיכך, יתכן שחכמים האמינו שיש מזיקים ויתכן שהם האמינו שליל פסח הוא זמן שבו ה', אדון הבריאה, מגביל את המזיקים בדרך נס באופן שלא קיים בזמנים אחרים, כמו לילי רביעי ושבת.

אבל אין זאת מפני שאלו זמנים מיוחסים מצד הבריאה אלא מפני שכך מתנהל הטבע. חלק מהטבע הוא נוכחותם של ישים שמכונים מזיקים, וכמו שאנו יודעים שצריך לרחוץ ידים בסבון לפני האוכל או לאחר שירותים כדי למנוע זיהום חיידקי, כך האמינו אז שיש מזיקים שהשמירה מהם נעשית באופן זה או אחר. ההבדל הוא שבאמת יש חיידקים ואילו לגבי מזיקים אפשר להבין שזו היתה טעות במציאות. וראה לעיל שהיו טעויות במציאות אצל חכמים, ואין זה מוריד מגדולתם, חכמתם ומידותיהם הטובות.

אנא כתוב ושאל כל מה שתחפוץ, ומנאי ומינך יתבארו ויתבהרו הדברים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

 כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה


בדקתי ועקבתי בעשות השנים האחרונות-חודשי אדר היה חודשים של פורענויות גדולות,
לעומתם חודשי אב היו יחסית חודשים נעימים וטובים לעם ישראל.

לא כל מה שכתבו אנשים ובדו מליבם הוא נכון. כי הרי אין מזל לישראל נאמר במס' שבת,