| נשלח ב-19/12/2012 20:19 |
 |
| |
על פרשנות
היו היה פעם נסעתי באוטובוס ושמעתי ויכוח בין הנהג לכמה בחורי ישיבה. אירוע מוכר למי שנוסע בקווים חרדיים,
במיוחד אם הנסיעה הארוכה וגם הנהג וגם הנוסעים משועממים. אינני זוכר את נושא הוויכוח, זה היה כנראה - מה התורה אומרת על נושא מסוים. משפט אחד שהנהג אמר נחרט בי: ״הכל זה עניין של פרשנות״. עד כאן סיפור.
התחלתי ללמוד היום את ספר משלי ועלתה לי שאלה שרלוונטית להרבה חלקים בתורה: האם המטרה בלימוד להבין את כוונת ״המשורר״ ולרדת לסוף דעתו או שמא המטרה להוציא מהטקסט את מה שאנו רואים בו?
אסביר, למשפט אחד יכולות להיות כמה פרשנויות חלקם מובנות בפשטות וחלקם יותר מרחיקות לכת, האם השאיפה צריכה להיות להבין איזה פרשנות התכוין מי שאמר את המשפט? האם זה אפשרי בכלל? או שאנו צריכים לבחור את הפרשנות שהכי נראית לנו (ויתכן שזה יהיה כמה פרשנויות)?
ההבדל הוא משמעותי. כשאני לומד את ספר משלי ומנסה להבין את כוונת המשורר אני לומד את דעתו של שלמה המלך.
אולם כשאני בוחר את הפרשנות שמדברת אלי, יתכן שאין קשר בין מה שאני לומד למה ששלמה המלך התכוון והספר הוא רק מקור השראה לרעיונות שלי. _________________
תוקן על ידי מבקשטוב ב- 19/12/2012 20:30:05
יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שלא יארע דבר תקלה על ידי
ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2012 20:31 |
|
| |
השאלה מה מעניין אותך ומה אתה רוצה ללמוד. לעתים ניתן להגיע לתובנה חדשה ומעמיקה, כתוצאה מהתבוננות באירוע טריוויאלי. אפשר לעשות זאת על ידי התבוננות בטקסט, בלי לנסות לרדת לסוף דעת המשורר. אם יש את נפשך, מסיבה כלשהי, לדעת מה כוונת המשורר, זה סיפור אחר. לעתים אנו מעוניינים בזה ומזה איננו מניחים את ידנו. לעתים קרובות נוטים לבלבל בין שתי האופציות. על פרשנות טקסט, פתחתי בעבר אשכול. http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2892301&forum_id=1364 גבולות פרשנות טקסט.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2012 23:21 |
|
| |
שאלה נוספת הנגזרת לכאורה מהשאלה שאתה מציג,
היא, גם כשאני מנסה לרדת לסוף דעתו של כותב השיר,
עדיין אינני יודע את המשקל שנותן הכותב למילים שלו עצמו, ולתובנות העולות מאיליהן,
משום שדי ברור שבכתיבה סיפרותית ומכל שכן פיוטית, יש מקום נרחב למטאפורה ולהקצנה מכווונת והשראתית,
יש גישה שמייחסת לתנ"ך, ואפילו לספרים שבאו אחריה, יכולות הכלה (מל' להכיל) כאלה,
שאפשרו גם להביע את הרעיון דרך שימוש מוגבר בתפאורה מליצית, וגם להתכוון לכל מילה שנאמרה במלוא אמיתותה.
האמנם כך?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2012 09:43 |
|
| |
מבקש
יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שלא יארע דבר תקלה על ידי
ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.
כבר שאלתי אותך בעבר- אם לאיארע תקלה על ידך- סביר להניח כי לא נכשלת בדבר הלכה.
שאל את ריב"ז
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2012 10:13 |
|
| |
יתכן
עיינתי באשכול הוא מציג את הבעיה יפה. כמו שכתבת שם, כשאני בא ללמוד את התורה המסורתית מטרתי להבין את כוונת הכותב. אך כיצד זה אפשרי? איך אני יכול לדעת למשל מה שלמה המלך התכוון?
לאמר
אני לא בטוח שהבנתי אותך. האם התכוונת להגיד שלפעמים הכותב מגזים והוא לא מתכוון ממש לכל מילה?
אם זו כוונתך. זה אכן חלק משאלתי.
ירוחם, אתה לא מוותר לי, אה? אשלח לך תגובה בפרטי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2012 10:54 |
|
| |
מבקש.
את תשובתך באישי לא רצית לפרסם אבל את תשובתי לשאלתי על תפילתו של נחוינא בן הקנה. אני מפרסם
יהודי עשיר חלה. הרופא אמר לו כי רפואתו רק באכילת בשר חזיר. סרב העשיר. אולם המשפחה פנתה לרב , וזה ציוה עליו לאכול חזיר מכלל - פיקוח נפש.
הרב ציוה! הסכים היהודי בקושי רב , אבל התנא תנאי כי ישחטו את החזיר בשחיטה כשרה. ונימק -חייה טמאה אני חייב לאכול אבל איני רוצה לאכול טריפה. הוא שילם לשוחט כסף רב. השוחט שחט את החזיר, ועכשיו ציווה העשיר לבדוק לו את הריאות. נמצאה סירכה. אמר העשיר לשוחט לך -לשאול את הרב אם זה כשר?
אמר הרב. מה אני יכול לפסוק כאן.? הסירכה בריאה כשרה- לא נכשל בדבר הלכה, ולא אגיד על הטמא טהור.
סיפרתי את הסיפור הזה לרב יעקב לוין. והוא סיפר לי- שהיה רב בניו ג'רסי, באמריקה. נשים היו הולכות לסופר הכללי וקונות עוף לא כשר, והיו שוברות בו עצם, ובאות לרב בשאלה עם העוף כשר? ן
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2012 01:19 |
|
| |
מבקש טוב.
אם שאלתך היא בהלכות תלמוד תורה, כלך לך אצל פוסקי הלכה.
אם כוונתך לעצם הדיון מבחינה אינטלקטואלית הרי לך מחשבותי בנושא זה.
התורה מחולקת לשני חלקים בסיסיים- א. הלכה. ב. אגדה.
בהלכה נכללים הוראות הלכתיות מעשיות, תיאורטיות, ופלפוליהם.
באגדה נכללים המדרשים וכל תחומי ההגות. [לדעתי אין שום רלוונטיות לספר שבו אותה הגות נכתבה אם זה בתנ"ך או בתלמוד או במדרשים, וכן להיפך אין רלוונטיות באיזה ספר נכתבה ההלכה, אבל מאמר מוסגר זה צורך דיון בפנ"ע].
שני חלקים אלו מהווים תחומי עיון נפרדים עם כלי עבודה שונים זמ"ז. ההלכה דנה באובייקטים ההלכתיים. לעומת האגדה שדנה בסובייקטים. ידועים דברי הרמב"ן בויכוח על הנצרות מול פראי פול אודת היחס הנכון למדרשי חז"ל, עי' בדבריו אות ל"ט [כתבי הרמב"ן ח"א, מוסד הרב קוק] אצטט רק את פירושו למונח אגדה [הגדה] "אנו קוראים אותו ספר הגדה ...... ר"ל שאינן אלא דברים שאדם מגיד לחבירו".
עי' היטב שם בכל דבריו ובהערה בדפוס מוסד הרב קוק, מה שעולה מדבריו שבמה שנוגע להלכה ולתרי"ג מצוות הרי שיש סמכות עליונה לחכמים אך במה שנוגע לאגדה אין סמכות.
לפי מה שאני נוטה להבין בזה, זה לא רק שאין סמכות, אלא שהמושג סמכות כלל לא שייך בתחום האגדה.
בכדי להבהיר את דברי אגש לעולם אחר.
כולם מסכימים שואן גוך היה צייר דגול, אך את המושג 'סמכות' לא ניתן להחיל עליו ולא על אף אמן אחר, סמכות במובן אמנותי הוא משולל כל משמעות.
לכשנתייחס לאגדה כאמנות, הרי שהייחס הוא מה זה פועל עלי, אמנם גם באומנות ישנם שאלות מה התכוון האמן, וזה יתכן בשתי דרכים, או מה הוא התכוון לומר לי [הייתי מכנה זאת ייחס בין סובייקטיבי], או מה הוא רצה לומר [ייחס אובייקטיבי], אך גישה זו כבר שייכת לתחום חקר האמנות.
כאשר אתה בא ללמוד משלי ייתכנו שלשה דרכים.
א] מה אמר שלמה- גישה אובקטיבית.
ב] מה אומר לך שלמה - גישה בין סובייקטיבית.[דיאלוג מול שלמה].
ג] מה נאמר לך - גישה סובייקטיבית. [דיאלוג בינך לבין עצמך].
לדעתי בלימוד הגות באשר היא גישה א' אינה רלוונטית כלימוד אלא כמחקר. וגישות ב וג רלוונטיות ושקולות זו לזו, זה ענין של טעם אישי במה לבחור. בסוף הם שקולות כי נקודת המבט היא של המתבונן ולא של האובייקט, א"כ ההבדל בין ב לג הוא רק בשפה ולא בתכנים.
לעומ"ז בלימוד הלכה רק גישה א' רלוונטית.
כמובן שכל הלכה מכילה גם רובד הגותי, אך לא כל הגות מכילה רובד הלכתי. [בתפיסתי את עולם ההלכה אין מושג של 'הלכות דעות'].
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2012 07:46 |
|
| |
ליאונרדו
בנושא סמכות האגדה נחלקו חכמי אשכנז וצרפת מחד מול חכמי ספרד, שלראשונים סמכות האגדה שווה לזו של ההלכה ונראה שגם דרכי לימודם דומות יותר.אי"ה אאריך במשך היום.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2012 13:58 |
|
| |
בעלבעמיו.
המציאות מוכיחה שכל עמדה הגותית ניתנת להוכחה מתוך מדרשי חז"ל הפזורים ברחבי התורה, החל בראשונים וכלה בישעיהו ליבוביץ ומתנגדיו.
מה שמטה אותי לסבור שאין בעניני אגדה אלא אילוסטרציה בעלמא, ובזה אני מצרף את דברי כאן למה שכתבתי לפנ"כ.
אמנם חושבני שיש למדרשי חז"ל את הפלס הנכון יותר ממדרשי הומרוס או טולסטוי, אך לא הכרעת עמדות סמכותית.
בנוגע לראשונים חכמי אשכנז, אשמח אם תלמדני איך זה עומד במבחן המציאות הנ"ל שאתה יכול לבסס כל עמדה. [מלבד הטיעון ש'בתורה כתוב הכל'].
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2012 01:24 |
|
| |
דה וינצי
קודם כל שאלתי היא גם לגבי הלכות תלמוד תורה. האם אני מקיים את המצווה כאשר אני מוציא מהכתובים את מה שנראה לי ומדבר אלי?
כתבת לי ללכת לפוסקי הלכה, בעיניי כל אדם שעוסק בתורה צריך להיות גם פוסק הלכה.
לגבי החלוקה שלך בין הלכה לאגדה, האם משלי זה הלכה או אגדה? ובעצם איך קובעים מה הלכה ומה אגדה?
(לא הבנתי את ההסבר שלך: הלכה = דיון באובייקטים הלכתיים. אגדה = דיון בסובייקטים.)
אבל אולי זה נושא לאשכול אחר.
והתייחסות שלך לאגדה כאל אומנות מחזקת את השאלה הראשונה. האם תוכל לומר שזה מצוות תלמוד תורה.
בנוסף, אחת מאבני היסוד של הדת היהודית זו המסורת (לפחות כך חשבתי עד היום). ולימוד ב"גישה הסובייקטיבית" כםי שקראת לזה, אין בינו לבין המסורת שום קשר.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2012 01:50 |
|
| |
אם אין שום קשר בין המסורת לבין גישה סובייקטיבית איך יתכן ששלושת הסבות סלבודקא\קלם\נובהרדוק מצאו את משנותיהם המנוגדות בתורה האובייקטיבית? והחסידים והליטאים? וחכמי ספרד ומתנגדיהם [אני מדבר על החלק המחשבתי]?
מה תאמר שגם בהלכה ישנם מחלוקות? מחלוקות בהלכה הם לא תקניות, היינו; ודאי שישנה הלכה אחת, רק החורבן\שכחת התורה\וכו' גרמו להם, [מבלי להכנס לנושא של אלו ואלו ולפלפוליו]. מחלוקות מחשבתיות הם לא מאותו זן לטעמי.
אם יהיה מצב שיבטלו המחלקות ההלכתיות [וישנם כאלו ש'בונים' על זה]. עדין המשוררים יכתבו כל אחד שיר אחר ותהיה לו מנגינה אחרת. האגדה שייכת לתחומים של פרוזה, פואיטיקה, וגם לאומנות חזותית.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2012 01:53 |
|
| |
בענין ההלכה אני חושב שדי ברורה דעתי שהלומד מתוך כוונה לדעת מה אמר שלמה לא יקיים מצוות ת"ת, אלא מצוות מחקר. כמובן שישנה גם השפעה בממילא עליו, אך זה מה שיגרור את השכר.
עיקר ענין ת"ת בנושאי האגדה הוא מה זה אומר לי, ובמה זה פועל עלי. לעומת לימוד הלכה שהוא מה אומרת התורה\הקב"ה\שאר אומרים לגבי ענין פלוני.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2012 02:20 |
|
| |
וימצי
תחילתה של פרשה זו - פרשת זקן ממרא – "כי יפלא ממך דבר ... וקמת ועלית ...". לדעת הירושלמי: "כי יפלא ממך דבר - זו אגדה". כלומר: גם בענייני דעות והשקפות עלינו לקבל ללא סייג את סמכותם של חכמינו ז"ל (עיין אגרות הרב קוק חלק א' קכ"ד). כלל זה אמור לכל הדורות והוא כל יסודה של תורה שבע"פ.
מתוך
ולא באתי אלא להעיר
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2012 15:26 |
|
| |
דה וינצי
אולי גם מחלוקות מחשבתיות הן לא תקניות?
הלומד ספר משלי מתוך כוונה לדעת מה שלמה המלך אמר לא יקיים מצוות ת"ת, מניין לך?!
ועוד לא ענית, איך יודעים מה הלכה ומה אגדה? ולפעמים לטקסט אחד עלולות להיות שתי פרשנויות, אחת הלכתית ואחת אגדתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2012 21:50 |
|
| |
מבקש טוב
ביחס לטקסט, מן הראוי לדעת (וכמסתבר נזכר באשכולו של ייתכן) שיש היום מדע פרשנות, הקרוי הרמוניטיקה, והשאלה "כיצד מבינים טקסט" זוכה לשלוש תשובות שונות מן הקצה עד הקצה.
א. מהי כוונת הכותב.
ב. איך מתבאר הטקסט על פי הכרת התרבות שבה הוא נוצר.
ג. מה ניתן להוציא ממנו, הכל לפי הקורא.
לא ברור לי כל כך מה ההבדל בין הדרך הראשונה לשניה (אלא שהכותב יכול להתכוון לדברים קצת אחרים ממה שהלשון סובל לפי ביאורו בזמן כתיבתו ומקום כתיבתו), כי שתיהן מחפשות אחורה בזמן את המשמעות המקורית של המילים. לעומת זאת, הדרך השלישית בעצם מציעה לקחת את הטקסט ולהוביל אותו לכל כיוון שהקורא רוצה בו. ואין כאן חיפוש "האמת" של הטקסט. והדברים ארוכים.
האם הדגם המשולש הזה עונה על שאלתך? האם הצדדים שהצגת מתאימים לאפשרויות א-ב מול ג?
אני משער שלא. ואפרט.
כתבת
האם המטרה בלימוד להבין את כוונת ״המשורר״ ולרדת לסוף דעתו או שמא המטרה להוציא מהטקסט את מה שאנו רואים בו?
אסביר, למשפט אחד יכולות להיות כמה פרשנויות חלקם מובנות בפשטות וחלקם יותר מרחיקות לכת, האם השאיפה צריכה להיות להבין איזה פרשנות התכוין מי שאמר את המשפט? האם זה אפשרי בכלל? או שאנו צריכים לבחור את הפרשנות שהכי נראית לנו (ויתכן שזה יהיה כמה פרשנויות)?
ההבדל הוא משמעותי. כשאני לומד את ספר משלי ומנסה להבין את כוונת המשורר אני לומד את דעתו של שלמה המלך.
אולם כשאני בוחר את הפרשנות שמדברת אלי, יתכן שאין קשר בין מה שאני לומד למה ששלמה המלך התכוון והספר הוא רק מקור השראה לרעיונות שלי
אני משער שכוונתך בחשיפת המשמעויות הנוספות אינה לפרשנות יוצרת במובן ג לעיל, אלא בפרשנות אפשרית לפי הכללים של הבנת התורה. וזאת מתוך שלוש הנחות יסוד מתודולוגיות.
ראשית, שדברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, וכל מה שניתן להבין מהן (שהוא תואם לתורה במובן הרחב) זה אכן נחשב כמכוון בטקסט.
שנית, אנו רגילים בלימודנו לברר הנחות יסוד, וכן לעמת את ההנחות והמסקנות הנובעות לוגית מאמירה כלשהי עם סוגיות אחרות, ולהחשיב את התירוצים ההכרחיים כהנחות שבעל המימרה היה חייב להביא בחשבון.
שלישית, אם למדת משהו ויצא לך מתוך זה רעיון הנוגע לחייך שלך והתקדמותך שלך בעבודת ה' - אזי זה דבר טוב, גם אם אין זו כוונת הפסוק הראשונית.
***
כמה מילים על "כפטיש יפוצץ סלע".
בדרך כלל לכל משפט יש משמעות אחת. "הכלב נראה הלילה" יכול להתייחס לכלב מסויים, כמו הכלב בחצרי, או לכוכב שמכנים "כלב" (הדוגמא המקורית לקוחה משפינוזה). אבל אם אני כותב את המשפט הזה, איני מתייחס (באופן נורמלי, שלא בדרך חידה למשל) לשתיהן יחד.
אפשר לומר שלוגית זו סתירה לומר ששתי המשמעויות גם יחד נכונות לגבי כוונתי.
לא כן בדברי תורה.
שם אנו מניחים שכל מה שאפשר לגלות, להכניס או אפילו להעמיס בפסוקים זה באמת אמור להילמד מהם. ואין הכוונה להיסק לוגי (אם הכלב נראה הלילה, הרי שהמשפט הזה נאמר בלילה) אלא למשמעויות שמפרשות את המילים בכיוונים שונים.
האם הכלל הפרשני המרחיב הזה נאמר גם בדברי הנביאים, גם בכתובים, גם בספרי התורה שבעל פה כגון המשנה והגמרא? יש בשאלה זו גישות שונות. לפי הפשט, קשה להניח שהכלל המרחיב יהיה נכון לגבי דברי אדם. בדבר האלוקים למשה, הוא התורה שבכתב, אין זה בלתי אפשרי להניח שדברי תורה מתפרשים בכיוונים שונים. האלוקים יכול להתבטא באופן כזה. השאלה היא אם להחיל את הכלל גם על דברי נביאים, שסוף סוף הם דבר ה' אבל לא באותו אופן, וקל וחומר לכתובים, שאמנם נאמר עליהם שנאמרו ב"רוח הקודש", אבל האם רוח הקודש מספקת לקביעה זו?
הגמרא במגילה דנה לענין זה שמגילת אסתר, שהיא מן הכתובים ומאוחרת בתאריך חיבורה, יכולה להידרש כמו התורה עצמה. נראה אם כן שהאמוראים עצמם התלבטו בשאלה זו, ולגבי מגילת אסתר הכריעו שהתשובה חיובית.
עדיין יש לדון בשאלה ההרמוניטית והפילוסופית אם חז"ל חשפו בכך את האמת האונטולוגית של כוונת האומר או שהם העניקו משמעות משפטית הלכתית לטקסט כפי הסמכות המסורה בידם. אם זה מעניין, אפשר לפתח הלאה את השאלה הזו, שמוציאה אותנו מתחום הדיון הישיבתי האופייני לדיון יותר פילוסופי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2013 21:47 |
|
| |
כמה מחשבות פילוסופיות על פרשנות
הפרשנות איננה מכוונת רק כלפי כתבים עתיקים. הפרשנות מעורבת בכל פעולה תקשורתית, בכל שיחה יומיומית. כל פירוש בכתב או בעל פה הוא בעצמו פעולה תקשורתית, ולכן עלול להצריך בעצמו פירוש.
יש דרגות שונות של קושי במשימות פרשניות. יש למשל קושי מיוחד לפרש דברים כאשר אי אפשר לגשת ולבקש את הדובר להבהיר את דבריו. יש קשיים מיוחדים לפרש דברים שנאמרו בהקשר לא ידוע, בתרבות לא מוכרת, בתקופה רחוקה.
אני לא רואה מניעה הגיונית שנצליח להבין, למשל, את כוונתו המקורית של שלמה בספר משלי. אבל יש קשיים בדרך לזה. היות שאין לנו דרך לקבל הבהרות משלמה עצמו, המצב נראה כזה: שלמה הצפין משמעות אחת מסוימת בספר, לפני כ-3000 שנים. עלינו מוטל לנסות ולשחזר את המשמעות האחת הזו על סמך המשפטים, המילים, האותיות שבספר. אם יש בידינו שני פירושים סבירים לפסוקי הספר, אשר סותרים זה את זה, לא נוכל להכריע מי מהם תואם את המקור.
אנחנו מפרשים בעזרת כללים וטכניקות שונים, חלקם מסורתיים (למשל י״ג מידות) וחלקם רציונליים ואוניברסליים (למשל ״עיקרון החסד״, העדפת ההנחה שהכתב העומד לפרשנות הוא קוהרנטי ודובר אמת). הכללים והטכניקות הם גם אפשרויות וגם מגבלות. הם עלולים שלא להספיק על מנת להגיע לאמת. הם עלולים גם להוליך אותנו שולל ולהטעות אותנו.
יש דרגות שונות של אובייקטיביות בפרשנות. אנחנו יותר אובייקטיביים ככל שאנחנו מכניסים פחות את נסיבותינו והעדפותינו האישיות לפרשנות. אנחנו גם יותר אובייקטיביים ככל שאנחנו נאמנים יותר לטכסט, לנתון. אנחנו יותר נאמנים לטכסט כאשר אנחנו מציעים פירוש שנבחן מול הטכסט ושניתן להפרכה, ולא פירוש ״פלסטי״ שניתן לכופף ולהתאים אותו גם אם הטכסט היה שונה. כל זה עדיין לא מבטיח שנקלע לאמת, אבל זה כן מגדיר איך להיות יותר, או פחות, מוכוון אל האמת.
|
|
|
|
|
|
