הכוחות שאין בי...

עוברים להם הימים של הסמינר...
ימים שבהם את מוקפת, צוות מורות וצוות רבנים...
את מוגנת כמו אתרוג, שמורה ונצורה מכל פגע.

ואז, את יוצאת אל הים של חייך...
הים בו את צריכה לשחות לבד...
ואם צריך אז גם להיתפס בקרשי ההצלה שנמצאים מסביבך.
וכל הדרך להתפלל שתגיעי בבטחה אל החוף.

עד אז.... עד שאגיע אל החוף בבטחה.

עוברים ימים ועוברים לילות...
הזמן לא נח ולא עוצר.
מרוצת החיים לא נותנת לנו רגע אחד לחשוב,
לא נותנת לנו סטופ לשנייה...

רק ממשיכים את שגרת החיים כמו שהיא.

יש ימים שבהם את מרגישה לעילא ולעילא...
מרגישה התעלות אדירה,
מרגישה את כל כולך נישאת על כנפי השכינה.

ויש ימים.
ימים שאת לא מכירה את עצמך,
את שונה, לא מי שאת באמת.
ימים שאת רואה את כולם מתקדמים קדימה... כולם רצים...
כולם שוחים נגד הזרם...
כולם נאבקים מול הרוח ומתקדמים הלאה.

ואת, 
את לא מתקדמת.
את גם לא עומדת במקומך.

את רק מרגישה שאת נסוגה אחור...


כנפייך שבורות,
ושכחת איך שוחים.
פיך הפך כאילם.

וליבך עוד מפעפע פעימות חלושות....

והוא שבור. הוא מרוסק.
הוא לא יודע, מה יהיה הלאה.

את לא יודעת למה לקוות. למה לצפות.

האם הקב"ה כועס עליי?
האם כל מה שלא הגיע לי עד עכשיו... הגיע בגלל הימים האלו בהם שכחת את קיומו?

האם כל הקשיים שנערמים אל מולי זה כי הקב"ה מצפה ממני למשהו?
הייתכן שלא נענות תפילותיי??

איך אדע מה אני צריכה לעשות כדי לזכות סופסוף במשאלת ליבי? האחת הגדולה מבין רבות נוספות?

או אולי זה בכלל..

כי החלטתי החלטות שלא הצלחתי לעמוד בהן?

ואולי כי נסתרות דרכי האל....


או אולי נותר לי רק להעמיק עם הראש אל תוך הכרית...... ולבכות.


:(

_________________

...ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו, אחכה לו בכל יום שיבוא...

אהבתי ואפילו התחברתי... 
יפה מאוד!

_________________

לאהוב זה הטוב שבטוב.