| נשלח ב-24/12/2012 23:17 |
|
| |
טעויות של שיטה: כיצד רבנים טועים
הקדמה האשכול הזה נולד בחיפזון מתוך דיון באשכול אחר על דברים שנאמרו לפני זמן רב בשם הרב שטיינמן, בביקורו בצרפת. כמה מילים על הנושא ההוא. ייחסו לו איסור על לימודי חול לילדים ולמבוגרים, ודרישה מבעלי תשובה או מאברכים שיישארו רק ב"עולמה של תורה". הגישה הזו, שאפשר להצדיק אותה אבל גם לערער עליה, פירושה לגזור עוני על מי שאינם מסוגלים למצוא משרה רבנית, כאשר בגיל מבוגר לא יוכלו למצוא מקצוע רווחי. ויש עוד חסרונות. התשובה שהובעה באשכול היתה שהרב שטיינמן אינו מתכוון שלא ירכשו מקצוע, אלא שיעשו זאת בגיל מבוגר יותר. גם על זה יש לשאול, כפי ששאלתי אני, אם לא היה אפשר לנסח את ההצעה טוב יותר, עם משפטי תנאי מורכבים. לאמור: צריך שהעיקר יהיה לימוד תורה, ומותר וראוי לרכוש השכלה אקדמית באופן לא מסוכן ולא מזיק עבור השנים שאחר כך, כשיהיו ילדים או יצטרכו כבר לחתנם. וכו'. בהמשך לאשכול כתבתי עוד כי אדם שאינו מסוגל לתכנן את צעדיו בעצמו, או שהוא רוצה להישען על רב, ייטיב לעשות אם ימצא רב גדול להישען עליו, למרות הסיכון שהרב הזה עלול לטעות. זאת מתוך התקוה שהחשש שרב גדול יטעה פחות מאשר הסיכון שזה יקרה אצל אדם שאינו רב גדול. על זה הקשה ת"ט (המכנה עצמו, שלא בצדק, "תלמיד טועה"): מיימוני: "זה לא אומר שהרב הגדול לא יטעה. זה כן אומר שהרב הגדול ישיב מן הסתם נכונה, ובוודאי שמה שישיב יהיה על פי התורה - לפי הבנתו." א. מהו רב גדול? ב. מדוע ההנחה שרב גדול ישיב נכונה? ג. מה הערבות כי התורה ע"פ הבנתו היא הנוסחה הנכונה? ד. השאלות נשאלות לאור מקרים בהם רבנים המוחזקים בצבור כגדולים ההבילו בפומבי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2012 23:18 |
|
| |
אני סבור ששאלותיו החשובות של ת"ט דורשות דיון רחב מכפי היקפו של אשכול. ובכל אופן יותר ממה שאני מציע להתמקד בו. אני מבקש לבדוק אירועים של טעויות רבניות ולנסות להבין מה קרה ולמה קרה. לשם כך דרושים לנו: א. אישים רבניים. ב. אירועים של טעויות. ג. הסברים של הטעות. בתקוה שניתן יהיה להפיק לקחים. אני מקדים וכותב כי לדעתי (ואני סבור שזה נכון תמיד) טעות נובעת מהנחות יסוד שגויות. לעתים בהכרת המציאות, לעתים במתודולוגיה. יש כמובן גם מקרים שנובעים מעייפות, מה שמכנים טעות אופטית ועוד. אבל אני מציע להתרכז במקרים שנובעים מטעויות ששייכות לעולם החשיבה. כלומר, הנחות היסוד והמתודולוגיה. ניתן למיין, אני משער, את הטעויות ל: 1. טעות שבעובדה (האם הנהר גאה). 2. טעות שבהערכה (מי ינצח בקרב. האם הגרמנים יהרגו את יהודי העיר ולכן עדיף להגיד להם לברוח או לא.). 3. טעות שבערך (עדיף לתת למשפחה לגדל תינוק במצב פיגור קשה עם כל מיני מומים שסופו למות תוך כמה שנים ולא לאשר הפלה- בעצם, מי אומר שזו טעות? יש לחפש דוגמאות אחרות. אולי זו: עדיף לתת ליהודי אירופה להישאר במקומם גם אם ייהרגו – או שיש חשש שייהרגו – ולא שיסעו לאמריקה שבה הנסיונות להתפקר גדולים מאד או מדי). 4. טעות בלוגיקה. אין כוונתי רק לכך שאדם לא שם לב שיש לו סתירות (נדיר) או טיעון לא תקף (יותר מצוי. מה גם שהלימוד מתיר להביא ראיות מסוג "איפכא". אם הכל משתלב יחד, זו הוכחה). הטעות הזו מתפצלת לסוגי משנה. למשל, א. טיעון לא תקף שמבוסס על פרשנות. למשל: מדינת ישראל הוקמה בידי השטן כנסיון אחרון לפני הגאולה הסופית (הרבי מסאטמר. כמובן, מי אומר שזו טעות? אולי אני הטועה?) ב. טיעון שמכיר בסתירות אבל מתעלם מהן. (הנושא החביב עלי והמקומם מאד אבל אני מזדקק לו בכל זאת. האמונה הקבלית שיתכן ריבוי ושינוי בתחום הא-לוהות. זו סתירה. אז מה עושים? מתעלמים?). איני יודע היכן למקם טעויות (לדעתי הן טעויות) כמו זו: האחריות בידי שמים. רב יכול לדרוש מציבור שומעיו שלא ירכשו מקצוע ורק יעסקו בתורה, וכן יטילו על בניהם, למרות שזה יטיל עליהם חיי עוני לא קלים, או שידרוש מבחורים להתעלם מצו גיוס, למרות שזה יכול לעלות להם בכלא צבאי (אולי? איני מכיר את החוק) בתקוה שאם ציבור גדול מספיק יסרב, תהיה התרככות מצד השלטון. בשני מקרים אלו, הרב מתעלם מהצד השלילי גם בתקוה שתהיה סייעתא דשמיא וזה לא יקרה, אבל גם מתוך ההנחה שיש דברים שאי אפשר להתיר ויהיה המחיר מה שיהיה, וה' יעשה את הטוב בעיניו. היכן כאן הטעות? הרי יש מקרים שבהם נודה (האורתודוכסים בינינו) שאיננו יכולים להתיר איזה דבר למרות המחיר הכואב. ובכן, הטעות היא גם בכך ששוללים משהו או מחייבים משהו שלא צריך לחייב, בעוד שאם הרב לא היה משליך את עצמו ואת קהלו על סייעתא דשמיא והיה חש אחריות לא היה פוסק מה שפסק. לדעתי. כאן אני מוצא את עצמי מתלבט וחוזר בי. עד עתה, שעת כתיבת שורות אלו, שיערתי שהטעות של הרב היתה בכך שהוא רשאי להשליך את האחריות מעצמו על סייעתא דשמיא. אבל אולי הוא סבור שהמצוה או האיסור הם כה חמורים עד שהפסק שלו מוצדק. שלמען לימוד תורה מותר לתבוע עוני מציבור, כלומר מאוסף פרטים. אבל זו אפשרות שאיני מסוגל להבין ואיני מסוגל להאמין שמישהו יטעה בכך. סביר לי יותר שהרב יטעה בכך שיחשוב שמותר לו להשיב תשובה מסוג זה, שפוטרת אותו מאחריות למה שיקרה בהמשך. אבל אפשר שגם אני טועה...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2012 23:19 |
|
| |
סיכום ובקשות טעויות נובעות מהנחות יסוד או מתודולוגיה שגויות. אצל אנשים גדולים (יתכן שזו הגדרה מעגלית, כלומר שטעויות כאלו ולא אחרות מגדירות אנשים גדולים) הטעויות נובעות מן הסעיף הקודם. הנחות יסוד שגויות יכולות לאפיין: ערכים (עדיף ללמוד תורה על חשבון עוני) הערכת העתיד (העוני עדיין לא יגרום לפריקת עול, או לפחות לא כמו רכישת מקצוע ועושר. או שהגרמנים לא יהרגו את אנשי המקום באירופה). טעות בלוגיקה או בשיטות לימוד: החשבת טיעון בלתי תקף לתקף, גם עקב מתודת הלימוד והפסק של דימוי מילתא למילתא. טעות שמכירה בסתירה אבל מתעלמת ממנה (הקבלה... אבל גם דחית פסק שמבוסס על זיהוי טעות אצל רב מחמיר בהשוואה למקורות מפני כבוד הרב. כאן מקום רב ל"אין בכוחנו לחלוק על קודמינו" עקב "ירידת הדורות"). טעות בייצור הלכות חדשות (דוגמא שכמעט ליצנות להביאנה: חקירה על הבאת תרנגול למטוס כדי להתחייב בשמיעתו בברכת "הנותן לשכוי בינה"). טעות של החמרה (אם זו טעות... הגדלת הדרישות לביצוע הלכה. שיטת הרב שטרנבוך, לדוגמא, כי מי שרוצה לקיים מצות עשה מן התורה, צריך לבצע אותה לפי כל השיטות שנאמרו בה). טעויות שבעובדה.
ואלו הבקשות. ראשית לתקן אם טעיתי. שנית להוסיף דוגמאות ואולי גם כללים, אם יש. וה' הטוב יכפר בעד.
** נוסף סוג ששכחתי לכלול והזכרתי לעיל. הנה דוגמא לטעות. כנראה מחמת עייפות וחפזון...
תוקן על ידי מיימוני ב- 24/12/2012 23:21:55
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2012 23:33 |
|
| |
למה לחשוב שהוא חושב שטעה? המשנה מצייננת את הדרגות של החכם, בין היתר- מודה על האמת, לא כל העולם זוכה להיות חכם.. גאונות בלימוד אינה התעודה לכך. לא זוכר שהיה גודייל אחד שהודה על האמת- בכל אופן לא בדורנו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 08:54 |
|
| |
מיימוני
<אדם שאינו מסוגל לתכנן את צעדיו בעצמו, או שהוא רוצה להישען על רב, ייטיב לעשות אם ימצא רב גדול להישען עליו> האם כדי לקיים את עצת רבי עקיבא (פסחים דף קיב עמוד א): "אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול". "חקירה על הבאת תרנגול למטוס כדי להתחייב בשמיעתו בברכת "הנותן לשכוי בינה". אפילו מי שסובר שברכות השחר הן ברכות הפעולות, ראה כאן באשכולה של שחרית: http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=6&topic_id=774334&forum_id=1364: אין צורך לחפש תרנגול כדי לשמוע את קריאתו. אתה שואל איך יתכן שרב גדול טועה, ואני שואל מהו המקור למה שכולם יודעים שרב גדול אינו טועה.(בדברי תורה וכ"ש בדברים שאינם תורה).
תוקן על ידי נישטאיך ב- 25/12/2012 08:55:12
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 12:01 |
|
| |
נישט מעשה רב. רק ראה, איך שיבוש משתבש והופך להלכה, בבל היה מקום בשם קני נשרים- ושם קראו לכלה נינפי- ןלתרנגול שכוי, בבל הרחוקה באחד הפרוביניות המרוחקות. ומכאן הפרוש המשונה כי שכוי זה תרנגול? רבי מחייה השפה העברית- המשנאית כשערך את המשנה, קבע כללים חמורים לשימוש בשפה מקראית לכל הברכות, אם יש למילה מקור במקרא, למשל- המשנה אומרת- על פירות האילן מברך- בורא פרי העץ. לכאורה למה לא בורא פרי האילן? אילן אינה מילה מקראית, שכוי- אני יותר מבטוח כי רבי לא שמע כי בבל בקן הנשרים קוראים לשכוי תרנגול,חוץ מי זה מה שייך תרנגול לבני אדם? המילה שכוי היא מילה מקראית ופרושו לב! וזה מקורו של המילה איוב פרק לח (לו) מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה:
בית יוסף אורח חיים סימן מו
ומ"ש בברכת הנותן לשכוי בינה פירוש הלב נקרא שכוי וכו'. כן כתב ה"ר יונה שם (מד. ד"ה כי שמע) והרא"ש (פ"ט סי' כג) כתב וז"ל והלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב (איוב לח לו) מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין ועל ידי הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה
ב"ח אורח חיים סימן מו
ומ"ש פירוש הלב נקרא שכוי בלשון המקרא כו'. כן כתב ה"ר יונה ומה שכתוב באשר"י תרנגול נקרא שכוי בלשון המקרא וכו' הוא טעות סופר וצריך לומר הלב נקרא שכוי בלשון מקרא כו' וכדמוכח מסוף דבריו וכך היא ההצעה באשיר"י אמר בעל כרחך שהלב נקרא שכוי בלשון המקרא מדכתיב או מי נתן לשכוי בינה וכיון שהלב הוא המבין ולא אבר אחר א"כ בעל כרחך דעל הלב הוא אומר או מי נתן לשכוי בינה ועל ידי הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה
משנה ברורה סימן מו
(ד) לשכוי - הלב [ד] נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ זה וגם [ה] יש בשמיעתו לאדם הנאה שיודע שהוא קרוב ליום ובערבי קורין לתרנגול שכוי להכי תקנו ברכה זו בשמיעת קול התרנגול ועיין לקמן בס"ח:
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 13:09 |
|
| |
כששומעים אמירה של רב, צריכים לשאול:
א. על מה היא מסתמכת? ב. למי נאמרה ומדוע? ג. מה אמרו רבנים על אותה סוגיה בדורות קודמים?
להלן תשובות בהתייחסות לאמירה המיוחסת לרב שטיינמן:
א. רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה. רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אמנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. הרב שטיינמן סובר כרבי נהוראי וסבור שבישיבה צריכים ללמוד רק תורה.
ב. הדברים נאמרו ליהודי צרפת כדי למנוע חילון והתבוללות.
ג. בשנת תרמ"ב הציע הרב ריינס בכנס גדולי הרבנים שברוסיה להכניס לתוך תוכנית לימודי הישיבות גם לימודי חול כדי להשיב ולקרב לתורה את לבות הצעירים שנפשם חשקה במדעים כלליים ובידיעות חילוניות הדרושות לצרכי החיים החומריים, ומשלא מצאו את מבוקשם בישיבות הולכים לרעות בשדות זרים. זקני הרבנים התנגדו להצעתו. הרב ריינס, מגדולי התורה שבדורו, בהכירו את הדור הצעיר ואת התועלת שבהצעתו, ייסד ישיבה לתורה ודעת, אליה נהרו ללמוד מאות תלמידים. בכל זאת, דעת רוב הגדולים לא היתה כדעתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 13:24 |
|
| |
א. רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה. רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אמנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. הרב שטיינמן סובר כרבי נהוראי וסבור שבישיבה צריכים ללמוד רק תורה. האם זו סכיזופרניה רבנית?
עירובין דף יג :
תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר - שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 13:51 |
|
| |
אם רבי מאיר שמו נהוראי, אין הדבר אומר שרבי נהוראי שמו מאיר. עיין המשך הגמרא בעירובין.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 14:44 |
|
| |
עיינתי אבל זו הדעה של תנא. יש גם דעה אחרת. אבל השאלה היא על הראשון.
איזה התחכמות משונה יש לך. רבי נהוראי לא שמו מאיר? אתה מכיר בשס עוד רבי נהוראי אחר.
אם היית מעיין בכוחות עצמך בסוף קידושין ברו"ח עצכ"ח. ולא על ידי מה שאחרים אומרים ומפרשים, היית מגלה את התשובה, לבעיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 15:05 |
|
| |
"רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אמנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה" רבי נהוראי אומר דבר מאוד פשוט - אני מסכים שאדם צריך ללמד את בנו אומנות, עם זאת ישנם בודדים היוצאים מן הכלל, כגון "בני". וזה כמובן הפך הטענה החרדית!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 15:21 |
|
| |
רבי מאיר ורבי נהוראי הוא אותו אדם, כפי שהגמרא בעירובין אומרת.
רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה אדם שישאל אותי את זה אני אומר לו. רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אמנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. לבני
בחיי יום יום- ישראל צריכה צבא חזק שיגן עליה. כולם שיתגיסו! אבל לא בננו!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 15:44 |
|
| |
אומרת הגמרא (עירובין יג:): תנא לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו ולמה נקרא שמו ר"מ שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. מתוך עיסוק בשמו האמתי של רבי מאיר, הגמרא מביאה בהמשך ברייתא על רבי נהוראי (המצויה גם בשבת קמ"ז :): תנא לא רבי נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו ואמרי ליה רבי אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו ר' נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה. וברור שרבי אלעזר בן ערך תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי איננו רבי מאיר תלמיד תלמידו.
מחלוקת רבי מאיר ורבי נהוראי הינה מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון בברכות לה:. מכל מקום, גם רבי שמעון אמר (נדרים מט:): גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.
תוקן על ידי מ80 ב- 25/12/2012 15:55:19
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 15:53 |
|
| |
רבי שמעו בר יוחאי הגדיל ואמרו בשמו
מנחות דף צט:
א"ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות +יהושע א'+ לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 16:03 |
|
| |
מכיוון שביהדות יש אמירות סותרות ברור שהרבנים יקחו את האמירות הנוחות להם כדי שיוכלו לשלוט על צאן מרעיתם ,
כתוב בפרוש ש"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון "אבל האמירה הזאת לא מתאימה לרבנים לכן הם לוקחים אמירה אחרת :"והגית בו יומם ולילה". אם יש מי שמשלם למה לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2012 19:22 |
|
| |
אפריים ראה איך הרמב"ם מתיחס לדעות הללו של הרבנים.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ד
[ו] כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר, וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא.
דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם - והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים, אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות, אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם, הואיל והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, ומעלתו - עד כי תלמידיו הם אשר הושוו למשה ויהושע, וקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים. וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות, וכשהיו באים בעלי הדין, היה אומר: או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם, או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי, ואדון לכם. ולא היו ישראל בני דורם של אלו וזולתם לא אכזרים ולא שאינם גומלי חסדים, ולא מצאנו וראה בהמשך
ולמה אאריך בזה הענין, אני אזכור המעשה אשר התבאר בתלמוד, והמתעקש יעשה כרצונו: היה איש שהיה לו כרם, והיו באים בו גנבים, וכל אשר היה פוקדו בכל יום, היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק שאיש מן הגנבים שמהו מטרה. והיה מצטער מזה תמיד כל ימי הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר, ושטחו עד אשר יבש, ואסף הצמוקים. ומדרך בני אדם, שכאשר יאספו הפירות המיובשים, יפלו גרגרים מן התאנים והצמוקים, ומותר לאוכלם, מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעליהם למיעוטם. ובא ר' טרפון במקרה יום אחד לזה הכרם, וישב, והיה מלקט מן הצמוקים הנופלים ואוכלם. ובא בעל הכרם, וחשב שזה הוא אשר היה גונב ממנו כל השנה, ולא היה מכירו, אבל שמע שמו. ומיהר אליו ותפשו, והתגבר עליו, ושמהו בשק, ורץ עמו על גבו להשליכו בנהר. וכאשר ראה ר' טרפון עצמו אובד, צעק: "אוי לו לטרפון שזה הורגו". וכאשר שמע זה בעל הכרם, הניחו וברח, ליודעו כי חטא חטא גדול. והיה ר' טרפון בשארית ימיו מאותו היום דואב ומיליל על מה שארע לו, בהצילו נפשו בכבוד התורה, והוא היה בעל ממון, והיה יכול לומר לו: הניחני, ואני אשלם לך כך וכך דינרים, וישלם לו, ולא יודיעהו שהוא טרפון, ויציל נפשו בממונו, לא בתורה. אמרו: "כל ימיו שלאותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה שלתורה, שכל המשתמש בכתרה שלתורה נעקר מן העולם". ואמרו בזה: "משום דר' טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפיוסיה בדמים".
 |
|
|
|
|
|