חופש או נטל ? חירות או שוויון הזדמנויות ?

בין כל שאיפות האדם המערבי המודרני, השאיפה לשוויון היא ההרסנית ביותר.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא מייצרת אויבים. חייב הרי להיות שם מישהו בצד השני של המאזניים, מישהו שבו אנחנו רוצים לפגוע. בעוד ששאיפות כגון חופש, הגשמה עצמית או עושר גשמי מתמקדות פנימה בכיוונו של הפרט, השאיפה לשוויון ממוקדת החוצה, מהפרט אל החברה הסובבת אותו. אדם יכול לממש שאיפות לחופש ועושר גם מבלי לפגוע באחרים, מכיוון שהמשחקים האלו הם לא "משחק סכום אפס", אך שאיפה לשוויון לא ניתן לממש באופן כזה. השאיפה לשוויון מובילה בהכרח לפגיעה באחרים, מעצם מהותה. השואפים הם מן הסתם אנשים שמאמינים שהם בצד השלילי של כף המאזניים, אולי אפילו בצדק, והם מעוניינים לפגוע באחרים או לכפות עליהם משהו על מנת להעלות את עצמם מעט למעלה.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא סותרת את הטבע, במובנו הרחב ביותר. הטבע לא יצר אותנו שווים – לא רק במובן הביולוגי, אלא גם במובן הסביבתי. כל אחד מאיתנו נולד עם סט כישורים שהונחלו לו באופן גנטי, בסביבה מסוימת שמסוגלת להעניק לו יתרונות או חסרונות, ולאורך חיינו המזל האקראי פוגע בנו לטובה או לרעה ומשפיע על המיקום שלנו באותו גרף דמיוני של שוויון. בעוד ששאיפות אחרות ניתנות להשגה במידה משביעת רצון, השאיפה לשוויון לעולם לא תגיע לידי מיצוי. לעולם לא יהיה שוויון בנטל, בשום נטל. גם כיום ישנם אנשים שמשרתים בתור קרביים וג'ובניקים, ובתוך הקרביים יש כאלו שמשרתים בנ"מ וכאלו שמשרתים בשריון, ובתוך אלו שמשרתים בשריון יש את אלו שבמקרה נפלו על מלחמה כזו או אחרת שהתרחשה בתקופת שירותם וכאלו שלא, ובלהט הקרב ישנו הפגז שנחת דווקא בנקודה מסוימת ולא בנקודה אחרת… זה לא נגמר, זה לא יגמר. אין שוויון, מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. ושאיפה שאיננה ניתנת למימוש היא הרסנית, מכיוון שהיא מובילה את האוחזים בה למצב קבוע של תסכול.

לעולם לא תתרחש במדינת ישראל כפיה של שירות לאומי או צבאי על הערבים והחרדים באופן שיספק את העדר הגועש ונוהם בזעם בימים האחרונים, מאז פירוקה של וועדת פלסנר. זה לא יקרה. במדינת חוק דמוקרטית לא ניתן לכפות על 30% (או יותר, תלוי איך סופרים) מהאוכלוסייה שנתיים-שלוש של עבדות מודרנית על מנת לרצות את ה 70% האחרים. אין מספיק שוטרים, סוהרים, ובתי סוהר על מנת לאכוף משהו בסדר הגודל הזה. חברי הכנסת יודעים את זה, אלופי צה"ל יודעים את זה, השרים יודעים את זה, ובכל זאת כולם ממשיכים עם הקשקשת בניסיון להטות את העדר לטובתם. ומי בראש העדר? השמאל, המניף בידו האחת שלטים בעד הדמוקרטיה, בעד הגנה על מיעוטים ונגד תנאי העסקה פוגעניים של עובדי קבלן, ובידו השנייה אוחז שלטים התומכים בשעבודו של ציבור שלם למערכת בזבזנית ומיותרת בשם עקרונות ילדותיים של נקמנות – תוך התעלמות מכך שיכולים להיות פתרונות אחרים למצב הנוכחי (שהוא בלי ספק לא צודק).

התנועה למען שוויון בנטל היא סימפטום. היא הגלגול החדש-ישן של תומכי המחאה החברתית, שהיו הגלגול החדש של המפגינים בעד שחרורו של גלעד שליט. הקבוצות האלו לא בהכרח חופפות מבחינת האנשים החברים בהן, אבל כולן הגיעו מאותו המקום – מהציבור החילוני, המשכיל, השמאלי ברובו, שמרגיש שהמדינה מחליקה לו מתחת לרגליים – ציבור שאני מהווה חלק ממנו. זהו ציבור שמחפש נואשות משהו להיאחז בו, מטרה כלשהי ששווה להפגין עבורה, איזה שהוא קסם שישנה את המאזן הדמוגרפי, משהו שיגיד לנו שהניסיונות שלנו להיאחז במדינה המקוללת הזו אינם פתטיים וחסרי סיכוי. המטרות של שלושת המחאות שהזכרתי היו אוטופיות, כמעט דתיות מבחינת הלהט העיוור המאפיין את נושאי הדגל בשורה הראשונה. הן לא קידמו את מדינת ישראל למקום טוב יותר. השליטיסטים תיעלו את האנרגיות שלהם בכיוונו של חייל שנראה כמו תמצית האשכנזיות החנונית-מבית-טוב, והפכו את שחרורו למטרה המקדשת את כל האמצעים. תומכי המחאה החברתית מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונם של בנימין נתניהו, יובל שטייניץ או כל מני טייקונים, והופכים את הפלתם למטרה המקדשת את כל האמצעים, כאילו שהם הדבר היחיד המפריד בינינו לבין שבדיה. ואנשי השוויון בנטל? הם מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונה של שנאה. ברוב המקרים שנאת חרדים, לעיתים גם שנאת ערבים מוסווית (בכל זאת, הרבה יותר טבעי וקל לשמאלנים לשנוא על בסיס דת מאשר על בסיס אתני).

כתבתי הרבה על חרדים, ולא פעם הואשמתי גם אני בשנאה, שלא בצדק. יש הבדל בין לטפח עניין באוכלוסייה בעלת קצב הגידול הגבוה ביותר בארץ ואולי בעולם, לבין שנאה. אפשר לדבר על תעסוקת חרדים, על התמריצים של בחורי הישיבות, על העבודה בשחור, על ההתנגדות לעולם המודרני ואפילו על אתאיזם מבלי לשנוא את החרדים. אפשר לנסות שלא להכליל, לקרוא קצת דברים שחרדים או חרדים לשעבר כותבים, ולהבין שיש בינם קבוצה גדולה של אנשים שנמצאים בסוג של משבר זהות, בפרשת דרכים. בני אדם הם בני אדם, ותמיד כאשר קבוצה גדלה מספיק ימצאו בתוכה אנשים בעלי חשיבה עצמאית המסוגלים לשאול שאלות ולחפש תשובות. לכן דתות עוברות תהליך קבוע של פיצול לקבוצות יותר חילוניות ויותר אדוקות. אף אחד לא יכול לחזות מה יעשו אותם עשרות אלפי חרדים שאינם מרוצים מהדרך הנוכחית שבה מתנהלת הקבוצה אליה הם משתייכים. אני די בטוח שרובם לא יחזרו בשאלה, אבל אני גם די בטוח שהם ינסו למצוא דרך חדשה המסוגלת לשלב בין אמונותיהם לבין העולם המודרני, כולל עולם התעסוקה המודרני. חברות שיש בהן הרבה צעירים נוטות להיות דינאמיות במידה מפתיעה, לחיוב ולשלילה. החיוב והשלילה תלויים לא רק בהם, אלא גם בנו, באלו שסובבים אותם. אנחנו עדיין הרוב.

את אנשי מאהל הפראיירים כל זה לא מעניין. הם לא רוצים לחיות לצד החרדים, הם רוצים שהחרדים יחזרו בשאלה. הם רוצים לחתוך קצבאות בבת אחת, לכפות פתרונות, לריב, להילחם. תמיד אותם רעיונות דרמטיים, מן סיפור הוליוודי שכזה על מלחמה של טובים כנגד רעים, וכל מה שנותר זה רק למצוא את המנהיג האמיץ שייקח אותנו דרך דם ואש ותימרות עשן אל עבר הארץ המובטחת. חלוקה של העולם לטובים ורעים מובילה לשנאה, ושנאה מובילה לאלימות, ואם אתם לא רואים את האלימות ברגע זה אז תנו לעניינים להתגלגל במדרון הטבעי שבו המדינה הזו נעה לאיטה ותראו לאן נגיע בעוד עשור או שניים (ואני מקווה שלא לפני כן).

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב פרסמה מאמר הקורא להפגנות בנושא זה. הם מדברים על התנערות המדינה מאזרחיה, ושוכחים שאזרחי המדינה הם אלו בחרו את הממשלה הנוכחית והצביעו ברובם לימין ולמפלגות החרדיות. הם כותבים על הפערים החברתיים הגדלים, ושוכחים שיותר ממחצית העניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים, לא סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, וחלקם היחסי באוכלוסייה זו רק הולך וגדל. הם מדברים על הסכם בלתי כתוב בינינו לבין המדינה, ושוכחים שגם לקבוצות אחרות באוכלוסייה יש הסכמים כאלו. הם מדברים על שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, אבל למעשה הם מעוניינים לכפות על המיעוט סדר עדיפויות של קבוצה שככל הנראה אפילו לא מהווה רוב. כולם מדברים בשמו של העם, אבל העם מדבר בבחירות הכלליות, ובבחירות האחרונות הוא אמר את דברו באופן די ברור.

אולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא שוויון, אלא חופש?

למה לכפות שוויון בנטל על ידי יצירת נטל נוסף על כתפיהם של אחרים, כאשר אפשר לנסות ולהסיר את הנטל מאלו שנושאים אותו? למה לצאת למלחמה כנגד ציבור שלם שאינו נושא באשמה למצבו? האם מדינת ישראל תצא מהמאבק הזה מחוזקת יותר או חלשה יותר? האם אנחנו בטוחים שאין דרך אחרת להקל את העול? האם אנחנו בטוחים שלא ניתן לצמצם את מצבת כוח האדם של צה"ל ולהעלות את התגמול לאלו שכן משרתים? מדוע לא להפוך את החופש למטרה שגם חרדים, גם חילוניים, וגם ערבים יוכלו להיאבק עבורה יחדיו?

ואולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא צדק, אלא קצת חוכמה?

אולי הגיע הזמן שנפסיק לחפש לעצמנו אויבים? ייתכן שהנזק שנגרם מהמריבות האלו עולה על התועלת שמשיגות רפורמות כושלות? אולי יש דברים שהם קצת יותר חשובים מאותם שנתיים-שלוש של שירות צבאי, כגון השתתפות בשוק העבודה? אולי הגיע הזמן להפגנות בעד, ולא רק להפגנות נגד? למבט מפוכח אל עבר העתיד? הדמוגרפיה לא הולכת להשתנות. קראתי לא מזמן סטטיסטיקה שעל פיה מרבית התינוקות שנולדים כיום בארץ הם חרדים או ערבים (אבל לא ממקור רשמי, אם מישהו כאן מכיר אחד כזה אשמח לדעת עליו). התינוקות האלו כבר נולדו, הם לא ייעלמו לשום מקום. הליכוד ימשיך לנצח בסקרים, החרדים ימשיכו להתחזק, ומרץ לא תקבל עשרה מנדטים בבחירות הבאות. גם לא באלו שאחריהן.

קצת חוכמה מובילה למסקנה אחת וודאית: אנחנו הולכים להישאר ביחד – שמאלנים, ימנים, ערבים, חרדים, דתיים, חילוניים. החיכוכים לא ייעלמו. אם אנחנו רוצים להמשיך להחזיק את המדינה הזו בחתיכה אחת, אנחנו חייבים למצוא דרך לחיות ביחד, דרך שתיראה צודקת לכל הקבוצות ולא תחייב מלחמות פנימיות אין סופיות. והדרך במדינה מפולגת כל כך היא לא שוויון, אלא חופש – החופש מכפייה, החופש מנטל שקבוצה מסוימת נושאת בו עבור שאר הקבוצות, החופש לחיות כל אחד לפי אמונתו. שוויון מוביל לסטנדרטיזציה, לניסיון להפוך את הקבוצות לדומות יותר אחת לשנייה, לכור ההיתוך המיתולוגי המנסה לשרוף ולטשטש את הזהות שאיתה נולדנו. כאשר הקבוצות מלכתחילה שונות מדי, זה לא עובד, ומוביל להקצנה בכיוון ההפוך. אין ברירה אלא לנסות את הדרך האחרת, הדרך של החופש. אם לא נמיר אותה בשאיפה לחופש, השאיפה לשוויון בנטל עלולה לקרוע לחתיכות את המדינה שבה אנחנו חיים.

חם לי.

באמת, חם לי עכשיו. אני משתדל שלא להפעיל את המזגן בגלל חשבון החשמל, והמחשב הנייד שלי התחמם יותר מדי, וחם לי. חם במדינה שלנו. אנשים נוסעים ומפעילים את המזגנים שלהם בעוצמה מקסימאלית ומקללים את הנהגים שלפניהם ואחריהם, אנשים חוזרים עם שקיות מהסופר ברחובות שטופי השמש ומקללים את הטייקונים, אנשים מנסים להוציא כסף מהכספומט ומקללים את שר האוצר ואת הבנקים, אנשים עושים מילואים ביולי-אוגוסט ומקללים את היתושים ואת הזבובים ואת המתנחלים ואת הערבים, אנשים יושבים מיוזעים כמוני מול המחשבים שלהם ומקללים באינטרנט את אלו שחושבים אחרת מהם. לאף אחד אין כוח לחשוב כשחם, הרבה יותר קל לשנוא ולקלל. כך נראה כור ההיתוך שלנו, כך נראית המדינה המפולגת והמסוכסכת ביותר בעולם המערבי. אולי הגיע הזמן להירגע ולהפעיל קצת את המזגן.