אתר "קוראים תורה - פרשת השבוע" - מתעדכן - דבר תורה על פרשות השבוע

שלום לכל החברים
שבת שלום ומבורך 
שתהיה שבת שקטה
לדבר התורה באתר

פרשת השבוע, פרשת ואתחנן ממשיכה את המגמה הכללית בה עוסק ספר דברים, הכוללת דברי חיזוק לשמירת המצוות ומצד שני אזהרות להתרחקות מעבודה זרה. חיזוק חיובי משמעותי ובעל שיא נלמד מהפסוק הנאמר רגע לפני הכניסה לארץ "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". זוהי נקודת שיא אליה שואף כל יהודי להגיע. כאשר כל ימיו היהודי מנסה ומשתדל לקיים תורה ומצוות ושואף להידבק בבוראו. כשהאדם השיג זאת הרי הא השיג את מטרתו, וכאשר משה רבנו אומר לכלל עם ישראל "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום"  - המשמעות היא שמשה רבינו מסמן לעם ישראל את נקודת השיא אליה הם מסוגלים להגיע, אליה הם צריכים ורוצים לחתור. עם ישראל כאמור, זכה לארבעים שנות מסעות במדבר לגילוי שכינה יום יומי, ע"י ניסים גלויים שפקדו אותם החל מעשרת המכות, אותות ומופתים במדבר, הקמת המשכן, ענני הכבוד ועוד, שנים של אימון וחיזוק האמונה בה' יתברך, בקיומו ובהשגחתו. גם העונשים שלצערינו חוו חלק מעם ישראל במדבר היו בבחינת ניסים גלויים (עגל הזהב, נחש, בליעת קורח ועדתו...) לכן מן הראוי שכעת העם "בשל" לכינוי שמשתמשת בו התורה ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. התיאור הכל כך עמוק ומדויק הזה לעם ישראל מופיע דווקא בפרת השבוע כיוון שזו הפתיחה המרשימה לממד הר סיני, אולם לפתע התורה עוברת לתאר את עם ישראל בשיא שפלותו – בחטא בעל פעור: "עינכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך". נסכם ונאמר שישנם שני פסוקם סמוכים שכל כך מנוגדים האחד לשני במשמעותם, האחד מעיד על עם ישראל עד כמה הוא דבק בה' ומוכן ומזומן לקבל את התורה הקדושה ואילו השני מזכיר לעם את עומק שיפלותו.

מדוע אם כן התורה מציגה בצורה זו את הדברים?

התורה באה ומציגה את שני קצות נפשו של האדם מצב של שיא השפלות ע"י תיאור מעשה בעל פעור (גרוע יותר מעבודה זרה) ואילו מהצד השני את שא הקדושה "ואתם הדבקים בה'...". שני פסוקים אלו מדגישים בפנינו עד לאן האדם יכול להגיע לחיוב ולשלילה, ע"י שימוש בבחירה החופשית שניתנה בידו על ידי הקב"ה. אם האדם יתייגע ויתקדן לאט לאט בקיום תורה ומצוות הריהו יכול להגיע לפסגת האדם הרוחני ומאידך עלול האדם ליפול ברשת שתווה לו היצר הרע ולהידרדר לאט לאט לשיא השפלות, לעבודה זרה ואף לבעל פעור.

(נלקח ונערך מתוך ספר "צידה לדרך מפרשות השבוע")

שבת שלום

שלום לכולם
מצורף דבר תורה מאתר קוראים תורה
שבת שלום וראש חודש מבורך לטובה ולשמחה
לדבר התורה באתר

דבר תורה לפרשת ראה

כידוע ספר דברים פותח בדברי חיזוק לשמירת התורה וקיום מצוות המצוות, דברי משה בחלק הראשון של ספר דברים מתמקדים בחיזוקים חיוביים, בבחינת "עשה טוב" , ובנוסף בהמשך דברי משה רבינו הופכים לבחינת "סור מרע".  פרשת השבוע עוסקת בנושא דינו של נביא שקר, מסית ומדיח ודינה של עיר נידחת. אין ספק שדינה של עיר נידחת חמור מאוד, שכן תושביה עבדו עבודה זרה  והם נידונים למיתה ורכושם נידון לשריפה. עניין זה יוצא דופן שכן הנהרגים ע"י בית דין אין פוגעים ברכושם, מלבד עיר נידחת ומורד במלכות. כאן מובן שהתורה רומזת לנו שדרך העונש של עיר נידחת דומה למורד במלכות. מורד במלכות, רכושו מוחרם עבור המלכות ואנשי העיר הנידחת הריהם מורדים בהקב"ה ומשום כך רכושם מוחרם לשמיים, ובמקרה הזה הוא נשרף. יתר על כן, כדי להדגיש את חומרת החטא התורה מאריכה ומפרטת את העונש. "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלוקיך והייתה תל עולם לא תבנה עוד". הארכה ופירוט העונש הם חריגים בתורה, בדרך כלל התורה אינה מאריכה בתיאור, יותר מכך, בכל מקום התורה מקצרת ולפעמים מקצרת מאוד. ובוודאי שזו דרכה לקצר בענישה ובתיאור השלילה. נ"ל שלתורה היה עניין להאריך כאן בתיאור העונש זאת מפני שביצוע העונש של עיר נידחת דורש הרבה אכזריות ומאידך עם ישראל הינו עם של רחמנים וכדי שלא נהסס בביצוע גזר הדין פירטה התורה והאריכה בעונש.

עונש זה של עיר נידחת נראה כאכזרי במיוחד, להרוג את יושבי העיר שחטאו, להרוג את הבהמות, לשרוף את הרכוש. גזר דין זה אמור להשפיע על כל העם, כולם שותפים. טבעי שיחששו שהעונש יהפוך אותם לאכזריים. באה התורה ומבטיח שמידת הרחמים של העם לא תיפגע – "ונתן לך רחמים ורחמיך", האם התורה מבטיחה כאן נס? שהעם לא יהפוך להיות אכזרי? אור החיים הקדוש אומר שאכן זו ההבטחה ומעבר לכך, האדם יהפוך אפילו רחמן יותר. נכון הדבר שאדם שהורג מן הטבע יהפוך לאכזרי יותר, אך כאשר אדם עושה את ציווי ה' הרי שהמצווה תשפיע עליו ולא המעשה עצמו.

כל מצווה שאדם עושה משפיעה על עושיה, לא תמיד זוכים לראות את ההשפעה המיידית ולעיתים לא זוכים לראות אותה בכלל אך אין כל ספק שהיא משפיעה. יש פעמים שהאדם הופך טוב יותר לדוגמה כאשר נותן צדקה, אדם העוסק בגמילות חסדים וכן הלאה, כך בכל מצווה שאנו מקיימים, יש פעמים שרואים את ההשפעה המיידית ויש פעמים שלא רואים את ההשפעה. כך גם בקיום מצווה שכולה אכזריות, מאר ומדובר כאן בקיום מצווה הרי שהמושפע ממנה באופן רוחני קרוב יותר לבוראו והופך ומדמה לבוראו הרחמן. מכאן אנו למדים שכאשר התורה מבטיחה "ונתן לך רחמים ורחמך" בעקבות מיצוי הדין עם עיר נידחת לא בהכרח שהפיצוי הוא בבחינת נס אלא התורה מבטיחה שעל כל מצווה שאדם עושה תהיה עליו השפעה חיובית גם כאשר מדובר במצווה אכזרית לכאורה.   

(נלקח ונערך מתוך ספר "צידה לדרך מפרשות השבוע")

שבת שלום

שבת שלום לכל עם ישראל
ממתק לפרשת השבוע מקוראים תורה

לדבר התורה באתר

בר תורה לפרשת שופטים

בין יתר המצוות המוזכרות בפרשת השבוע, פרשת שופטים, נמצא האיסור לפנות לקוסמים ולמנחשים וכו'...איסורים אלו אינם נראים כחמורים אולם התורה ראתה אותם בחומרה רבה עד כדי כך שהיא כתבה אותם באותו פסוק יחד עם "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש". נראה להלן כי התורה השתמשה בארבעה דרכים כדי להדגיש את חומרת העבירות של קוסם ומנחש ודומיהם.

כאמור התורה כתבה באתו פסוק את האיסור לפנות לקוסמים יחד עם איסור עבודת המולך. עבודה זרה בה האב מעביר את בנו באש. זו תמיד הצטיירה בתורה כדבר חמור מאוד וכעבודה זרה בשיא חומרתה. שכן יש בה גם עבודה זרה וגם שפיכות דמים. אין ספק אם כן שהתורה כותבת באותו פסוק את האיסור של עבודת המולך וקוסם קסמים כדי להדגיש את חומרת קוסם קסמים ודומיהם.

דרך נוספת של התורה להדגיש את חומרת קוסם ומנח היא ע"י השימוש במילה "תועבה" כמותואר לעבודות אילו. בהקדמה ובסיום, התורה מכנה את איסורים אלו, תועבות.

התורה תולה את גירוש עמי כנען מהארץ בגלל עבירות אלה של קוסם ומנחש ועל כן ככל הנראה הן חמורות מאוד.

התורה משווה בין קוסם ומנחש לגילוי עריות. בדרך כלל התורה משתמשת במילה תועבות לאיסורי עריות ומציינת שבגלל חטאים תועבות אלו, עמי כנען מגורשים מהארץ. נסכם ונאמר שהתורה הדגישה את חומרת איסור עריות בשני אמצעים:

1. התורה מכנה את איסורי עריות – תועבות.
2. התורה מציינת כי עבירות אלו כה חמורות עד כדי שהם הסיבה לגירושם של עמי כנען מהארץ.

והינה התורה משתמשת בדיוק באותו התיאור גם באיסור קוסם ומנחש ודומיהם, ומכאן שהורה בעצם השוותה את איסור עריות לאיסור קוסם ומנחש והדגישה את חומרת איסורי עריות:

1. עריות – עונשם דין מוות.
2. עמי כנען מגורשים מהארץ בשל עבירות אלו.
3. איסור עריות מוזכר בעשרת הדיברות.
4. איסורי עריות מכונים תועבות
5. עריות הן בבחינת יהרג ובל יעבור.

שלום חברים
מצורף דבר תורה לפרשת השבוע מאתר קוראים תורה
שבת שלום ומבורך

לדבר התורה באתר ולנוספים

ראשי פרקים בפרשה: המשותף למצוות ביכורים ולביעור מעשרות, "מקרא ביכורים" כתריס בפני כוחי ועוצם ידי, יציאת מצארים כנקודת הבראשית של עם ישראל ועוד..

פרשת השבוע פותחת בשני נושאים דומים, האחד מצוות ביכורים ומקרא ביכורים ושתי מצוות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות. עיון בשתי הפרשיות מעלה כי עניינים רבים משותפים לשתיהם:
1. מצוות נתינה: שתי המצוות קשורת בנתינה, הביכורים ניתנים לכהן והמעשרות ניתנים לכהן, לעני וללוי.

2. מצוות אמירה: בשתי המצוות ישנה אמריה המלווה למצווה.

3. הלוי והגר מופיעים בשתי הפרשיות.

4. הפתיחה והסיום עוסקות באותו הביטוי.

5. ישנן מילים מנחות משותפות לשתי הפרשיות.

במרכז מצוות ביכורים נמצא מקרא ביכורים, שכן החקלאי שמביא את הפרות אינו מחוייב לכמות מסויימת. ומעבר לכך הפירות היפים שנקטפו בשדות החקלאי עוברים טלטלות רבות, חום וקור ובוודאי שאינם נראים יפים וטריים כמו בתחילת היציאה למסע, כך שאפילו בשווקי ירושלים היו מן הסתם פירות טובים יותר. ומעבר לכך הכהנים קיבלו באופן שוטף תרומה על בסיס יומי כך שבמרכז הכובד של מצוות ביכורים עמד דווקא מקרא ביכורים.

מקרא ביכורים פותח ב"ארמי אבד אבי" – הכרתו של אברהם אבינו בבורא עולם.

"וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט.." – כאן עוסק המקרא בירידה למצרים ואת השעבוד לארבע מאות שנה ולאחר מכן ההפיכה לעם.

"ונזעק אל ה'...ויוציאנו ה' ממצרים..." יציאת מצרים היא אבן יסודית באמונת עם ישראל בבורא עולם, ההכרה ביציאת מצרים היא ההכרה בבורא עולם, ולהפיך מהווה כפירה בבורא עולם, לא בכדי מצוינת יציאת מצרים בקריאת שמע, בתפילה, בברכת המזון ועוד..

"הכניסה לארץ ישראל – "ויתן לנו את הארץ הזאת..." זהו השלב האחרון בהתהוותו של עם ישראל.

החקלאי הביא את הביכורים וציין את ארבעת התחנות הללו בגלגול של עם ישראל.

מדוע נדרשת הסקירה ההסטורית הזו?

אלא שהחקלאי עבד, חרש, והזיע על והגיע ליבולים גדולים וטובים, החקלאי אם כן עלול לפול לרשתו של יצר הרע ולומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה".

אמירות אלו מציינות את העובדה שהחקלאי מבן ומפנים שללא סיוע משמיים יבולו היה יורד לטמיון.

אם כן, מקרא ביכורים מחזק את המודעות של החקלאי להיות כחלק מכלל עם ישראל ומכיר בראשיתו יציאת מצרים ומאמין שבורא עולם סייע בידו לקבלת יבולו.

אותה ההתבטלות מחזקת את מידת הענווה אצל האדם ומרחיקה ממנו גאווה.

מצוות ביעור מעשרות מורכבת גם היא משני חלקים: פרטי מצוות המעשר ובקשה מה' לברך את כלל עם ישראל.  המבעיר מצהיר שקיים את כל המצוות הקשורות בהפרשת מעשרות. ובחלק השני המבעיר מבקש מה' ברכה כללית לכל ם ישראל ולא ברכה פרטית.

נבין כי המשותף לשתי המצוות הוא ההתבטלות של הפרט ביחס לעם ישראל ולה'. במקרא ביכורים החקלאי מציין את ראשית עם ישראל בתהוותו והמבעיר מברך ברכה לכלל עם ישראל ולא לעצמו.

נבין אם כן ששתי הפרשות הן יחידה אחת.

שלום חברים יקרים
מצורף דבר תורה מאתר קוראים תורה לאחר פסק זמן (רב מידי!!)
יישר כח - עלו והצליחו

לדבר התורה באתר

דברי התורה מוקדשים לעילוי נשמתו של שי בן מרים דדון ז"ל שנלקח לבית עולמו בטרם עת.

בפרשת וישלח אנו קוראים על הפגש בין יעקב לעשו לאחר ניתוק של כעשרים שנה.

כאשר יעקב חוזר מחרן לארץ מולדתו הוא מבין שעשו אחיו בא לקראתו עם ארבע מאות איש. יעקב פוחד מעשו. כיוון שאדם שרוצה להגיע ולומר שלום לאחר תקופת זמן כה ארוכה לא מגיע עם ארבע מאות "מלווים". יעקב שמבין כי ייתכן ויש כאן מזימה מתכונן למפגש בכמה מישורים:

1. יעקב מתכונן למלחמה: יעקב מחלק את מחנהו לשני חלקים "אם יבוא עשו אל הממחנה האחד ..המחנה הנשאר לפליטה"
2. יעקב מתפלל לקב"ה שיציל אותו ויקיים את הבטחותיו מהעבר.
3. יעקב מכין מתנה לעשו אחיו בכדי לרצות אותו, המתנה מכובדת מאוד, מאתיים עיזים, עשרים תישים, מאתיים רחלים וכו...ובנוסף מוסיף עבדים יחד עם כל עדר ועדר. בנוסף יעקב מכנה את עצמו כעבד ופונה אל עשו כאדון ועוד יותר, עקב משתחווה לעשו שבע פעמים.

לבסוף המפגש בין האחים היה לבבי ומרגש ומעבר לכך עשו מציע לנסוע יחד עם יעקב, ומציע לו דורון שיעקב אינו מוכן לקבל.

"וישלח יעקב..."

מדוע סיבב הקב"ה שיצטרך יעקב לשלוח לעשו מתנות, הלא הוא בחיר האבות, ומדוע לא בא הקב"ה בחלום כפי שבא אל האבימלך וכפי שבא אל פרעה. וגם ידוע שהקב"ה חס על ממונם של ישראל ובטח על ממונו של יעקב, הלא זה תמוה, ואם תאמר שעשו הוא הרשע שברשעים ולא היה שאפילו אם הקב"ה היה בא איליו הוא לא היה שומע איליו, אז מדוע לא נתן בו הקב"ה נגעים, לדוגמה? ומדוע יעקב נותר לבדו ולפתע הפסיקו מלאכים ללוות אותו? (יידוע שתמיד היו מלאכים מלווים את יעקב) אלא אמרו המפרשים שענייני אברהם אבינו - סימן לגלות מצרים, ענייני יצחק – סימן לגלות בבל, וענייני יעקב – סימן לגלות אדום בה אנו נמצאים עד היום. והאוייב המר מכולם הוא עשו מהיום שרבקה נתעברה ועד ביאת משיח צדקנו. וכיוון שנרמז על ההסתרה הגדולה, לא בה הקב"ה לעשו להזהירו – ועל כן נותר יעקב לבדו (ההסתרה) מחמת שרצה הקב"ה להראות גדלו של יעקב וטעם נוסף הוא – שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.

דברי התורה לקוחים מספרו של צמח מורי - צידה לדרך מפרשת השבוע

שלום לכולם
מצורף דבר תורה מקוראים תורה - יישר כח לעוסקים במלאכה
בברכת שבת חמימה ונעימה

לדבר התורה באתר

דבר תורה לפרשת מקץ

כשקוראים את פרשת השבוע, לא מן הנמנע לשאול, כיצד אחי יוסף לא זיהו אותו? רש"י מתרץ זאת על די כך שכאשר עזב יוסף את אחיו הוא היה ללא חותמת זקן ואילו עכשיו משעברו מספר שנים הוא התבגר וכשפגשו בו אחיו הוא היה בעל זקן. לכאורה דבריו של רש"י אינם מניחים את הדעת שכן יוסף רמז להם שבע פעמים על קיומו ועל כך שיש מישהו מבית יעקב במצרים

רמז ראשון: "מרגלים אתם" – עשרה אנשים תמימים שהגיעו לקנות אוכל ומעלילים עליהם עלילת שווא, אמורים להבין שמישהו מתנכל אליהם, מישהו שמכיר אותם ובמקום זאת הם נופלים בפח שיוסף טומן להם ומתנצלים – "לא היו עבדך מרגלים".

רמז שני: הכסף שהוחזר – בפעם הראשונה שהם חוזרים, יוסף מצווה את עבדיו להחזיר את כספם של אחיו. כשהאחים מגלים שהכסף של כל אחד מהם נותר במקומו הם מפחדים  "ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלוקים לנו" , שוב במקום להבין שמישהו בארמון מכיר אותם ואלי רוצה בטובתם הם אינם מבינים את הרמז של יוסף.

רמז שלישי: ההזמנה לביתו של יוסף – יוסף מזמין את האחים לביתו לסעודה, והם במקום לשמוח או להתרגש, נכנסים לחרדה. שוב הם אינם מבינים את רמז יוסף

רמז רביעי: אלוקיהם נתן לכם מטמון – כשהאחים חוזרים לבית יוסף הם מתנצלים על כך שהכסף הוחזר להם והאיש המצרי אומר להם "אל תראו אלוקיכם ואלוקי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתכם כספיכם בא אליי..." וכי מה האחים חושבים שקרתה טעות מקרית, בכל עשרת השקים טעו?!

רמז חמישי: "ויתמהו האנשים" – בשעת הסעודה בביתו של יוסף, הוא מושיב אותם על פי סדר הגילאים שלהם. אף אחד מהם אינו מעלה על דעתו שמה האיש המצרי מתעתע בהם, אולי הוא מכיר אותם? שוב הם נופלים בפח.

רמז שישי: הכסף שמוחזר שנית – בפעם השנייה שוב הכסף מושב לשקיהם של האחים ובנוסף גם הגביע באמתחת בנימין. האחים מגיבים בחרדה לממצא הגביע באמתחת בנימין ואילו לכסף שנמצא באמתחתם לא מגיבים. שוב אינם מניחים על הדעת שיש מישהו בבית המלוכה שמתנכל אליהם.

רמז שביעי: עלילת הגביע – שיוסף "מעליל" על אחיו אינה גורמת להם להבין שמישהו מתעתע בהם.

אלא שכידוע חטאים יוצרים מחיצות בים האדם לבין בורא עולם. לכן האחים לא קולטים את הרמזים של יוסף. מכירת יוסף היא חטא חמור כל קנה מידה וגם האחים עצמם יודעים זאת ומסבירים את  האירועים שעוברים עליהם כעונש על חטאם.

לקוח וערוך מתוך ספר "צידה לדרך" מאת צמח צורי

קוראים תורה - www.torahreading.org.il

דברי תורה על פרשת השבוע

"קוראים תורה" - אתר לפרסום דברי תורה על פרשות השבוע. הירשמו ותתחילו לכתוב ולהגיב!

באתר - אמרות חסידיות, שיעורי תורה, הלכה יומית, חידושי תורה קצרים ועוד...

הערות/הארות/בקשות  admin@torahreading.org.il

שלום וברכה
לאחר תקופה ממושכת ....אני שב לכתוב לכם את דברי התורה - יישר כח לצוות המלקטים
לדבר התורה באתר

התורה הקדושה מקדישה חמש פרשות לנושא המשכן. תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. אנו, מאמינים בני מאמינים יודעים שהתורה היא נצחית, החל מהיום בו ניתנה למשה רבינו ועד רגע זה ממש, אך כשאנו קוראים את פרשות המשכן אנו חשים מעין תחושה בלב שנראה כי עיניין המשכן אינו אלא נחלת העבר. המשכן שהוקם במדבר היה זמני בלבד, מתאים לאותה התקופה ולא מעבר. בפועל המשכן היה קיים ארבע מאות שמונים שנה עד לרגע בניית בית המקדש, אז עם הכניסה לארץ האבות המשכן הפך לקבוע ולמעשה המשכן המקורי הפך להיות נחלת העבר. בפועל המשכן התקיים ארבע מאות ושמונים שנה, עד לרגע בניית בית המקדש. אם כן, מדוע התורה שכל מצווה בה היא נצחית, מקדישה חמש פרשות לטובת נושא זה, ועוד בידיעה שכעבר זמן מה מרגע שבית המקדש היה קיים, המשכן כפי שהכירו אותו באותה התקופה היה זמני. אלא ברור לנו שהמשכן בא ללמד אותנו דבר מסויים כמו כל דבר שנכתב בתורה הקדושה. מתברר שגילוי השכינה שבוצע במעמד הר סיני וזה שהיה במשכן דומים מאוד על כן ניתן לומר שהאחד הוא המשכו הישיר של השני. והגילוי הגדול החידוש הגדול הוא שאת מ עמד הר סיני עורר הקב"ה ואילו את המשכן עוררו האנשים.

אנו מבחינים בארבעה תנאים להורדת השכינה ע"י העם:

1. רצון – רצון העם לתרום
2. נתינה – מסירות נפש
3. ניתנה מאהבה – על מנת שהתרומה תפעל, היא צרכה להינתן בלב מלא.
4. אחדות העם – כמו מעמד הר סיני גם ההתגלות במשכן הוצרכה אחדות בעם.

גם בבית אנו נפגשים בהרבה פרטי מצוות שלכאורה מקשים עלינו ולעיתים לא מבינים כלל את החוקים והכללים וזהו המבחן הגדול להשראת השכינה בבית כאשר פועלים על פי רצון הקב"ה גם ללא הבנה מעמיקה מדוע ולמה
לדבר התורה באתר

מצורף דבר תורה מצוות קוראים תורה
יישר כוח
לדבר התורה באתר

שבת שלום חברים
גם השבוע , מצורף דבר תורה מקוראים תורה
יישר כח!


לדבר התורה באתר

אחת התהיות הגדולות היא מי הוא זה שעשה את העגל? הפסוק מציין את עשיית העגל אך לא שמו שלא עושה העגל לא מופיע. לאורך הפרשה מתנהל דו שיחה בין אהרון לבין העם כאשר התורה מקפידה בכל פעם לציין את שמו של מי שמדבר. אולם בפסוק ד כאשר מדובר על חטא העגל לא מצויין.

חלקו הראשון של פסוק ד' מתואר בלשון יחיד: "ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה..."

חלקו השני מופיע בלשון רבים "ויאמרו אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים..."

נראה כי אי הזכרת השם המפורש של עושה העגל בא לסמל דבר מה, הדבר מכוון כמובן כמו כל אותו ואות בתורתנו הקדושה.

מדרש תנחומא אומר שבפסוקים הקודמים למרות שהפעלים מופיעים בלשון יחיד עדיין ניתן  להבין שמדובר באהרון גם אן לא היה מוזכר שם שמו, אבל בפסוק עשיית העגל לא מחייב שאהרון עשה את העגל. חז"ל אמרו שתי אפשריות לעשיית העגל.

1. כשפים של ערב רב עשו את העגל

2. מיכה עשה את העגל אותו מיכה שמוזכר בספר שופטים שהיה כהן לעבודה זרה.

רש"י טוען כמו חז"ל שהשליכו את הזהב לכור האש ובאו מכשפי ערב רב ועשוהו בכשפיהם.  למרות זאת ובניגוד לדברי חז"ל אהרון לוקח אחריות ואינו מטיל את האחריות על מישהו אחר. גם כאשר משה יורד מההר ושואל לפשר הדבר אהרון אינו מסתיר את העובדה שהיה מעורב במעשה העגל אך אינו אומר מי עשה את העגל, לכן דבר זה מתיישב עם דברי המדרש שהמכשפים של ערב רב עשוהו.

אם כן מדוע אהרון לא אמר במפורש מי עשה את העגל?

ייתכן ולא רצה לעסוק בלשון הרע וייתכן שאם היה אומר שאחרים עשהו ישמוע הדבר כאילו הוא בורח מאחריות, עם זאת הוא אומר שהוא עשה את כל הפעולות עד להתכת הזהב אך לגבי העגל עצמו הוא אומר "ויצא העגל הזה"

בהמשך התורה אומרת שהעם ביקש והכריח את אהרון לעשות את העגל "ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון".

אהרון היה הזרוע המבצעת של העם שליח העם, על כן התורה מטילה את כל האחריות על העם. אהרון היה בבחינת אנוס. חז"ל מוסיפים ואומרים שהעם הרג את חור על כך שלא הסכים לעשות את העגל ולשתף פעולה. ולמרות זאת אהרון מסנגר על העם ולוקח אחריות.

על פי אותו העיקרון התורה עוסקת בנושא מכירת יוסף על ידי אחיו. כך שהאחים אינם מוזכרים כך שהאחים אינם מוזכרים במפורש בעת המעשה. למרות שבהתוודעוות יוסף ואחיו אמר להם יוסף "ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה"

לסיכום נבין שזוהי דרכה של תורה לעסוק ולדבר בלשון נקיה

שבת שלום חברים מצורף תורה מאתר קוראים תורה
יישר כוחכם

לדבר התורה באתר

פרשת השבוע פרשת פקודי היא הפרשה האחד-עשר בספר שמות, הפרשה גם זו שחותמת את הספר.

"אלא פקודי המשכן..." – משכן בבניינו ומשכן בחורבנו, בבחינת מה טובו אהלך יעקב משכנותי ישראל, ודרשו חכמינו שאפילו הן חרבים – עדיין מגנים על ישראל. ולשם כך בכל פעם הקימו ופירקו את המשכן בעצמם ונסעו עימו לכל מקום במדבר, חושך ואפלה, מקום נחש, עקרב ושרף, ואחר כך הקימו אותו שוב, על מנת להראות לדורות הבאים שאפילו כאשר המשכן מפורק וחרב, עדיין הוא משמש כמגן לעם ישראל ואם עם ישראל יקשר עצמו לצדיקי הדור, ואם יקדשו רצונם תמיד בקדושת המשכן וכליו – אז בוודאי יעברו בשלום את כל המדבריות וכל הקשיים הטמונים בדרך. ובפרט במקומות שבהם ירצו לעבור בדרכם לקדושה שמחייב ששם יהיו נחש ועקרב, גם שם בוודאי יזכו למגן. (ליקוטי מוהר"ן)

"ובצלאל בן אורי...עשה את כל אשר ציוה ה' את משה. ואיתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן ..." (ל"ח, כ"ב-כ"ג)
רבי פנחס הורוביץ בעל ה"פלא"ה", בספרו "פנים יפות" מעיר על פסוקים אלו כך: התורה מספרת ומפרטת על מעשיו של בצלאל במלאכת המשכן. ככתוב: "ויעש בצלאל את הארון" וכו'... לעומת זאת לא מצאנו בתורה מקום בו מפרטת התורה את הדברים אותם עשה אהליאב שע"פ הכתוב עמד בראש העוסקים במלאכה הקדושה. מסתבר אם כן, שרק בצלאל עשה דברים של ממש במלאכת המשכן. אם כן, מדוע הסמיכה את אהליאב לנושא? אלא לצורך ההלכה שקבעו חכמינו ז"ל "שאין עושים שררות – שלטון בענייני כספים על הציבור בפחות משניים" (בבא בתרא ח', ע"ב)

פטירת צדיקים
רבי אליעזר ליפא מחמלניק זצ"ל (כו' אדר)
אביו הוא רבי אלימלך מליז'נסק, התגורר בעיירה חמלניק והיה מלומד בניסים ובמופתים. האדמו"ר מלובלין אמר עליו באחת הפעמים כי הוא צריך שיצטרפו איליו תשעה מלאכים למניינו בשעה שהוא בתפילתו מגודל התלהבותו. מסופר על רבי אליעזר שבשושן פורים התקס"ו הכין את המלבוש שלו והקיטל שלו לעת פטירתו, הכין סעודה לחסידיו וברך כל אחד ואחד מהם, לאחר מכן נסע לעיירה ליז'נסק שבפולין וכעבור מספר מועט של ימים השיב את נשמתו אל כור מחצבת

פתגם חסידי

·         רבי שניאור זלמן מלאדי היה אומר: "אף בנפשו של בור ועם הארץ מאיר אור קדושת השבת ויום טוב.

·         ביום טוב צריך לשוב בתשובה מתוך שמחה, כי בכל הימים הטובים העולם נידון, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בראש השנה פרק א', משנה ב': "בארבעה פרקים העולם נידון וכו'..", על כן צריכים לשוב בתשובה. ועל ידי זה יוצא מלכות דקדושה מבין הקליפות ומקרב את הגאולה. (ליקוטי מוהר"ן – ברסלב)

שבת שלום וחג פסח שמח לכל עם ישראל הקדוש באשר הוא
זהו זמן לאחוד משפחות ולהכרת הטוב לבורא עולם על כל הטוב שחלק לנו

לדבר התורה באתר

כל השונה הלכות....

·         נטלית ידים קודם טיבול ראשון - יטול ידיו בלא ברכה טרם אכילת הכרפס בשל חובת "שטיבולו במשקה". לא יברך על נטילה זו "שספק ברכות להקל". יש לדקדק בנטילה זו כשאר הנטילות וטוב אם לא ידבר מרגע הנטילה ועד לאחר אכילת הכרפס.

·         "כרפס" - תיקנו חכמים לאכול כרפס הטבול במי מלח - הטעם לכך הוא שיראו הילדים בשינוי וישאלו על כך. יקח פחות מכזית כרפס, יברך "בורא פרי האדמה" ויכוון לפטור בברכה זו גם את המרור שיאכל בהמשך. אין חובת הסבה באכילת כרפס.

·         "יחץ" -  יקח את המצה האמצעית מבין השלוש, יבצע אותה וישמור את החלק הגדול לאפיקומן. זכר לכתוב "משארותם צרורות בשמלותם" והחלק השני ישאיר למצות אכילת מצה, ככתוב "לחם עוני". ויבצע את המצות בידו ולא בסכין כדרך העניים.

צדיקים במיתתם נקראים חיים...(ברכות)
רבי אהרון הגדול מקרלין זצ"ל (י"ט בניסן, התקל"ב 1772)
בראשית תנועת החסידות היה אדמו"ר וייסד את חסידות קרלין. היה תלמידו של המגיד ממזירטש מגדולי מפיצי תורת החסידות ותלמידו המובהק והמפורסם של הבעל שם טוב.
הרב נפטר בעודי בן 36 ועל מצבתו נכתב: "זכה וזכה את הרבים כמה וכמה פעמים ומסר את נפשו במסירות נפש על זה, לפי שכלו לזכות את הרבים והיה מוכיח לרבים בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת לקרב את ישראל לאביהם שבשמים וליחדם בייחוד גמור"
כתביו והגהותיו בתורה ובדברי תורה הובאו ע"י נכדו רבי אהרון מקרלין בעל הספר "בית אהרון".
לשיטתו יש להתפלל בהתלהבות רבה עד לכדי צעקה של ממש.
בליל שבת קודש, ברוסיה יושב המגיד ממזירטש, תלמידו של הבעל שם טוב הקדוש, סביבו יושבים כמלאכי השרת תלמידיו: רבי לוי יצחק מברדיטשב, רבי אלימלך מליזנסק, רבי זושא מאניפולי, רבי מנחם מנדל מוויטבסק, ואחד מתלמידיו הצעירים רבי אהרון מקרלין. אותו רבי אהרון שהמגיד אמר עליו שכשהוא אומר בערב שבת בניגון מיוחד את שיר השירים נעשה רעש בפמליה של מעלה, מלאכי השרת פוסקים מלומר שירה ומתאספים גדודים גדודים להאזין ולהקשיב לקולו הענוג של רבי אהרון הגדול מקרלין. פונה איליו לרבי אהרון המגיד ואומר לו קום רבי אהרון ועשה לנו ניגון לכבוד השבת הקדושה. רבי אהרון חיבר וניגן את הניגון "יה אכסוף" אותו עד היום שרים בחסידויות ובחצרות סביב שולחן השבת. כמו כן אמר על ניגון זה שמי שישיר אותו  בשבת יפעל עבורו בעולם הבא.

מילות השיר:
יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ
מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ
קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ
פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ
הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ
הַצֵּל מְאַחֲרֵי לִפְרשׁ מִן הַשַּׁבָּת
לְבִלְתִּי תִּהְיֶה סָגוּר מֵהֶם
שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ
וְטַהֵר לִבָּם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לְעָבְדֶּךָ
וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל מִדּוֹתֶיךָ / עַל עַם קָדְשֶׁךָ
לְהַשְׁקוֹת צְמֵאֵי חַסְדֶּךָ מִנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן
לְעַטֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאֶרֶת הַמְפָאֲרִים אוֹתְךָ עַל יְדֵי שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כָּל שִׁשָּׁה יָמִים לְהַנְחִילָם נַחֲלַת יַעֲקֹב בְּחִירֶךָ
הַשַּׁבָּת נֹעַם הַנְּשָׁמוֹת
וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת לְהִתְעַדֵּן בְּאַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן
יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ

שבת שלום, וחג שמח!

שבת שלום חברים
מצורף דבר תורה מאתר קוראים תורה

לדבר התורה באתר

פרשת השבוע, פרשת קדושים היא הפרשה השביעית בספר ויקרא. כאשר ישנה שנה שאינה מעוברת הפרשה נקראת יחד עם פרשת אחרי-מות. בפרשה מפורטות מצוות רבות ומגוונות. שעוסקות בין היתר במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחברו, יש תיאור למצוות שתורמות לסדר החברתי, מצוות התלויות בארץ. כגון: איסור עבודת אלילים, שמירת שבת, איסור גניבה, שקר, רכילות, מורא אב ואם. איסור הלנת שכר, איסור שוחד ואהבת הגר.

למעשה פרשת השבוע קשורה בתוכנה לסופה של הפרשה הקודמת פרשת אחרי-מות. שם הוזהרו עם ישראל שלא לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. על האיש היהודי לשאוף לחיים ללא רע ובחירת בטוב, ומכאן גם מיקומה של פרשת קדושים שעוזרת בהבנה כיצד עלינו לבחור בטוב ובחיי הקדושה, הפרשה כוללת חמישים ואחת מצוות. בהן, שלוש עשרה מצוות "עשה" ושלושים ושמונה מצוות "לא תעשה".

מפרשים רבים שאלו מדוע נאמרה פרשת קדושים בנוכחות כל עם ישראל? על זה מעיר רש"י הקדוש על פי מדרש תורת כוהנים, הפרשה נאמרה בהקהל – במעמד אנשים, נשים וטף מפני "שרוב גופי התורה תלויין בה" בפרשה כלולות מצוות רבות שמוטלות על האדם בפועל ובחייו היום-יומיים. לכן התורה לא מסתפקת בעברת המסר בצורה הרגילה "דבר אל בני ישראל", אלא בנוסח שונה ומיוחד "דבר אל כל עדת בני ישראל". על זה מעיר רבי ברוך אפשטיין – שבפרשה נאמרה מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ובמדרש: "אמר רבי עקיבא – זה כלל גדול בתורה". כלומר הרבה מצוות תלויות במצווה הזו שעוסקת באהבת ישראל. על זה מעיר רבי משה אלשיך, שהמונח –"כל עדת ישראל", בא ללמדנו שכל מי שרוצה חיי קדושה, יש לו את הכלים לכך, ואין זה עניין ליחידי סגולה בלבד, ויותר מזה מחדד רבי משה סופר בעל החת"ם סופר שהאמור הוא דווקא על אדם שלא חי חיי נזירות והתבודדות (שם קל לו יותר להיות "קדושים תהיו") אלא על אדם שנמצא בתוך הקהל ומעורב בה.

"איש אימו ואביו תיראו" – רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה"כתב סופר" מעיר על פסוק זה, שהתורה באה ללמדנו שחובת כיבוד הורים חלה לא רק בשעה שהבן סמוך על שולחן הוריו אלא גם לאחר שהוא הופך ונעשה ל"איש", אז הוא איננו סמוך לשולחנם, אז הוא עושה לעצמו ולביתו. גם אז חלה מצוות מורא אב ואם על הבן

שבת שלום!