אתר "קוראים תורה - פרשת השבוע" - מתעדכן - דבר תורה על פרשות השבוע

שלום לכולם,
אתר קוראים תורה - פרשת וישלח: http://www.torahreading.org.il/article.php?id=117

דברי תורה - פרשת וישלח (התשע"ד(

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (ל"ב, ד') – רמז לצדיק ירא ה' שעסק בתורה וקיים מצוות ומעשים טובים ונבראו מלאכים מהמצוות שקיים, הרי ביום פטירתו הוא שולחם כדורון (מתנה) לפניו, ככתוב "והלך לפניך צדקך", אל עשו אחיו, דהיינו נגד טענות יצר הרע שמדמה לאדם כאחיו וכל אחד חושב שהוא אוהבו, והצדיק כדי להיפרד ממנו הרי סבל בחייו צער גדול כמו שנאמר. (אהבת חיים)

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (ל"ב, כ"ה) – כאן יש רמז לקץ הימים, זמן שבו כלל אומות העולם ישנאו את ישראל, ועם ישראל ישוותר לבדו ללא שום אומה שתעמוד לימינו, אז יקום אדום ויאמר, "הוא לבדו ואין איש עימו..." – איש  שיעזור לעם ישראל, ובאותה השעה עשו יחשוב לבצע זממו לכלות את עם ישראל ולא להשאיר מהם ולא פליט אחד – אך יושב בשמים ישחק, כי יש צדיקים בכל דור ודור, עם ישראל לא אלמן, "וירא כי לא יכול לו..."(ל"ב, כ"ה) כי מוכרח שתקום מלכות לישראל, כי כבר "עלה השחר".(אהבת חיים)

מצווה ראשונה

בעודו נער, הגאון רבי מנחם מנדל מנדלזון זצ"ל התהלך לצד אביו הגדול בתורה, רבי בנימין מנדלזון זצ"ל. היום מנחם מנדל מקבל עליו עול מצוות, היום הוא יהיה בן י"ג שנים עם שקיעת חמה. אותו היום היה ערב שבת אז התכונן הנער לתפילת ערבית של שבת קודש מתוך סידור מלא כוונות. אך לפתע אביו סימן לו להגיע אליו במהירות. אביו אמר לו, "בני היום אל נא תתפלל מתוך הסידור הכתוב. סגור אותו והתפלל בכוונה אך בעל פה". הורה לו אביו. הנער התפלא מאוד על בקשת אביו אך עשה כמצוותו. בשובם הביתה הסביר רבי בנימין לבנו את פשרה של בקשתו. אמר לו אביו, "בני מצווה ראשונה שאתה מקיים בגיל י"ג, רצוי שתקיימה בשלמות, והיות שמרן החפץ חיים לא נוהג להשתמש בביתו באור חשמל בשבת לא רציתי גם אני שאתה תקרא לאור החשמל בבית הכנסת כך תהיה המצווה הראשונה שלך מושלמת לכל הדעות וללא חשש איסור".

רבי בנימין מנדלזון זצ"ל היה רבה של קוממיות, נולד בפולין בעיר פלוצק לאביו מנחם מנדל שהיה רב העיר וראש הישיבה. עוד בהיותו נער שקד על לימודיו והתרומם מעלה מעלה במעלות התורה, המידות ודרך ארץ. עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד וקבע את מקומו בכפר אתא. שם כיהן כרב המקום במשך כשבע עשרה שנה. בהמשך התמנה לרבה של מושב קוממיות שם הקפיד על מצוות שמיטה. נפטר בכ"ד אייר תשל"ט בהותירו אחריו זרע קודש והגהות וכתבים בכל מקצועות התורה הקדושה.

כל השונה הלכות בכל יום...

הלכות חנוכה - צריך להיזהר מאוד במצוות הדלקת נרות חנוכה, כיוון שמצווה זו חביבה עד מאוד, לפרסם את הנס בהודאה להשם יתברך. ואמרו חז"ל במסכת שבת "מי שרגיל בנר שבת וחנוכה - יזכה שיהיו לו בנים תלמידי חכמים".

מנהג הספרדים ועדות המזרח שאחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה ופוטר את כל בני הבית ואילו מנהג האשכנזים נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכייה לעצמו.

אם אינו יכול להדליק נרות בביתו כיוון שצריך לצאת למקום רחוק - ראוי הדבר ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו לעניין הנרות וכך יוצא ידי חובתו גם אם אינו נמצא שם בשעת ההדלקה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו או חייב להשכיר עצמו להיות פועל בכדי שיוכל לרכוש שמן להדליק לכל הפחות נר אחד בכל, לילה משמונת ימי החנוכה. אחד שאין ברשותו שמן לכל שמונת ימי החג ואין ידו משגת, ידליק נר אחד בלילה הראשון ולא יחלק את השמן שיש לו לכל ימי החנוכה כיוון שאם הנר לא יידלק חצי שעה לכל הפחות – לא יצא ידי חובתו וברכותיו יכנסו לחשש בטלה.

פתגם חסידי

רבי שניאור זלמן מלאדי היה אומר: אהבת ישראל גדולה מאהבת המקום, שכן המקום אף הוא אוהב את ישראל. נמצא שמי שאוהב את ישראל הריהו אוהב אהובו של האוהב.

אמר "הליקוטי דברים": התורה מתקיימת במי שחוזר מותש וייגע מעבודתו, שרוף מהשמש היוקדת או קפוא מהקור ועדיין מקפיד לשמור על שיעורו. התורה מעוררת רחמים עליו ועל בני ביתו.

קוראים תורה - www.torahreading.org.il

דברי תורה על פרשת השבוע

באתר - אמרות חסידיות, הלכה יומית, חידושי תורה קצרים ועוד...

הערות/הארות/בקשות   [email protected]

שעורי תורה - פרשת ויחי (התשע"ד(

"ויחי יעקב בארץ מצרים..." (מ"ז, כ"ח)
יעקב מרמז על מידת האמת, ככתוב, "תתן אמץ ליעקב". במידת האמת אפשר לבלות את כל העיתים הקשות והמצרים (מלשון מיצר) הקשים ביותר...(חידושי הרי"ם ז"ל)
כיידוע, פרשת ויחי היא פרשה סתומה – פרשה שמתחילה בדרך כלל באמצע שורה, כשהמרווח בינה לבין הפרשה הקודמת הוא של תשע אותיות לפחות. ישנן 379 פרשיות סתומות בתורה.
רש"י שואל, מדוע פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד.
מקשים המפרשים מזה שנאמר במדרש, כי כל זמן שאחד השבטים עוד היה חי לא היה כל שיעבוד?
ברם שיעבוד הגוף אמנם לא היה, אבל השעבוד הרוחני כבר התחיל מעתה, נסתרה האמת הפנימית, עד שהלב והעיניים לא היו רואים ומרגישים אלא רק את הצד החיצוני – והרי זהו עיקר הגלות...(שפת אמת)
רש"י – דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו.
מפני מה ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו?
רבי בונם מפשיסחה ז"ל עונה, שכאשר יודעים את קץ הגלות, אין הגלות קשה כל כך. ברם מן השמים רצו שהגלות תהיה קשה, מבלי ידיעת הקץ, ולפיכך נסתם ממנו.
רבנו יעקב המגיד מדובנא עליו השלום אמר כי ידוע מה שאמרו חז"ל שצדיקים תחילתן ייסורים וסופם שלווה. שאותם הימים שהיה יעקב אבינו בארץ מצרים הקב"ה היטיב עימו הרבה יותר מאשר הצרות שסבל בכל ימי חייו, החיסרון שהיה לו בשעות הצרה נשלם בנחת שהיה לו בימים שהיה במצרים. וזהו רמז לעתיד לבוא שהקב"ה נשבע להיטיב עם ישראל הרבה כמו שנאמר "שמחנו כימות עינתנו" – ממש כמו שנהג עם יעקב אבינו עליו השלום.

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. היקבצו ושמעו וכו'...ראובן בכורי אתה וכו'...שמעון ולוי אחים וכו'..."
לפי דברי רש"י, עד כאן הוכיח את שלושת השבטים בקנטורים אבל מיהודה ואילך ברך אותם בדברי ריצוי. כידוע כל זה מרמז על זמננו, כמו שאמר בתחילה "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים", אם כי אנחנו אמרנו בפרשיות הקודמות את סדר התפילות וענייניהם אבל ברכות נשיאת כפיים הנחנו לפרשה זו - פרשת ויחי יעקב, כי בפרשה זו נסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד כדברי רש"י הקדוש בתחילת הפרשה. (אהבת חיים)
בעבור חמש עשרה שנות חיים נוספות...
ביראת ה' גמורה וברטט עמדו רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ויהודי נוסף בפתח חדר קבלת הקהל של הגאון מטשעבין זצ"ל. בצפייה דרוכה המתינו להיכנס לחדרו של הגאון כשבפיהם דברים חשובים מאוד. הם התאכזבו מאוד כשקיבלו את התשובה של הרב מטשעבין על כך שלא יוכל להשתתף באספה הדחופה לטובת כלל ישראל כפי שביקשו. אך למרות הסירוב המנומס לא וויתרו והחלו להפציר בו שוב ושוב עד שהחליט הגאון לשתף אותם בסיבה בגינה נבצר ממנו להשתתף. הגאון סיפר כי לפני שלוש עשרה שנה סכנה ריחפה על ראשו כשחלה במחלה איומה וסכנה ממשית לחייו גרמה לו להשתמש בדרכי אבותיו ולהתחנן לפני בורא עולם שייתן לו עוד חמש עשרה שנים נוספות לחיות על מנת שיוכל להגדיל תורה ולהאדירה ומשמיים נענו לתפילתו. על כן, לא יכול היה הגאון להשתתף באסיפה זו כי זה יהיה משום ביטול תורה כפי שהתחייב בבקשתו חמש עשרה שנות חיים נוספות. וכאמור לאחר חמש עשרה שנות חיים מיום התפילה החזיר הגאון נשמתו לבורא...

הרב מטשעבין, הוא רבי דב בריש ויידנפלד זצ"ל, נולד בה' בשבט תרמ"א לאביו הגאון אב"ד הרמילוב בעל "הכוכב מיעקב". כבר מנעוריו הראה בקיאות עצומה בנבכי הש"ס ובפוסקים. לאחר שגדל בשנת תרפ"ג הסכים לבקשותיהם החוזרות של תושבי טשעבין לכהן כרבם. בכהונתו הקים ישיבה אליה נהרו מכל רחבי פולין תלמידים רבים. את פסקיו ודעותיו הוציא לאור בספר "דובב מישרים". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט ללבוב ומשם הוגלה ע"י הרוסים לסיביר, גם שם הביא את כתביו בסתר על גבי פיסות נייר. כשהסתיימה המלחמה עלה לירושלים והקים בה את ישיבת טשעבין המפורסמת הנושאת את שם אביו "כוכב מיעקב".
זכותו תגן עלינו, אמן!

כל השונה הלכות בכל יום
עשרה בטבת
עשרה בטבת הוא צום העשירי, בו בא נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק שהיה זה תחילתה של הפורענות שסופה היה חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. לעתיד לבוא יהפוך יום זה לשמחה וששון ולמועדים טובים.
אם חל צום עשרה בטבת ביום שישי צריך להשלים ולהתענות עד צאת הכוכבים ובשחרית ובמנחה אומרים "עננו" וקוראים בתורה בפרשת "ויחל משה", אלא שבמנחה אין אומרים וידוי ונפילת אפיים ושאר התעניות לעולם לא יחולו בערב שבת.
אין מוציאים ספר תורה בבית הכנסת לקריאת התורה "ויחל משה" אלא אם ישנם שישה מתענים המתכוונים להשלים את התענית בין בשחרית ובין במנחה.
חולה שאין בו סכנה פטור מלהתענות בכל ארבע התעניות, במקום שיש חולי לא גזרו חכמים. ואפילו חולה שנתרפא ועדיין תשוש כח מותר לו לאכול ולשתות כל זמן שיש חשש שאם יצום יחזור למיטת חוליו.
בצום עשרה בטבת אם ישן על מיטתו שנת קבע אסור לו לאכול ולשתות אפילו טרם עלה עמוד השחר. אך אם התנה טרם שישן שבדעתו לקום ולאכול או לשתות קודם עלות השחר – מותר לו לאכול עד עלות השחר.
עשרה בטבת מותר ברחיצה במים חמים אך המחמיר תבוא עליו הברכה. והאשכנזים מחמירים ברחיצה. אך אם חל עשרה בטבת בערב שבת (כמו השנה), לכל הדעות יש להקל ולהתיר רחיצה בחמים.
יחיד המתענה בעשרה בטבת אומר "עננו" באמצע ברכת "שמע קולנו" וחותם "כי אתה שומע תפילת כל פה ברוך אתה ה', שומע תפילה". ואם שכח ולא אמר "עננו" באמצע "שומע תפילה", אם נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'" קודם שסיים "שומע תפילה", אינו רשאי לסיים "למדני חוקיך", אלא חותם "שומע תפילה" ואינו חוזר. והוא הדין ליחיד ששכח לומר "עננו" ב"שומע תפילה".
כהן שאינו מתענה לא נושא כפיו במנחה ובשעת ברכת כהנים יצא מחוץ לבית הכנסת.
ציבור שטעו ובקריאת התורה בשחרית של תענית שחלה בשני או בחמישי קראו בפרשת השבוע במקום ב"ויחל משה", אינם חוזרים וקוראים "ויחל משה". ואפילו אם נזכרו באמצע הקריאה אינם רשאים לחזור. אלא יסיימו את קריאתם בפרשת השבוע כפי שהחלו.

מן החסידות...
רבי דב מלאיבה היה אומר כשבא עני לפניך ומספר שאין לו די לצורכי שבת ואתה אוזר עוז ומתעטף באמונה ואומר לו שיבטח בקב"ה, - זו אפיקורסות של ממש. עזור לו ותן לו מעות לצדקה.

קוראים תורה

דברי תורה על פרשת השבוע

באתר - אמרות חסידיות, הלכה יומית, חידושי תורה קצרים ועוד...

הערות/הארות/בקשות   [email protected]

להמשך קריאה באתר: http://www.torahreading.org.il/article.php?id=126

הקדמה - פרשת שמות
דרכו של הקב"ה שאינו מביא את המכה ללא שתהיה טמונה בתוכה הרפואה וצריך התבוננות מעמיקה בענין זה. כתוב בגמרא, "בראתי יצר רע ובראתי לו תורה תבלין" (קדושין ל' ב'). כשהקב"ה נתן יצר רע לבן אדם, הוא נתן לו גם את החיסון כנגדו וזהו לימוד התורה. פרשת 'שמות' מספרת על הירידה אל עומק השעבוד בגלות מצרים. באותה נשימה היא גם מספרת לנו על לידת משה, גואלם ומושיעם של ישראל. לידת המנהיג שיוביל את עם ישראל מעבדות לחירות. משה רבנו הוא הרפואה של עם ישראל. 
התורה הקדושה אינה סיפור היסטורי בלבד, אלא היא תורת חיים אשר באה להורות לנו דרך אמיתית לחיות בה. כל מה שמדובר בפרשה עוסק גם במה שהיה במצרים, לפני כמעט ארבעת אלפים שנה, אך יש כאן גם רמזים גדולים על שלבי הגאולה האחרונה אשר בפניה אנו עומדים, ב"ה. כמו כן, דרך הפרשה כל אחד מאתנו יכול ללמוד על תהליך זיכוכו והכנת הכלים לגאולה הפרטית שלו. גדולי החסידים אמרו, שכל הדמויות והסיפורים שבתורה הם תנועות בנפש של האדם ולכן הסיפור של גאולת מצרים הוא סיפור של יציאה לחירות מעצם השעבוד למצרים ופרעה האישיים הקיימים בפנימיות כל אחד מאתנו.

קורות הפרשה
תחילת הפרשה מתארת בפנינו בקצרה את מהלך העניינים מאז בואם של השבטים למצרים עד לתחילתו של השעבוד הנורא. יוסף מת ואחריו כל השבטים וכל אותו הדור. ממשפחה של שבעים נפש, בני ישראל נהיו לעם גדול, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּבִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם". אז קם במצרים מלך חדש אשר לא ידע את יוסף והוא מחליט להעביד את בני ישראל בפרך. 
מסופר במדרש שלפרעה היה חלום ובו נודע לו שמושיעם של ישראל עתיד להיוולד. בעקבות כך, כפי שכתוב בפרשה, הוא ציווה את המיילדות העבריות, שפרה ופועה, להמית כל בן זכר בלידתו. כשלא עשו רצונו, ציווה את עבדיו על הגזרה הקשה, להשליך אל היאור כל בן שנולד ולהחיות את הבנות.
בדיוק בזמן זה נולד משה. הוא נולד לפני זמנו ובשל כך יוכבד אמו, הצליחה להצפינו במשך שלושה חודשים. לאחר מכן היא שמה אותו בתוך תיבה ביאור, שם אוספת אותו בתיה, בת-פרעה, ולמרבית הפליאה מגדלת אותו כבן, מכל המקומות, דוקא בארמון פרעה. 
כשמשה גדל, הוא יוצא מן הארמון ומתחיל להבין את המציאות הקשה בה נמצאים בני ישראל. אז קורה מקרה עם האיש המצרי שמכה איש עברי. משה הורג אותו. הדבר נודע ופרעה מצוה להרוג את משה. משה נאלץ לברוח למדיין. 
ליד הבאר במדיין הוא פוגש את ציפורה בת יתרו. יתרו מכניס אותו לביתו, נותן לו את ציפורה לאישה ומשה נהיה רועה צאנו. בינתיים, העבודה הקשה שוברת את בני ישראל במצרים. המלך פרעה מת ובני ישראל מנצלים את ההזדמנות ובוכים וזועקים לשמים. קריאתם נשמעת.
השם נגלה אל משה בסנה הבוער ומודיע לו על השליחות הגדולה - להוציא את בני ישראל ממצרים. משה לוקח את אשתו ובניו והולך למצרים. אהרון יוצא לקראת משה, ושניהם יחד מבשרים את בשורת הגאולה לכל זקני ישראל. משה ואהרון באים אל פרעה ואומרים לו את צו השם - 'שלח את עמי'. פרעה מסרב בתואנה, "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל", ומשלח אותם מעליו. בעקבות כך, פרעה מכביד את העבודה על בני ישראל. בני ישראל מתלוננים בפני משה כי שליחותו רק החמירה את המצב. משה פונה אל השם והשם מבטיח לו, "כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".

מבראשית לשמות 
ספר בראשית עוסק במעשה הבריאה, מעשיהם של הדורות הראשונים, תחילתו של עולם. למעשה, ספר בראשית עוסק בקלקולים - ממעשיו של אדם הראשון, מעשיו של קיין, דור המבול, דור הפלגה, נמרוד וכו', הכל מדבר בדבר הפגמים שעשו הראשונים. עד שבא אברהם אבינו והתחיל את תיקונו של עולם. אבל זה היה תיקון של יחידים. שמו של אברהם זה בחילוף אותיות זה 'אבר-מה'. מ"ה (45) בגימטרייה שווה 'אדם'. אברהם אבינו התחיל את התיקון של אדם ראשון, אבל זה היה בבחינת 'אבר-מה', זה נחשב כתיקונו של אבר אחד, לא העולם כולו ואפילו לא עם שלם. למרות שאברהם בגימטרייה זה רמ"ח, שהיה שלם ברמ"ח אברים והגיע לתיקון השלם, בכל זאת מבחינת תיקון העולם כולו, אברהם הוא רק ההתחלה.
משה רבנו הוא זה שממשיך ומרחיב את התיקון שהתחיל אברהם. משה זה אותיות מ"ה ו-ש'. האות ש' רומזת בצורתה על ג' קוין - ג' האבות, אברהם יצחק ויעקב. משה הוא האדם (מ"ה) המחובר לדרך שסללו האבות. משה היה אמור להביא את כלל העולם לתיקון במעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני, אבל בעקבות חטא העגל גם שם המשימה לא הושלמה.

אורות וכלים
כל הבריאה כולה נבראה בדרך של אורות וכלים. אומר הרב שיינברגר שליט"א, הקשר בין ספר בראשית לספר שמות הוא קשר של כלים ואורות. בספר איוב כתוב, "יָכִין (רשע), וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ" (איוב כ"ז י"ז), וסוד גדול מתגלה כאן. פיתוח הכללות של העולם נעשה דווקא ע"י הרשעים שהם שוברים את הכלים. הם מחריבים עולמות והצדיק בא ובונה אותם. הענין הוא שהרשע יורד למקומות שהצדיק לעולם לא ירד אליהם ושם הוא מגלה חסרונות גדולים, מגלה כלים. לכן, סביב כל צדיק יש הרבה רשעים והם נקראים נושאי כליו. רשע זה ר"ת של 'רצון של עצמו', הרצון האגואיסטי שקיים בנו. הרצון הזה הוא הכח למשוך את השפע של הבריאה, לשם כך הוא נוצר.   
אומר בעל הסולם, הצדיק כבר תיקן את כל הכלים שלו והוא צריך עוד כלים להכניס בהם שפע. הרשע מביא לו כלים נוספים. כל המחשבות הרעות, המעשים המקולקלים, הדיבורים הלא טובים של הרשעים - את הכל לוקח הצדיק ומעלה למעלה, חזרה אל הקדושה. הוא הופך את הרצון לקבל, לרצון לקבל 'על מנת להשפיע'. הופך את הרע (רצון עצמי) לטוב.
מציאות החיים מעורבת מטוב ורע, בטוב יש רע ולהפך, עד כי קשה להבין מה בדיוק קורה פה. מי שלא רואה את התמונה כולה, יכול לפעמים לכעוס על דברים שרואה בעולם. אבל אצל הקב"ה הכל מאוד מדויק, אין רשע אחד מיותר בעולם, אין רצון מקולקל אחד מיותר בעולם. הרשע מביא את הכלים והצדיק מתקן אותם וממלא אותם בשפע, מכניס בהם אורות. כפי שנראה בהמשך, כולם בעצם עושים את תפקידם המדויק.

שמות
אמנם לא נרחיב בנושא, אבל ראוי לציין שהפרשה נקראת שמות מפני ששם הוא הכלי איתו האדם פועל בעולם. על כן כל כך חשוב לתת שם טוב. השם הוא צורתו של הכלי, הצורה שקובעת את גילוי האור באותו כלי. כל אות היא תדר שמגלה חלק מסוים של אור הבורא. האותיות מצטרפות לשם שמגלה איכות שונה וייחודית בבריאה.

הכלים לאור הגאולה
אומר הרב שיינברגר שליט"א, כל הדורות שעליהם מסופר בספר בראשית עשו כלים שהם הכנה לאורות של גאולת מצרים. בספר שמות באים עם ישראל בהנהגת משה ומעלים את הכלים חזרה לקדושה. כמו שמסופר בעת יציאת מצרים, "וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות י"ב ל"ה) וכמו שכבר מובטח בפרשה זאת, "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת". עם ישראל אוספים את כל הכלים שהיו במצרים בכדי לצרף אותם אל הקדושה. התפקיד של האדם בעולם הוא לקשר את עצמו בחזרה לבורא, "לעשות תשובה". תפקידנו לעלות את עצמנו חזרה מעולם עשייה, עולם בו אנו חיים בתפיסה שכל אחד מופרד כגוף מנותק, עולם בו כל אחד ממוקד רק ברצונות של עצמו, מכאן עלינו לחזור חזרה אל השורש של הקדושה, אל האחדות - זה נקרא עלייה רוחנית. התורה מתחילה מבראשית כדי להראות לנו תחילה את שבירת הכלים ואחר כך ללמד אותנו את העניין החשוב של בניית הכלים מחדש. עלינו החובה ללמוד כיצד פועל תהליך הכנת הכלים.

תהליך זיכוך של עם שלם
תהליך הכנת הכלים נקרא זיכוך. כל הברואים עוברים תהליך של זיכוך - מי בדרך ייסורים ומי בדרך תורה. אומר הרב שיינברגר שליט"א, דרך תורה ודרך ייסורים פועלות למעשה באותה צורה. דרך תורה עושה מה שהטבע עושה, רק שדרך תורה עושה את זה הרבה יותר מהר ומביאה את האדם לתכלית בצורה ישרה. בדרך הטבע צריך את כל החיים ואפילו מעבר לזה, גלגול אחרי גלגול.
כשבני ישראל ירדו למצרים הם היו צריכים לעבור תהליך של זיכוך, לזכך את החומר שלהם, כדי שיוכלו אח"כ לקבל את התורה בתור עם. כי בתור יחידים, שבעים נפש, כבר אברהם קיבל תורה, יצחק, יעקב, השבטים, כולם כבר קיבלו תורה. האבות היו מרכבה לשכינה. הם כל כך טיהרו את עצמם, כמו מלאכי השרת, שנהיו נושאי המרכבה. בספר בראשית האבות הם המרכבה, בספר שמות כל עם ישראל נעשה משכן ומרכבה לשכינה. 
אך כדי שיהפכו לעם, הם היו צריכים לעבור את כור ההיתוך של מצרים. במטרה לצרף ביחד את כל הניצוצות של הקדושה. כלל הוא, שהנשמות הגבוהות ביותר נופלות למקום הכי נמוך, נשמות ישראל נפלו עמוק בתוך טומאת מצרים. התהליך הוא כמו זיכוך הזהב, הפרדת הסיגים עד לקבלת זהב טהור. עצם הגלות היה בכדי להוציא נשמות טהורות וזכות שיוכלו להיות עם שלם שמסוגל לקבל את התורה. המציאות שלנו יכולה להיראות אקראית למדי, אולם ההשגחה הפרטית והמטרתית פועלת עלינו כל הזמן. כל המאורעות שקורים לנו הם חלק מתהליך הזיכוך שלנו, גם אם לרב זה לא בדיוק נראה ככה. במדרש מסופר על כך שמשה ראה את האכזריות של המצרים שהיו מכניסים תינוקות עבריים אל תוך הלבנים, והוא בא בטענות אל הבורא. התשובה שניתנה לו היתה שידוע לפני המקום שכל תינוק כזה יצא ממנו רשע גדול. אבל ניתנה למשה הרשות לנסות. הוא הוציא את אחד התינוקות ולמרבית הדיוק, גדל ממנו מיכה שבנה את פסל מיכה לעבודה זרה, עבר איתו את ים סוף והחטיא את הרבים. צריך הרבה אמונה כדי להבין שהכל הוא חלק מתהליך הזיכוך של כולנו.

הנשמה מזככת את הגוף 
מה שדברנו בתחילה על ה"שיתוף פעולה" בין הצדיק והרשע מתנהל כמובן גם בפנימיות של כל אדם. כתוב ב"דרך-השם" לרמח"ל, שאדם הוא בעל בחירה חופשית והוא נמצא תמיד במאבק בין רצון הגוף ורצון הנשמה. כמו שכתוב בגמרא, "בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו" (עבודה זרה נ"ה א'). אם האדם רוצה רוחניות, רוצה להיות צדיק, אז נותנים לו. אם הוא רוצה להיטמא אז גם נותנים לו. אומר הרב שיינברגר שליט"א, האדם לא מרגיש איך הנשמה פועלת בו כל הזמן, היא זאת שמטהרת את הגוף, נוטלת את רצונות הגוף ועובדת כך שהאדם ירצה רצונות רוחניים יותר. כמובן שהכל תלוי ברצון של הבן אדם, הוא זה ששם מחיצות בכדי לא לתת לנשמה לפעול. יחד עם זאת, חכמת האדם כל כך גבוהה שאין לזה קץ. אבל האדם הוא עצלן, הוא מפחד להעמיק במחשבה, מסתפק בחמש אחוז מהיכולת השכלית שלו. צריך להתגבר על הטבע העצל, להתעורר ולפתוח פתח לטהרה, פתח לנשמה, כדי שהנשמה (שהיא בבחינת צדיק) תוכל להעלות ולתקן את הרצונות המקולקלים של הגוף (שהוא בבחינת רשע).

מהותה של הגלות  
הפרשה עוסקת בגלות מצרים ובתחילת הגאולה. גלות מצרים היא השורש של כל הגלויות. כמו שיש בספירות בעצם חמש ספירות - כתר, חכמה, בינה, ז"א ומלכות, כשהכתר היא השורש, הספירה הנעלמת, כך זה גם בגלויות. לכן התורה עוסקת בגלות מצרים בהרחבה, כדי לתת לנו כלים והבנה איך להתמודד עם הגלות הנוכחית ועם כל הגלויות שכבר חלפו, וכמובן גם איך להתכונן אל הגאולה. מי שמבין את השורש של הדברים יכול להבין גם את כל הענפים. חשוב מאוד לזכור שעיקר הגלות זה לא הגלות של הגוף, אלא שהעיקר הוא גלות הדעת. דעת = חיבור, כמו שכתוב, "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן" (בראשית ד' א'). הגלות זה הניתוק הרוחני מבורא עולם. הגאולה זה החיבור מחדש.

גלות הדעת
כתוב בפרשה, "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף". רש"י אומר, "אשר לא ידע - עשה עצמו כאלו לא ידע - לא ידע את מה שהוא לא רצה לדעת". עניין של דעת זה תלוי ברצון. מה שאדם רוצה לדעת, הוא יידע, מה שהוא לא רוצה לדעת, הוא לא יידע. מסביר הרב שיינברגר שליט"א, אם אדם אומר שהוא לא יכול ללמוד, שהראש שלו חלש, זה כבר אומר שהוא לא רוצה. אם היה רוצה, הוא היה מתחנן. אם יש אוצר גדול ואומרים לאחד שכולם יכולים לקחת רק לא הוא. הוא יהפוך עולמות כדי לזכות באוצר. דעת זה האוצר הכי גדול. אז איך מישהו יכול לותר? להגיד אני חלש...? 
עיקר הגלות זה גלות הדעת. מי שבאמת היה צריך לדעת את יוסף זה עם ישראל בעצמם. אבל הם שכחו מאיפה הם באו, איך הם הגיעו למצרים. כתבנו בפרשה הקודמת שעל מנת לצאת ממקום מסוים צריך לזכור מאיזה פתח נכנסנו. הפתח למצרים היה דרך יוסף, יוסף פילס להם דרך. אומר הרב שיינברגר שליט"א, כתונת הפסים של יוסף זה רמז, מפת דרכים, איך עם ישראל צריך להלך בשביל הנכון. הוא מסר את זה לעם ישראל כשנכנסו לגלות. בני ישראל נפלו בכך ששכחו את הדרך שמסר להם יוסף.
מתואר בספר 'מסילת ישרים' שהעולם הוא כמו מבוך והאדם הולך בדרכים ויש בהן כל מיני פיתולים. החכם נמצא כבר בהיכל הפנימי, הוא כבר מצא את הדרך, והוא זה שיכול להדריך אותנו. החכם אומר לאדם: תלך כך וכך, תגיע להיכל. לפעמים האדם מנסה 'להתחכם' ורוצה ללכת בדרך אחרת, איזו מין חכמה זאת? הדרכים כבר מסודרות, האדם צריך לדעת לבחור בדרכים הנכונות וללכת. כך אפילו שפתאום כשהוא שוכח למה הוא הולך בדרך, אפילו בחושך, הוא ילך ולא ייפול ולא יכשל. לא צריך להמציא דרך, יש לעם ישראל דרך סלולה ומוכנה.

הדרך לגאולה
כשמגיע הזמן שצריכה לבא הגאולה והדרך מובילה בכל המבואות האפלים, גם בהם צריך ללכת. מסביר הרב שיינברגר שליט"א, תמיד יש אפילה, אף פעם אדם לא יכול להבטיח לעצמו שיאיר לו כל דרך שילך. לפעמים צריך גם להיכנס לתוך מצב של אפילה. מי שנתן לעם ישראל את הכח ללכת את הדרך במצרים, זה יוסף, ע"י הדעת שלו. מי שמחזיר את היכולת לעשות את זה, זה משה רבנו שהוא גם כן בבחינת דעת. הוא מחזיר להם את הדעת של יוסף ועוד הרבה יותר גבוה, כי משה רבנו זאת מדרגתו - ספירת הדעת. לפני הגאולה במצרים אור וחושך שימשו בערבוביה. מי שהתקרב למשה, התקרב לאור. מי שהתרחק ממנו, נפל אל החושך. כך זה זמן הגאולה.

גאולה בהיסח הדעת
שלושה דברים באים בהיסח הדעת - משיח, מציאה ועקרב. מי במצרים חלם שפתאום תבוא הגאולה והיא באה, ולא בזמנה. צריך היה להיות ארבע מאות שנה של גלות ופתאום הרבה לפני, מאה תשעים שנה לפני הזמן, אחרי מאתיים ועשר שנים, באה הגאולה. היה בדיוק היסח הדעת הדרוש לגאולה. אלא שכאשר הקב"ה אומר למשה שהגיעה הגאולה וכבר כולם מדברים על זה, אז כבר אין היסח הדעת. מה עושה הקב"ה? מקשה ליבו של פרעה ופרעה מכביד את העבודה הקשה על ישראל. עם ישראל מתלוננים, באת להגיד שיש גאולה, עכשיו נהיה עוד יותר קשה. אז שוב יש היסח הדעת, המשיח יכול לבא. התיקון לביאת משיח זה לא היסח הדעת, זה לא מה שמקרב את הגאולה, אלא שזה סימן שעכשיו הוא יכול לבוא. 
היום שואלים, איך יכול להיות שיהיה היסח הדעת, הרי כל הזמן אנחנו מדברים על משיח? העיר מלאה בשלטים. בכל זאת, אנו רואים שאפשר לדבר על הגאולה, הכתובת יכולה להיות כתובה על הקיר ובכל זאת אנשים כל הזמן מסיחים את הדעת, זאת בגלל שרואים במציאות שיש מצב הפוך לגאולה. אמנם בלב של היהודים הם לא מהרהרים אחרי הקב"ה - כולנו מאמינים בני מאמינים. הנשמה מבינה, אבל במציאות, הגוף שמוכה אפילו יותר, אינו מאמין. אז יש כאן שוב מצב של היסח הדעת. משיח יכול לבא. הכל מתואם להפליא.

שירת הגאולה
אומר הרב שיינברגר שליט"א, יש עכשיו גם מלחמה על אמונה בהשגחה פרטית. יהודי, כאשר מכים אותו, כל יהודי, בסופו של דבר צועק 'שמע ישראל'. פרעה מקבל עשר מכות ועדיין אומר שהוא אינו מכיר בשם הוי-ה, השם שמעיד יותר מכל על השגחה פרטית. 
חשוב להבין שכאשר יש מצב חדש בעולם, יש הרבה נפשות פועלות - יש נפשות שעושות עבודה של קירוב ויש נפשות שעושות עבודה של ריחוק. אבל כולם בכל העניין, כאילו שותפות - יש הרמוניה בין אלה ואלה. היום גם כן, יש כאלה שמדברים שצריך לחזור בתשובה והמצב כזה וכזה. יש כאלה שמלגלגים, מה השתגעתם?! עוד פעם נהייתם עם פרימיטיבי, אחרי כל מה שהשקענו לתת לכם השכלה? עובדים עליכם ואתם נבהלים. מדגיש הרב שיינברגר שליט"א, כל הקולות זה הרמוניה אחת שעושה את העבודה. העולם זה מקהלה.
כשפרעה אומר "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ", זה מחזק את ליבו. הוא אינו מאמין בהשגחה. כיון שיש עכשיו מערכת וכולם צריכים לעבוד כהלכה, בין אם הם יודעים ובין אם הם לא יודעים. כל אחד יצטרך לומר את המילים המדויקות לתפקידו. פרעה יש לו גם תפקיד. כאשר מתקרב זמן הגאולה יש הרבה קולות. זאת מערכת שלמה שמכינה את המנגינה הכי יפה שתהיה בקרוב ב"ה. השירה החדשה - השירה העשירית - שירו של משיח.

גאולה פרטית קודם
הבעש"ט מלמד אותנו שעניין גלות וגאולת מצרים כמו שהיה בדרך כללות האומה הישראלית, כך יש בפרטות אדם אחד. כתוב בתהילים, "קָרְבָה אֶל-נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהילים ס"ט). אומר הבעש"ט, קודם שיתפלל על גאולה כללית, צריך להתפלל על גאולה פרטית לנפשו, כי יש שתי מיני גלויות. אחת, גלות החומר והגוף אצל האומות. שניה, גלות הצורה והנשמה אצל היצר הרע, שהוא המייצר (המקום הצר) של האדם, הוא שמטריד את האדם בעסק הגוף וצרכי עולם הזה, שלא יהיה לא פנאי לפקח על עסקי נשמתו. זה נמשך מזה ומשניהם מוטרד האדם מעולמו. כאשר מגיע הזמן של, "קָרְבָה אֶל-נַפְשִׁי גְאָלָהּ", שהוא גאולת הנפש והנשמה מהיצר הרע, אז מיד הוא גאולה כוללת גם של החומר והגוף משעבוד וגלות האומות.
יוסף הוא גדר הזכירה לסלק השכחה והגלות, וכאשר נאמר, "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" - מגדר הזכירה. אז, "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם" - פרעה שהוא השכחה, "אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף" דוקא, לא ידע את הזכירה. כל זמן שהיה קיים יוסף, אשר נקרא דעת, לפקח על עסקי הנשמה, לא שלט בו יצר הרע. מה שאין כן כשמת יוסף, אז "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ", היצר הרע שהוא גלות הנשמה, ומזה נמשך גלות ממש לגוף גם כן. 
אחרי כן כתוב, "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹקִים, מִן-הָעֲבֹדָה". כשנולד משה, בחינת דעת, אז הרגישו שנשמתם בגלות היצר הרע. "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה" - זו עבודת השם. כשבא משה אז הרגישו חסרונם וגלות נשמתם ואז, "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם", באה הגאולה לצורה ולחומר. 
מי ייתן וכל אחד מאתנו יזכה להכין את הכלים שלו וביחד יצטרפו כל הכלים לכלי אחד גדול שיכיל את אור הגאולה.
  
רמז לסיום - עצה טובה 
הרבי מ'בנדין' אמר שסופי תיבות של, "ואלה שמות בני ישראל הבאים" הם - תהילים. לרמז, שבכל הצרות והמצוקות - בכל המייצרים שיש לנו בחיים - יש להשתמש בספר תהילים וע"י כך תבוא הישועה.
להמשך קריאה באתר: http://www.torahreading.org.il/article.php?id=127

השעור מוקדש לרפואת יוסף בן יונה, יעל בת רבקה, רחל בת נסריה, דנה בת רותי, איילין שילה בת מרגרט, בתוך כלל חולי עמו ישראל

השעור מוקדש לעילוי נשמת יחזקאל בן לולו ז"ל, יוסף בן לולו ז"ל, גילה בת רחל ז"ל ת.נ.צ.ב.ה

קוראים תורה - פרשת השבוע

שלום רב חברים יקרים,

דבר התורה השבועי מוגש לכם מצוות קוראים תורה - יישר כח.
http://www.torahreading.org.il/article.php?id=129

דברי תורה – פרשת בא

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה" (י', א')
לא נאמר "לך אל פרעה", נאמר "בא אל פרעה", משום שאין הולכים מאת ה' יתברך שכן "מלא כל הארץ כבודו" ויאה יותר הביטוי "בוא אל פרעה", בוא איתי, כי אני איתך. (בשם הה"ק מקוצק ז"ל)
כי אני הכבדתי את ליבו (י, א)
כיוון שמכות מצרים היו עשיות לרכך את ליבו ולהניעו למוטב, ואז הרי לא הייתה בחירתו שוות משקל, לפיכך הכביד ה' את ליבו, כדי לשמור על שיווי המשקל של בחירתו.

משום כך מפרש המדרש: הכבדתי – מלשון כבד – שעשיתי את ליבו מן כבד, שכן טבעו של הכבד שאינו בולע מאומה בשעת הבישול ויתרה מזו שככל שמבשלים אותו יותר כך הוא הולך ומתקשה יותר ויותר.

משה רבנו נצטער כאשר ראה עמידה איתנה ועיקשת כזו מצדו של פרעה, ניחמו ה' ואמר לו כי עיקשות זו אינה מצד פרעה, אלא "כי אני הכבדתי את ליבו", ואין זה מכח עצמו. (הצדיק מגוסטנין ז"ל)

ה' יתברך מתפאר בכך שהוא נותן כוח לרשע לעשות נגד רצונו. כי זה הוא הרי פלא הפליאה של הבריאה וסודותיה, שניתנת לאדם בחירה לנצל את הכוחות שהוא מקבל מאת ההשגחה – נגד ההשגחה. סבלנות כזו תיתכן רק אצל הבורא ואין השכל האנושי יכול להשיגה (השפת אמת)

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך...וידעתם כי אני ה'" (י', ב')
אם תהיו עוסקים בנטיעת גדלות ה' יתברך בליבות בניכם ובני בניכם, תעלו אתם עצמכם מעלה מעלה במעלות ותוסיפו לכם יותר ויותר דעת ה' – "וידעתם כי אני ה'" (תולדות אדם מאוסטרטבה ז"ל)

אהבת ישראל - מן החסידות
טרם מאסרו של הרבי הרייצ מליובאוויטש הכניס אליו אחד מחסידיו תרומת פדיון נפש. כיוון שאשתו של החסיד ילדה תאומים והלידה הייתה קשה והחלישה אותה עד מאוד, והתאומים שנולדו לאותו החסיד היו במצב בריאותי קשה. לאחר מכן הרבי נאסר ועבר ייסורים בכלאו. עד שהמשטר ביקש להוציאו להורג. לבסוף השלטונות חזרו בהם מהגזרה  וגזרו על הרבי עשר שנות גלות באיי סולובקי. לאחר מכן הומר גם עונש זה בשלוש שנות גלות בעיר קוסטרומה. טרם צאתו של הרבי לגלותו בקוסטרומה התירו לו השלטונות לחזור לביתו להתארגן. בהיכנסו לביתו שאל הרבי דבר אחד: איך מרגישה אשתו של אותו חסיד ומה שלום התאומים.

הלכות ראש חודש
חסידים ואנשי מעשה נוהגים להתענות בערב ראש חודש. וכתב בספר מנות הלוי לרב הגאון רבי שלמה אלקבץ שהטעם הוא שהתענית בא להם במקום שעיר שהיו מביאים על מיעוט הירח. ואם חל ער"ח בשבת טוב להתענות ביום שישי. ואין אומרים עננו בחזרה ואפילו בשומע תפילה אם אין עשרה מתענים.
יזהרו המתענים, שאין נכנסים לר"ח כשהם מעונים אלא ראוי למהר בסעודה ומשעת צאת הכוכבים אין להתענות
אין להוציא ספר תורה בער"ח אלא שיש עשרה מתענים בבית הכנסת ובמקום שנהגו בו בלבד.
בירושלים עיר הקודש נהגו שביום ר"ח מאריכים בתפילות ותחנונים על אורך גלותנו ומתקבצים וקוראים בפרשת ויקרא ופרשת צו, ובישעיה – חזון אחרית הימים.
ראש חודש - מי שיכול להתענות כל משמרת החודש הוא דבר גדול, ועיקר התענית הוא לפשפש במעשיו, ולחזור בתשובה שלמה, כי התענית היא הכנה לשבור תאות הגוף, כי התפיסה היא שר"ח הוא זמן כפרה.
גם מי שאינו מתענה מכל מקום ישתדל לעשות תשובה ביום ער"ח וירבה בצדקה ואז בודאי יהיה לו זמן כפרה.
בשבת שלפני ראש חודש , אחר קריאת התורה מכריז שליח הציבור על ר"ח הבא, על היום בו יחול ויש מציינים את המולד בחלוקה לזמנים וחלקים.
ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, למרות שבימים הראשנים היו נמנעים מעשיית מלאכה בר"ח. ואדם שלא רוצה לעסוק במלכה, תחשב לו לצדקה, ואעכ"פ עשיית מלאכה כבדה – אסורה.
נשים שלא רוצות לעסוק במלכה בר"ח הוא מנהג טוב – שלא רצו הנשים לתת נזמיהן לבעליהם לעבודת עגל הזהב, לכן נתן להם הקב"ה שכרן.
ר"ח אסור בתענית והמתענה בו תענית חלום למיתב תענית לתעניתו.
מצווה להרבות בסעודת ראש חודש ככתוב במגילה: סעודת ראש חודש וסעודת פורים מאחרים ולא מקדימים ומכאן שהיא מצווה מתוך שהוקשה לפורים. כמו כן, הוקש ראש חודש למועד, ככתוב: "וביום שמחתכם ומועדכם ובראשי חדשיכם". וכיידוע שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת, ימים טובים, ראשי חודשים, חול המועד, תלמוד תורה, ואם מוסיף – מוסיפין לו.
ראש חודש - היה וחל ראש חודש ביום חול, יכין מנה נוספת בסעודתו, וכשחל בשבת קודש יוסיף מנה יותר מהרגיל בסעודת שבת, ואם אין ביכולתו יוסיף פירות וינהג בדרך כבוד בשולחן ראש חודש.
ראש חודש - בברכת המזון שבראש חודש, מזכירין "יעלה ויבוא" ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ואם נזכר קודם ברכת "הטוב והמיטיב", אומר: "ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון" ואינו חותם בה שאינו מזכיר שם ומלכות לא בפתיחה ולא בסיום. ואם לא נזכר עד שהתחיל "הטוב והמיטיב" אינו חוזר מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון.
ראש חודש - כשם שחייב אדם לכבד המועדים כך חייב לכבד ראשי חודשים, וראוי להחליף בגדיו, ויש הנוהגים להרבות בנרות.
ראש חודש - אין אומרים בראש חודש צידוק הדין.

מלך מלך המלכים...
תושבי העיר קרקא התכוננו והתרגשו למשמע הבשורה שהמלך יגיע לבקר בעירם, פמלייתו של המלך תעבור בעיר וכל תושבי העיר יזכו לראות בתהלוכה המפוארת. רב העיר, רבי שמעון סופר זצ"ל נתבקש להכין את ברכת העיר ולהגישה למלך. עברו ימים אחדים והמלך הגיע לעיר קרקא, רבי שמעון סופר עמד לפניו ובאחזו רעד ואימה נשמט הדף אותו הכין מבעוד מועד מידיו. המלך לא שם לב לכך כיוון שהתרגש הוא עצמו מהמעמד אל מול אדם ירא אלוקים כרבי שמעון סופר.
הקהילה כולה שמחה אל מול פני הפגישה המוצלחת שהייתה לרבם עם המלך, אך רבי שמעון לא כך חש כלל וכלל, בהגיעו אל ביתו נכנס לחדרו ושם הסתגר, ובכה בבכי נורא ואיום.
לאחר הפצרות רבות מבני הבית נאות לומר להם את אשר מכביד על ליבו. "הפגישה עם מלך בשר ודם הייתה חד פעמית ובה נשמט הדף מידי ואילו מול מלך מלכי המלכים אני עומד שלוש פעמים ביום ולא זכיתי שמיראתי הנוראה יישמט הסידור מידי".

קוראים תורה - www.torahreading.org.il

דברי תורה על פרשת השבוע 

"קוראים תורה" - אתר לפרסום דברי תורה על פרשות השבוע. הירשמו ותתחילו לכתוב ולהגיב!

                        באתר - אמרות חסידיות, הלכה יומית, חידושי תורה קצרים ועוד...

הערות/הארות/בקשות  [email protected]   

שלום חברים
דבר תורה מאתר קוראים תורה - דברי אלוקים חיים...http://www.torahreading.org.il/article.php?id=132

הקדמה - פרשת השבוע - פרשת יתרו
הפרשה פותחת בבואו של יתרו, חותן משה, אל המדבר, להצטרף לעם ישראל. יתרו מגיע עם בתו ציפורה ושני ילדיה ממשה רבנו, גרשם ואליעזר. משה יוצא לכבדו בקבלת פנים חגיגית ואליו מצטרפים אהרון וכל זקני העם. אחריהם יוצאים ממש כל העם. יתרו זוכה להיות הגר הראשון בהיסטוריה.
הפרשה הקודמת - פרשת בשלח הסתיימה במלחמת עמלק ברפידים. לאחר שנלחמו בעמלק ונסעו מרפידים, הגיעו בני ישראל אל היעד הנכסף, הר סיני. הפרשה מתארת בפנינו את ההכנות לקראת מעמד הר סיני ואת הרגעים היקרים של קבלת התורה. בפרשה מופיעות עשרת הדיברות שהן התמצית והבנין המחודש של העולם, כפי שכתבנו בפרשות הקודמות בקשר לעשר מכות מצרים. במעמד זה היה אמור להיות גמר התיקון של העולם, אבל, כמו שנראה בפרשת 'כי תשא', בחטא העגל נתקלקלה ההזדמנות. למרות זאת, כתוב במדרש על דור המדבר, "כל אותו הדור ששמעו קולו של הקב"ה בהר סיני, זכו להיות כמלאכי השרת, לא ראו טומאה בימיהם, ולא משל בהם כל מיני כינים, ובמותם לא שלטה בהם רימה ותולעה, אשריהם בעולם הזה ואשריהם לעולם הבא" (פרקי דרבי אליעזר מ"א).
כתוב על המסע להר סיני, "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". רש"י אומר, "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" - "כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת". עם ישראל הגיעו להר סיני במצב של אחדות כה גדולה שהתורה מדברת עליהם כגוף אחד.
יש עניין מיוחד בשבת הזאת. הרבי מרוז'ין זצ"ל היה אומר, שכמו שהזמן מעורר הקריאה, שקוראים בתורה מענייני היום, בפסח את הפרשה של פסח וכו', כן הקריאה מעוררת את הזמן. בשבת שקוראים בתורה על קבלת התורה מעוררים את ההארות של קבלת התורה. לכן שבת זאת היא כמו שבועות קטן, שיש בה בחינת מתן תורה קטן. הזדמנות פז להתחבר לנקודה הפנימית של מתן תורה ולחדש בנו את השמיעה של הקול האלוקי ששמעו אבותינו על הר סיני.
אז מה אומר לנו הרגע הגדול הזה של מתן תורה? איך זה קשור אלינו כיום? צריך לזכור שהתורה היא אור. תורה זה גם מלשון הוראה. מתן תורה היה ועודנו המעמד הגדול ביותר בו קיבלנו את הוראת הדרך כיצד להתחבר לאור של הבורא. לפי העיקרון שדומה מושך דומה ושהדבר שמפריד אותנו ברוחני, מה שיוצר את תחושת הפירוד בתוכנו, זהו הרצון לקבל לעצמו, שהוא ההפך הגמור לנתינה האינסופית של הבורא, ניתן להבין שחיים של השפעה זאת הדרך היחידה לשוב ולהתחבר עם האור. התורה כולה נותנת לנו כלים כיצד לעלות מעל הטבע ולהפך את הרצון שלנו, להגיע למדרגה הנשגבת של "ואהבת לרעך כמוך".

יתרו
הפרשה כאמור פותחת בסיפורו של יתרו וגם נקראת על שמו. "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם". רש"י אומר, "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". כל העולם שמע דברים אלה, שמע ולא בא. יתרו שמע ובא. יתרו זכה שתקרא פרשה על שמו. יתרו היה כומר של עבודה זרה. הרב שיינברגר שליט"א מבהיר, בסדר גודל ממש כמו האפיפיור היום. הטומאה הכי גדולה בעולם זו עבודה זרה ולמעשה, לא היתה עבודה זרה שיתרו לא ניסה, עד עבודות האלילים הגרועות ביותר. אולם אחרי ששמע על חציית ים סוף ומלחמת עמלק, התחיל חוזר בתשובה, התחיל להכיר במציאותו של הקב"ה. נדון בהמשך, למה דוקא שני הדברים האלה גרמו ליתרו לשנות את הכיוון.
בכל אופן, מסביר הרב שיינברגר שליט"א, דבר חשוב שאנו לומדים מפה זה שהקב"ה לא זורק אף אחד. 'לא ידח ממנו נידח' זה לא רק לגבי כלל ישראל, אלא גם אצל הגויים. אלה שממש מורדים בשם ועושים את הדבר הכי גרוע, כופרים, גם להם יש סיכוי להתקרב בצורה הטובה ביותר שאפשר לתת להם אפילו פרשה בתורה, כמו יתרו.

השמיעה של יתרו
יתרו שמע, כל העולם שמע. הם רק לא ידעו מה זאת השמיעה. אומר הרב שיינברגר שליט"א, כמו במוסיקה, יש גובה של דציבלים כל כך גבוהים שהאוזן הרגילה כבר לא יכולה לתפוס. רק מי שמסוגל לשמוע כזאת דקות יכול לשמוע. כל העולם שמעו איזה רעש גדול וחשבו שזה מבול, רק יתרו שמע את הקול האמיתי. כלל ישראל כל הזמן הכינו את עצמם לשמיעת הקולות. הנפש היהודית תמיד שאפה להגיע לרגע הזה של מתן תורה. מה שנותן את יכולת השמיעה זה קבלת האמונה בקב"ה ובמשה. זה לא מספיק רק להאמין בקב"ה, צריך להאמין גם במשה, הרועה הנאמן, מנהיגם של ישראל בכל הדורות, העניו באדם. 
בכלל, ככל החושים, גם את השמיעה צריך לזכך. אמרו חז"ל, שבכל יום יוצאת בת קול מהר חורב וקוראת לכל באי העולם לבא אל התורה. מעמד הר סיני הוא משהו נצחי. אבל, מי שומע? כתוב בשירת הים, "שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן; חִיל אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות ט"ו י"ד). כל אומות העולם שמעו על קריעת ים סוף, הרי כל המים בעולם נחצו באותה שעה, אפילו בצלוחית מים שהחזיק אדם בידו (מכילתא). בכל זאת, כולם שמעו ורק יתרו בא. דבר זה מלמד אותנו שעור חשוב. שמיעה זה קשור לספירת הבינה וליכולת ההתבוננות שבנו. שניים יכולים לשמוע שעור, אחד, כמו שאומרים, הדברים יעברו לו ליד האוזן, ואילו השני באמת ישמע, יתבונן ויזכה לעשות מעשים ולשנות את חייו. יתרו שמע ובא, הוא לא רק שמע שמיעה חיצונית, הוא גם הבין. אם אנחנו רוצים לשמוע את הקולות בתוך הרעש הגדול של המציאות של דורנו, אנו מחויבים להתחבר אל בחינת האמונה בנפש פנימה, המקום בתוכנו שלא רק שומע, אלא גם מקשיב ומפנים.

העצה של יתרו
יתרו רואה את דרך ההתנהלות של משה עם העם ואומר, "מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָםמַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב... לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּלגַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". יתרו נותן עצה למשה רבנו איך לבנות סדר נכון של עזרה, שיפוט וייעוץ לעם, "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקִים, אַנְשֵׁי אֱמֶתשֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ". כביכול, עצה מעולה שאכן מתקבלת. יחד עם זאת היא שנויה במחלוקת. אומר הרב שיינברגר שליט"א, על פניו, נראה שיתרו תרם תרומה גדולה לסדר בעם ישראל, איך לנהל את ענייני הקהילה. מאידך, יש ביקורת על יתרו, אדם שרק מגיע וכבר נותן עצות. ממילא משה רבנו ודאי ידע מה זה סנהדרין, מה זה סדר חברתי. אז מה יתרו מתערב? איך צריך להתייחס לדבר הזה?
מסביר הרב שיינברגר שליט"א, בכל דבר יש ניצוץ של קדושה שמקיים אותו. שום דבר, אפילו עבודה זרה, לא יכול להתקיים אם אין בזה איזה ניצוץ של קדושה. יתרו בא, חוזר בתשובה ומביא איתו את הניצוץ שבו. הניצוץ זה פרשת 'שופטים' - כל הסדר הקהילתי-חברתי של עם ישראל. הבעיה היא שזה היה בוסר. ענין השופטים צריך להופיע רק בזמן הישיבה בארץ ישראל, ויתרו מביא את זה במדבר. משה יודע את העניין הזה ובכל מקרה גם אחרי המינויים האלה משה המשיך לעבוד קשה, מבוקר עד ערב, אומן של ישראל, מטפל בכל אחד ואחד. יש סדר בטבע ויש סדר למעלה מהטבע. יתרו בא וסידר את הדברים לפי הסדר הטבעי, אלא שרק בארץ ישראל צריך לנהוג בסדר הטבעי, זה נקרא סדר זרעים. במדבר זה סדר של למעלה מהטבע, סדר ניסי. 

מי היה יתרו - ברוחני
כדי להבין את סיפור המעשה עם יתרו צריך להתעמק קצת בגלגולי נשמות, להבין את מקורו של יתרו בסדר הגלגולים. לשם כך צריך לחזור אל קין. כתוב בבראשית, "שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן" (בראשית ד' כ"ד). 'יקם' זה ראשי תיבות של יתרו, קורח, מיצרי. אלה הם שלושת החלקים של נשמת קין. יתרו זה הנשמה, קורח זה הרוח ומצרי זה הנפש. לעומת זאת, משה רבנו זה הגלגול של הבל. בין שבעת השמות של יתרו הוא גם נקרא קיני, אותיות קין. המקור של השם קין, שאמרה חוה, "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד' א'). זה הייעוד המקורי של השם קין, קניין מהשם. אלא שקין קלקל ונעשה "קינא דמסאבותא", קן של טומאה. יתרו בא לתקן את זה. הוא יוצא מהטומאה הכי גדולה ובמעמד הר סיני עושה קניין אמיתי מהשם. 
חוץ מזה, ידוע שקין והבל נולדו עם תאומות והתחתנו איתן. החטא של קין נבע מכך שהוא קינא בתאומה היתרה שהבל קיבל, ולכן הרג אותו. כשיתרו בא אל משה הוא מודיע, "אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָוּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ". מגלה האר"י הקדוש את הרמז בדבריו, 'אני חתנך יתרו' - ראשי תיבות 'אחי', אני אחיך קין, 'ואשתך, ושני בניה עמה' - אני מודה שזאת היא אכן אשתך ומחזיר לך אותה. 
כשנגיע לפרשתו של קורח נראה את הקשר של קרח לקין, שכתוב על קין, "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ד' י'), ועל קורח כתוב, "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ" (במדבר ט"ז ל"א), מידה כנגד מידה. 
האיש המצרי זה גם כן מידה כנגד מידה, בגלגול הקודם קין הרג את הבל ובגלגול הזה משה הרג את המצרי. למרות שהתיקון של נפש, רוח ונשמה של קין זה לא בדיוק לפי הסדר של התיקון, אין מוקדם ומאוחר בתורה. מוסבר גם, שבאותו זמן שמשה הכה את המצרי אז כבר היה התעוררות אצל יתרו, עד שהגיע למתן תורה, ובכל אופן, אלה שלושת הגלגולים של קין וכך הושלם הדבר.

ביטול הכח של עבודה זרה
כבר ציינו מקודם שהדבר שגרם ליתרו לחזור בתשובה היתה השמועה על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. הוא בטח גם שמע את כל הדברים האחרים שעשה הקב"ה למצרים, עשר המכות, המופתים הגדולים ובכל זאת שני דברים אלה גרמו לו לבא. אומר הרב שיינברגר שליט"א, יש כאן ענין עמוק. כתוב על הקב"ה, "לית אתר פנוי מניה", אין מקום פנוי ממנו, ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין. עובדי עבודה זרה יודעים שיש בורא והוא ברא את כל הבריאה. הם לא מעלים על דעתם שמה שהם בונים ועושים זה הכח עצמו. אלא הם אומרים שהקב"ה ברא את העולם ומסר אותו למשרתים (שמש, ירח וכו'). בפסל שהם עושים הם מתקשרים למשרתים. זה בודאי לא רצון השם והם יודעים שהם עושים נגד רצון השם. אבל כביכול, זה התחום שהקב"ה לא מתערב. עובדה שהעבודה זרה שלהם עובדת. אנשים נכנסים לבית עבודה זרה חולים, ונרפאים. 
רבי עקיבא אמר שבזה הקב"ה השאיר מקום לטעות. זה נעשה ככה כדי להשאיר את אפשרות הבחירה בידי כל אדם. עובדי עבודה זרה חושבים שהקב"ה מסר את כל העניינים האלה ובהם הוא לא מתערב. זאת אומרת שהם אומרים שיש מקום שהוא לא נמצא וכאן טמון שורש הכפירה שלהם. מסביר הרב שיינברגר שליט"א, אם אחד אומר שיש מקום, אפילו הטמא ביותר, שהקב"ה לא נמצא שם, אז הוא מגביל את הקב"ה במקום. ים סוף היה אולי המקום הכי טמא שיש, כי המצרים התייחסו אליו כאל עבודה זרה שלהם. אלא שהנה הקב"ה קרע את ים סוף ונכנס שם בעמוד ענן ועמוד אש והראה ש"לית אתר פנוי מניה" וזה סתר את כל השיטה, כל העבודה הזרה שלהם וכל העבודה זרה של יתרו.
דבר נוסף, יתרו ראה איך שמצרים העבידו את בני ישראל, שפרעה עשה ככל העולה על רוחו במשך מאתיים ועשר שנים, שום דבר לא עצר אותו, הקב"ה לא התערב. אפשר היה לטעות שמצרים הם העילית והם אכן מקבלים את כוחם מעבודה זרה ולכן הקב"ה לא נמצא שם והם יכולים לעשות מה שהם רוצים. אלא שאז באה מלחמת עמלק. עמלק בא על שרפו ידיהם של ישראל מהתורה. הקב"ה מסר אותם בידי הטמאים, כביכול עזב אותם במקום הטמא, אבל אז כולם ראו שגם שם הקב"ה נלחם להם. אלו שני הדברים, חציית ים סוף ומלחמת עמלק, שסתרו את כל התזה של יתרו והביאו אותו לזרוק את הכל לבא ולהתגייר.

כפיה בקבלת התורה
עוד ענין חשוב במעמד הר סיני, מופיע דוקא במדרש. הקבלה אומרת לנו שאין כפיה ברוחניות. אי אפשר להכריח בן אדם להיות רוחני. אי אפשר להכריח אף אחד לקבל על עצמו עול תורה ומצוות ויש לזה שורשים רוחניים עמוקים. בכל זאת, אנו קוראים במדרש, "עמדו ישראל בהר סיני ערוכים, האנשים לבד והנשים לבד. באותה שעה נתלש הר סיני וניצב בשמי מרום. כפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה – מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם, באותה שעה געו כולם ושפכו ליבם כמים בתשובה, ואמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע!" (בבלי, ע"ז). מה פשר הכפייה הזאת, איום בחיים ומוות? למדנו שאין רע יורד מלמעלה, אז על מה מדובר פה? 
ממקומנו קשה לנו לתפוס את עוצמת המעמד שהיה בהר סיני. קצת עיון במדרשים נותן מעט טעם ללב. כתוב,"כשנתן הקב"ה את התורה, ציפור לא ציפצף, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, עד שיצא הדיבור" (שמות רבה), וכתוב, "יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות, שם עמדו עמהם בהר סיני" (פדר"א), וכתוב, "וכששמעו ישראל את הדיבור יוצא מפי הקב"ה, חזרו לאחוריהם שנים עשר מיל ויצאה נשמתן. כיון שראו מלאכי השרת שפרחה נשמתן של ישראל, אמרו לפניו: למי אתה נותן התורה למתים או לחיים? מיד הניף הקב"ה גשמי חיים על ישראל שיקבלו התורה ברוח נדיבה, והיו מלאכי השרת מניפים להם במניפות" (עשה"ד), ועוד "שלח לכל אחד ואחד מישראל שני מלאכים, אחד שמניח ידו על ליבו שלא תצא נשמתו, ואחד שמגביה ראשו שיוכל לראות את בוראו, והקב"ה נתן להם רשות שיהיו יכולים להסתכל בכבודו" (עשה"ד), ולסיום, "מיד פתח להם הקב"ה שבעה רקיעים ושבעה ארצות ואמר: ראו, אתם עדי שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי אליכם בכבודי ובתפארתי" (עשה"ד).
נחזור לענייננו, אז מה השייכות של כפייה לכל המעמד הנשגב הזה? אלא, שצריך להבין שאנו חיים בעולם של הסתרים רבים. עולם מלשון העלם. מציאות הבורא נסתרת, "אכן אתה א-ל מסתתר". במעמד הר סיני הגיעו כלל ישראל למידה כזאת של זיכוך ואחדות שכל המסכים הוסרו, "פתח להם הקב"ה שבעה רקיעים". אפילו תינוקות בבטן אימם ראו את הקולות. כולם יחד ראו מקצה העולם ועד סופו והכירו במציאות האלוקית המוחלטת. במצב כזה, כבר לא נשארת בחירה. מצב כזה הוא כמו כפיה. כשהטוב השלם גלוי בפניך, כל מה שנותר לעשות זה להגיד, "נעשה ונשמע", לקבל על עצמנו עול מלכות שמים.

אהבה
שווה לבדוק כמה פעמים מופיע המילה אהבה בתורה. אנו מצווים לאהוב את הקב"ה, "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (דברים ו' ה'). אומר הרב שיינברגר שליט"א, השיא של האהבה מתגלה בפרשה הזאת, כי התורה צריכה להתקבל באהבה. לא נכנס כאן לעובי הקורה של מה זאת אהבה באמת. רק נביא את הדברים של הרב שליט"א שאומר, יש כמה דברים שהם יסודות לכל, אחד מהם זה האהבה. הרב מסביר, ילדים נולדים מאושרים, בריאים וכל זה תלוי באהבה של ההורים. אם יש אהבה הילדים יוצאים מוצלחים. אם חלילה, יש פגם באהבה, הילדים לא מושלמים. כדי להוליד דבר מושלם צריכים אהבה גדולה. זאת אומרת, שאהבה זאת כבר מדרגה שמעידה על שלמות ולא איזה רגש ראשוני של התעוררות רגעית.
בפרשה הזאת יש אהבה גדולה. אהבה של הקב"ה, "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ", אהבה גדולה של הקב"ה לישראל, אהבה גדולה של ישראל לקב"ה. בפרשה זאת עם ישראל אומרים, 'נעשה ונשמע', "כל אשר ידבר השם נעשה", מוכנים לקבל עליהם כל דבר באהבה. השורש לזה קיים בכל אחד מאתנו. מה שצריך זה הרבה זיכוך כדי להתחבר לנקודה הזאת של אהבה שלמה, אהבת השם ואהבת הבריות.

התקרבות של אהבה
ישנו מדרש המתאר כיצד הקב"ה חיזר על פתחיהן של כל האומות והציע להן את התורה. אבל אף אומה לא רצתה לקבל אותה. כל אומה שאלה מה כתוב בה, וכששמעה, נרתעה ודחתה אותה. האמת היא, אומר הרב שיינברגר שליט"א, שלכל עם הקב"ה אמר את הדבר הקשה ביותר להם. כשבא לבני אדום, שאלו אותו, מה כתוב בה? אמר להם, 'לא תרצח'. מיד אמרו, הרי כתוב "וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז מ'), שאלו, מה נעשה? נצא לפנסיה? החרב היא כל המהות שלנו. 
לבני ישמעאל אמר שכתוב בתורה 'לא תגנב'. הם לא יכלו לקבל את זה, כי כתוב, "יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ"(בראשית ט"ז י"ב). לבני מואב ועמון אמר, 'לא תנאף' וכו'. זה נראה כאילו בכוונה אמר הקב"ה לכל אומה את הדבר המסוים שיגרום להם לא לקבל את התורה עליהם. אולי היה צריך לומר להם, אתם צריכים לתת צדקה. היו אומרים, בטח, אנחנו תמיד נותנים. צדקה זה משהו שנהוג אצלנו. 
מסביר הרב שיינברגר שליט"א, לפני שהאדם מתקרב לתורה, צריך לעשות טיפול שורש. השורשים שהם"שורש פורה ראש ולענה", זה הדבר שעוצר את האדם מלהתקרב לכל דבר טוב. את השורש המסוים הזה שבכם, אמר הקב"ה לגויים, אתם צריכים לעקור, לפני שאתם מתקרבים לתורה. אח"כ נדבר על כל התורה, כל הדברים היפים שאתם אוהבים. אלא שאח"כ תגלו שמה שאתם קוראים צדקה, זה לא בדיוק צדקה, זה "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי י"ד ל"ד). כאשר תעקרו מעצמכם את הרע הזה, אז אתם יכולים לקבל תורה ואז גם החסד שלכם יהיה חסד אחר לגמרי. 
אצל הגויים יש נקודות מסוימות שקשות להן. לעם ישראל הכל קשה. כתוב בגמרא, "שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם... עזין הן ישראל באומות" (מסכת ביצה). לכן, אין לקב"ה משהו מסוים להגיד להם, להם הכל קשה. אבל עם ישראל מוכנים לקבל את הכל. בגלל שזה דבר השם. הם יודעים שלא הרצון שלהם קובע. כבר מאברהם אבינו למדנו שהתוכניות שהאדם עושה זה לא מה שקורה בסוף. הוא בא לארץ המובטחת וישר היה צריך לרדת למצרים בגלל הרעב. אין תוכניות! הגיע הזמן שהאנושות תלמד שאין שום תוכנית! הרבה פעמים הרב שליט"א אומר את זה, שמיום שנברא העולם לא היה מישהו שעשה תוכנית לעשרים וארבע שעות והכל היה בדיוק לפי התוכנית שלו. אין דבר כזה! "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ; וַעֲצַת ה', הִיא תָקוּם" (משלי י"ט כ"א). לא האדם קובע מה שטוב בשבילו, אלא סומך בעניים פקוחות על כל מה שהשם אומר לו.

ממלכת כהנים 
רגע לפני קבלת התורה מדבר הקב"ה עם משה ומוסר לו את הדברים שהם היסוד לעצם קיומנו והשורש של התיקון שלנו בעולם הזה, דברים הדורשים התעמקות יתרה. כתוב, "וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִיוִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, ה'. וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". ב"מאמר הערבות" (ספר מתן תורה) כותב בעל הסולם, הרב אשלג זיע"א, חידושים עצומים בנוגע לפסוקים אלה. ננסה להביא כאן את תמצית דבריו המאירים. 
ראשית, "בעל הסולם" מסביר שבמהות הדברים מצויה השאלה שנשאלו בני ישראל בטרם קבלת התורה, האם הם מקבלים על עצמם, כל אחד ואחד, את קיום המצוה של 'ואהבת לרעך כמוך', שהיא כידוע הקוטב של התורה כולה אשר כל המצוות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה. או כפי שאמר רבי עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה', כלל שהוא כולל את כל אינסוף הפרטים שיש בתורה.
נשאלת השאלה, אם יש כאן בעצם הצעה לבני ישראל לקבל על עצמם את העבודה הזאת והאם מהכתוב אפשר להבין מה פשר העבודה ומה שכרה? גם הדברים, "והייתם לי סגולה מכל העמים..." – האם זהו ציווי להיות ככה או שזוהי הבטחה? בקיצור, יש כאן הרבה שאלות.
מסביר בעל הסולם כי צורת העבודה של התורה והמצוות מתבטאת בכתוב, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". זאת אומרת שכולנו אמורים להיות כמו כהנים. דבר די תמוה, כי אם כולם כהנים אז מי יביא קורבנות? צריך גם עם שיקריב קורבנות וגם כהנים. אלא הכוונה היא שכמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי השם הוא נחלתם, כך ינהגו כל העם כולו. שכל אחד מאתנו ידע באמת שכל מה שיש לו, זה לא שלו, זה של בורא עולם, שום דבר אינו קניין פרטי שלי. 
עולה מכל זה שאכן כאן טמון שורש התיקון שלנו. האדם, ולמעשה הבריאה כולה, בנויים מחומר אחד שנקרא הרצון לקבל. ידוע שרע זה ראשי תיבות של רצון עצמי. כל עוד אנחנו שקועים ברצון העצמי, האגואיסטי שלנו, אנחנו אפילו לא יכולים להתחיל לקבל את התורה. מתן תורה אמנם היה, אבל, אומר בעל הסולם, קבלת התורה עדיין לא. עלינו להפך את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע, להפוך מיצורים שבמהותם העמוקה ביותר הם אגואיסטים גמורים, לאלטרואיסטים. זהו תיקון שהוא כנגד כח הכבידה של הטבע שלנו. אנחנו צריכים לשחות כנגד הזרם כמו דגי הסלמון. 
רק כאשר נזכה לעשות את ההיפוך הזה, כיחידים וכאומה שלמה, נזכה להיות "ממלכת כהנים" ולהדבק בתורה ובקב"ה. רק כך נזכה לקדש את המציאות בה אנו חיים ולהפוך את כל החול לקודש, להיות "גוי קדוש". כשנתפוס שהארץ היא של השם ותפקידי להואיל ולהשפיע לבריות כולן, למלא את כל צרכן, רק אז, נזכה לראות שכל העבודות והמעשים שאנו עושים בכל יום ויום, יש בהן פוטנציאל של השפעה אדירה. עד כדי כך, שאומר בעל הסולם, "העבודות של החולין, כקצירה, זריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקורבנות שהכהנים היו עושים בבית המקדש". הכל תלוי בכיוון התודעה של האדם, האם הוא מקבל או משפיע. אם האדם אוחז בתודעת 'ואהבת לרעך כמוך' בכל רגע ורגע, אזי, "נמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל זולתו, דומה כעומד ומקריב קורבן לה'".

השעור מוקדש לרפואת חני בת פנינה, דנה בת רותי, איילין שילה בת מרגרט, בתוך כלל חולי עמו ישראל

השעור מוקדש לעילוי נשמת נסריה בת יעקב ז"ל, גילה בת רחל ז"ל ת.נ.צ.ב.ה

מודעות - מרכז רוחני לקבלה
רח' אחווה 24, נווה צדק תל-אביב
טל: 03-5100587

שלום חברים,
ישנו כותב באתר קוראים תורה - מודעות.
מומלץ בחום: http://www.torahreading.org.il/article.php?id=149

פתיחה- אחרי מות
פרשת 'אחרי מות' פותחת בפסוק, "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹןבְּקָרְבָתָם לִפְנֵי- ה', וַיָּמֻתוּ". לאחר מותם של נדב ואביהוא, בהקריבם אש זרה במשכן, ביום חנוכתו, הקב"ה מורה למשה כיצד צריך להתנהג בבית המקדש - אזהרות איך להיכנס אל הקודש. עיקרה של הפרשה מתאר את עבודת הכהן הגדול, בבית המקדש, ביום הכיפורים.

כיצד קשורה עבודתו של הכהן הגדול אל המציאות שלנו ומה יש לנו ללמוד ממנה? הפרשה נקראת רגע לפני הפסח, וכמובן מתחברת לזמן הקדוש והמיוחד הזה. ננסה להתבונן כיצד הדברים מתקשרים.

עולם, שנה, נפש
עבודת כהן גדול היא אחד הדברים היותר מורכבים בתורתנו הקדושה. יש בה הרבה עניינים ופרטים שלא ניכנס אליהם כאן. ידוע לנו מספרי הקבלה שהעולם מורכב משלושה מרכיבים: עולם, שנה, נפש - ר"ת עשן. מה זה אומר? יש מסגרת המקום, שזה עולם, יש מסגרת הזמן, שזה שנה, ויש מסגרת האדם, שזה נפש. כל דבר במציאות מורכב משלושת אלה. השיא של החיבור של שלושת המרכיבים של המציאות קורה ביום הכיפורים, בקודש הקודשים, כאשר נכנס לשם כהן גדול. הכהן הגדול הוא הנפש הגבוהה ביותר שעושה את העבודה עבור כל הנפשות, עבור כל העולם, כפי שנראה בהמשך. קודש הקודשים זה המקום הכי מקודש במסגרת העולם, ויום הכיפורים זה היום הכי מקודש בשנה, יום שקובע כל מה שיהיה בכל השנה, כפי שנראה. יוצא מכך, שעבודתו של כהן גדול ביום הכיפורים מאגדת בתוכה את כלל המציאות וחשוב מאוד להבין בדיוק מה קורה שם.

עבודת כהן גדול 
יום כיפורים זהו היום הגדול, יום של תשובה, יום של כפרה. ובתורה "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ". כל עיני ישראל היו נשואות אל הכהן הגדול - האם יצליח בעבודה? כל מה שצריך להיות במשך השנה תלוי על כף המאזניים. יום כיפור זה החתימה של מה שנגזר בראש השנה. זה עניין מאוד רגיש וצריך זהירות שחס ושלום לא יבוא הכהן הגדול לאיזה תקלה. כל חיי עם ישראל וכל המציאות של העולם תלויים בעבודתו. לכן, צריך הרבה שמירה. מסביר הרב שליט"א, הכל תלוי על חוט השערה. חוט השערה זה הלשון של זהורית, חוט מיוחד, שהיה אדום והיה צריך להיהפך ללבן וזה היה הסימן שנתכפרו עוונות בית ישראל. 
כל כך גדולה היתה עבודתו של הכהן, שאף אחד לא יכול היה להיות באוהל מועד באותה שעה, אפילו מלאכי השרת היו בורחים משם. אמנם הכהן היה מקריב קורבנות ומקטיר קטורת, אך הכל נכלל בגדר תפילה. כל עבודת המקדש היתה של תפילה. תפילה זה להעלות דברים למעלה. על הקורבן נאמר 'קורבן להוי-ה'. קורבן מלשון לקרב - להקריב ולקרב מדרגות ממטה למעלה, להעלות את כל ענייני העולם הזה עד שזה יגיע להוי-ה. תפילה זה גם 'תפילה להוי-ה'. תפילה מראה בטחון בהשם בלבד, אדם מעלה את כל עניניו אל השם. ביום כיפור, הכהן הגדול היה עושה פעולות של תפילה עבור כלל ישראל - היה מעלה את כל המציאות של עם ישראל לדרגה גבוהה, בשביל שנה שלימה.

המלחמה -הפרדה בין טוב ורע
הכהן היה עורך ממש מלחמה עבור כל ישראל, מלחמה של הטוב ברע, מלחמה בכל הכוחות החיצוניים. לכן יש עניין של שתי גורלות, שני שעירים (עיזים), זהים במראה, אחד קורבן להשם ואחד קורבן לעזאזל. בעבודתו, הכהן עשה הפרדה גמורה בין הטוב והרע. כל השנה זה מטושטש, לא יודעים להבחין בין טוב ורע. יום כיפור זה יום הבהירות. השעירים שנבחרו בגורל, מי לטוב ומי לרע, הם הביטוי להפרדה המוחלטת. אומר הרב שליט"א, הסוד של המלחמה וההפרדה סובב על עניין שליחת הקורבן לעזאזל. למראית עיין, ח"ו, זה נראה כאילו זה עבודה זרה, להקריב קורבן לסטרא אחרא, עוד נבין בהמשך מדוע זה בדיוק ההיפך.
אמנם, עד לביאת משיח, אי אפשר לבטל את כוחות הס"א לגמרי. אבל, עד לאותו זמן, צריך לנצח עד כמה שאפשר. חלק מהמלחמה זה לתת לס"א את חלקו. גם במשך השנה, נותנים לו חלק בכל דבר שבקדושה, כדי שייפרד ויעזוב את הקדושה. כמו כלב, שבא להפריע, נותנים לו חלק שיתרחק מהמחנה, כך יש את השערה של עגל שיוצאת מהתפילין, וגם עניין מים אחרונים בסיום סעודה. 
הקב"ה ברא גם את כוחות הסטרא אחרא, והם רוצים וצריכים קיום, לכן הם מקטרגים על עם ישראל. אם הם מצליחים בקטרוג הם זוכים בכל האור. אבל למעשה, הקיום שצריך להיות להם, זה רק נהירו (אור) דקיק. הארה קטנה כדי קיום, כדי שיהיה מציאות של ס"א, כדי שיהיה מציאות של בחירה ולא יותר מזה. אם יש איזה פגם בקדושה, בהתאם לגודל הפגם, כך החוזק שלהם מתעלה, והם, מצד עצמם, תמיד רוצים את כל ההארה. 
אז המערכה היתה כבדה. השעיר לעזאזל היה נשלח לארץ גזירה, מלחמה על הגזירה. ארץ גזירה - מקום שאין שם שום מקור של קדושה, ידוע בקבלה כחלל הפנוי, מקום הצמצום, מקום שכל החסרונות של העולם צומחים משמה, מקום שאין לו תיקון עד לגמר התיקון. עוד נדבר עליו בהמשך.

כ"ח עיתים
המפתח להבנת כל העניין טמון במילה 'זאת'. כתוב, "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן", "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" - לא בכל עת. יש הרבה עיתים, אבל אפשר לבא אל תוך קודש הקודשים רק ביום כיפורים. לא כתוב במפורש שמדובר על יום הכיפורים, אלא כתוב, "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן". 
בספר קהלת מדבר שלמה המלך על סה"כ כ"ח עיתים, "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת" (קהלת ג' א'). יש י"ד עיתים לטובה ויש י"ד לרעה. מסביר הרב שליט"א, המילים, "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן", מרמזות על מעשים ולא על זמן. נראה שהמעשים הם למעלה מהזמן. 
"בְכָל-עֵת", זה דברים שקשורים לעת, לזמן מסוים ולמצב מסוים. פעם זה טוב, פעם זה רע. כהן גדול צריך להתעלות למעלה מהכל. אל יבוא בשום עת! יבוא בשליטה שמעל הזמנים השונים, מעל הנסיבות המשתנות - ישלוט על הי"ד עיתים הטובים, אבל גם על הי"ד עיתים הרעים.

סוד המילה 'זאת'
'זאת' זה עניין של אמונה. זאת מרמז על המלכות, הכח של השכינה הקדושה, עניין של אמונה פשוטה. המלכות, זאת הספירה האחרונה, המקום החשוך ביותר, המקום בו צריך אמונה פשוטה. עם הכח הזה, אהרון הכהן יבוא אל הקודש. ברגע שיש אמונה פשוטה, שאני, אין לי שום דבר, לא חוקר ולא יודע שום דבר, אלא בוטח בהשם, זה פותח את כל השערים. הכהן הגדול היה צריך לפתוח פתח, לא רק בשביל עצמו, אלא בשביל כל עם ישראל ובשביל כל העולם כולו. ב'זאת' יש את הכל, זה הפתח של כל הדברים הטובים. כתוב, "וּכְסִיל, לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת" (תהילים צ"ב ז'). כסיל זה מי שלא מבין את 'זאת'. אומר דוד המלך, "בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ"(תהילים כ"ז ג'). כך היה מנצח בכל המצבים הקשים. העבודה היא עבודה של אמונה פשוטה, קיום המצוות כפי שאנו מצווים. כמובן שצריך גם ידיעה, "דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א' כ"ח ט'), אבל העבודה היא עבודה של אמונה. בזה היה הכהן הגדול מנצח. אבל, יש עוד עניין, והוא, הדיוק המוחלט בקיום הציוויים. מה שנקרא בלשון צבאית, ציות להוראות.

אי ציות להוראות
"אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן", אפילו שהם היו קדושים וטהורים, גדולים בקומתם הרוחנית ממשה ואהרון, נענשו. דיברנו במקומו על הסיבות השונות לכך, כשאולי הסיבה הראשית היא שעשו את מה שעשו ללא הוראה מלמעלה. הצלחת עבודתו של כהן גדול תלויה ישירות ביכולת שלו לפעול לפי ההוראות המדויקות. לכן יש ציווי שאהרון הכהן, ידקדק במעשיו ביום הכיפורים, וישמרו עליו שיעשה הכל כמו שצריך בדיוק, כדי שלא יהיה שום סטיה, שום קלקול ושום נפילה, כדי שהמשימה תצליח.

זהירות
הרב שליט"א אומר, אם אנשים כאלה גדולים כמו בני אהרון, יכולים לעשות טעויות, מה יעשו אזובי הקיר? אדם צריך לדעת שעל כל צעד ושעל הוא עלול לעשות טעויות. אם בעסקים האדם נזהר כל כך, כמה צריך להיזהר מטעויות בדרך הרוחנית. הזהירות, זה לא רק לגבי כהן גדול, ולא רק לגבי יום כיפור, אלא, זה לכל אדם, לכל השנה, והאמת היא, שאדם לא יכול שלא לטעות. לגבי הכהן, שכתוב, "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ", הכוונה לכל השנה. כמו שאמרנו, יש כל מיני עיתים, עת כזאת ועת כזאת, והאדם צריך לנווט ולהחליט איך לנהוג בעת כזאת ואיך לנהוג בעת כזאת. בכל רגע, העיתים מתחלפים, מפני שהאדם מורכב מכל מיני דברים והוא גם קשור להרבה דברים וקשה לדעת מה מושך אותו לכיוון כזה ומה מושך אותו לכיוון כזה. בן אדם בודאי חושב שרק הטוב מושך אותו והוא מחפש רק את הטוב. אבל אי אפשר לדעת, האדם לא יכול לסמוך על עצמו. צריך לדעת שאם פועלים מתוך הוראה מלמעלה, זה עושה את התיקון הכי גדול. כאשר אין רשות מלמעלה, זה עושה את הקלקול הכי גדול. 
למשל, אם לא היתה הוראה על עניין שליחת השעיר לעזאזל, לארץ גזירה, זה אולי היה נחשב לעבודה זרה, קורבן לס"א. כיוון שיש על זה הוראה מלמעלה, אז זה מבטל את כל הדינים, ומכפר לכלל ישראל על מעשיהם.

ערב פסח
אנחנו נמצאים ממש בערבו של חג הפסח, כפי שאומר הרב שליט"א, הלילה הכי חשוב בשנה, "וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר" (תהילים קל"ט י"ב). השנה, בגלל היותה שנה מעוברת, יוצא שאנו קוראים את פרשת "אחרי מות"ממש בסמוך לפסח ואפשר למצוא הקשרים רבים למעמד הגדול הזה. ראשית, מה שדיברנו, על הדיוק בפרטים ושמירה על דרכי ההלכה בפסח, ציות לציוויים המדויקים כל כך. זה הסוד להצלחת הרגע הרוחני העצום של ליל הסדר, הרגע בו יכול כל אחד מאתנו להתחבר להארה הגבוהה כל כך ולצאת לחופשי מכל הצרות, מכל המייצרים שלו. 
שנית, אחרי כל הלימוד שכל אחד עשה לקראת הפסח, אחרי החקירה של ההלכות, התעמקות בכוונות ובפנימיות, אנו מגיעים סוף, סוף לרגע הגדול והנשגב. אלא, שדוקא בליל הסדר, מה שנדרש מאתנו זאת אמונה פשוטה, אמונה תמימה (שלמה), "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן", בזאת - במלכות, בבחינת אמונה. ההמלצה החמה ביותר, היא לבא ככה, כמו ילדים תמימים לליל הסדר. לעשות את המעשים שאנו מצווים לעשות, באמת ובאמונה טהורה, להתחבר לרגע מתוך מקום של פשיטות.

בברכת חג שמח וכשר! 

פרשת השבוע מוקדשת לרפואת גבריאל יהונתן בן איבון, ניר בן צילה, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

השעור מוקדש לעילוי נשמת גילה בת רחל ז"ל ת.נ.צ.ב.ה