אתר "קוראים תורה - פרשת השבוע" - מתעדכן - דבר תורה על פרשות השבוע

שבת שלום לכל עם ישראל
לדבר התורה באתר 

פרשת השבוע, פרשת מטות היא הפרשה התשיעית בספר במדבר. הנושאים המרכזיים
בפרשה הם: פרשת הנדרים  העוסקת בדיני נדרים והפרתם, תיאור מלחמת ישראל במדין, חלוקת שלל המלחמה והפרשת החלק המיועד לקב"ה, הציווי על טבילת והגעלת כלים, בקשת בני גד ובני ראובן המבקשים לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי ולא בתוך ארץ ישראל, אישור משה וצירוף חצי שבט מנשה.

"זה הדבר אשר ציוה ה'" (ל,ב)
"כה" מרמז על דבר שרואין מרחוק מאוד וכמו שפרש רש"י הקדוש: משה נתנבא בכה וכל הנביאים נתנבאו בכה, מוסף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר" כי כל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה שראו נבואתם מרחוק מאוד אבל משה התנבא גם בזה הדבר שהוא בחינת שראה הנבואה בראיה יפה וברה אבל גם משה התנבא בכה כיהיו כמה נבואות שגם הוא הוכרח לראותן מרחוק מאוד.  (חושן משפט, הלכות מתנה, הלכה ה')

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל,ג)
מי שנזהר בדיבורו לבל תחולל מילה היוצאת מפיו של אדם לבטלה – עליו נאמר "ככל היוצא מפיו יעשה" – ברכותיו מתקיימות ודיבוריו מהווים כמעין גזירה שחובה למלאה. כפי שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה "ותגזר אומר ויקם לך – צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (עבודת ישראל המובא במעינה של תורה)

"וידבר משה אל העם לאמור" (לא, ג)
רש"י במקום אומר "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר"
כאשר מלך יוצא למלחמה על מנת לנקום את נקמת עמו, אין בכך הוכחה ניצחת לכך שהוא עושה זאת מרוב אהבתו וחיבתו לעמו, ייתכן מאוד שהוא עושה זאת לטובת עצמו ובכדי לשמור על מעמדו, על מנת להגן על כבודו שכן אין מלך ללא עם. לכן, רצה הקב"ה להבהיר לעם ישראל שמשה רבינו יוצא למלחמה על מדין רק בשל טובתם וכבודם משום שהוא עצמו לא יפיק מכך שום תועלת, שהרי לאחר המלחמה מיד עליו להאסף אל עמיו. וזה אפוא החידוש שלמרות שידע משה שלאחר מכן הוא יאסף אל עמיו עדיין עשה זאת בשמחה ובמרץ כיוון שבכל מקרה לא התכוון לעשות זאת אלא לצורך עם ישראל. וכשעם ישראל ראה את אהבתו המוחשית של משה אליהם נתגברה בהם פי עשרות מונים אהבתם איליו וסרבו ללכת – "וימסרו על כורחן" (הכתב סופר)

"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש"(כ"ג)
"כי מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל), כי מאחר שכבר נבלע האיסור שהוא הטומאה בכלי, אין לו טהרה רק על ידי האש שהוא בחינת שורש הטבע כי מהאש יצאו אבל כשעדיין לא נבלע האיסור בכלי רק שיצא מרשות עובדי הכוכבים דהיינו שיצא מדעתו ומרשותו. כי עיקר בחינת רשותו של אדם היא הדעת שהוא קונה כל החפצים תחת רשותו בבחינת "דעת קנית מה חסרת", כי עיקר האדם הוא הדעת ועל כן כשיוצא הכלי מרשות עובדי הכוכבים אזי די לו בטבילה במקווה שהוא בחינת עלמא דאתי שמשם מקבלין וממשיכין בחינת השגחה שעל ידי זה יוצאין מטומאה לטהרה, מרשות עובדי כוכבים לרשות ישראל שהם למעלה מהטבע (אורח חיים – הלכות נטילת ידיים שחרית)

כיצד ניתן ללמוד מנהיגות ממשה רבינו הקדוש? "ויקצוף משה על פקודי החיל..." (ל"א,י"ד)
אומרים חכמי ישראל, צא וראה כמה שמשה היה הענו מכל אדם שהעביר על מידותיו פעמים רבות, ידע בשעת הצורך לנזוף ולהרים את קולו בצורה בוטה ובמילים בוטות כנגד "שרי האלפים ושרי המאות". שהרי, הם שבו מהמלחמה במדין עטורים גאות ניצחון. מכאן ניתן ללמוד מנהיגות אמיתית מהי, שבשעת הצורך יודע מנהיג אמיתי להתייצב גם כנגד אותם גיבורים ששבו מהמלחמה בשעה הצריכה לכך. על זה אמר רבי פנחס מקוריץ זצ"ל: כל חיי אני מתאמץ להחזיק באמתחתי את מידת הכעס ולהוציאה רק בשעת הצורך, וכתוצאה מכך אני שולט במידה רעה זו ואין היא שולטת בי...(ליקוטי אהרון לרבי אהרון אזרד ז"ל)
מי ייתן וזכותו תגן עלינו אמן, ונדע לשלוט במידת הכעס ולהשתמש בה במידת הצורך בלבד.

שבת שלום!

שבת שלום ראש חודש טוב שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן
לדבר התורה באתר:

אמר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, זה הדבר אשר ציווה ה'" – אמר משה רבינו לבני ישראל על אודות ראשי המטות שיהיו יודעים כיצד להעריך את דברי מנהיגיהם שכן כל אשר יאמרו הם ראשי המטות הרי זה כדבר אשר ציווה הקב"ה בעצמו. דברי סופרי כדברי תורה הם ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלוהים חיים. (תורת משה)

"והיו הערים להם לשבת" (ל"ה, ב,ג)

לשם מה חוזר הכתוב על כך פעמיים?
ברם ערי המקלט שימשו בעת ובעונה אחת גם כערי הלוויים וגם כערי מקלט לרוצחים בשוגג והשם יתברך רוצה לראות אך ורק בטוב ישראל אומר איפא: מי ייתן ולא יקרו מקרים כאלה ולא תהיינה הערים הללו מקום המוכן לפורענות כי כי אם רק "להם לשבת" – ללוויים בלבד (מלא עומר)

"עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש" (ל"ה, כ"ה)
מותו של הכהן הגדול מזעזע את העם ומעורר אותו לחזור בתשובה שלימה. ומכאן יש להניח איפוא כי גואל הדם מתבונן אז בנפשו והוא כובש בקרבו את יצר הנקמה שדוחפו לנקום באיש אשר הרג את קרובו בשוגג. וכשאותו האדם רואה שאפילו הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה גם הוא סופו למיתה וכך הוא מתנחם על מות קרובו וכבר יצר הנקמה שכך. ואז גם הרוצח ראשי לשוב לביתו.(אברבנאל)

"ואלה מסעיהם למוצאיהם" (ל"ג, ב')
על זה מעירים חכמי ישראל לדברי חז"ל במסכת תענית (ט', ע"א) שאין דבר שאינו מרומז בתורה. וגם אותם 42 מסעות של בני ישראל במדבר מרומזים בפסוק השני בפרשת מסעי – "ואלה מסעיהם למוצאיהם " – לפי המקומות שיצאו מהם  - "ואלה" בגימטריה 42. (פרפראות לתורה)"ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות" (ל"ג, י"ז)
הרב הקדוש מוורקה, רבי יצחק זצ"ל, היה דורש על פסוק זה, שאם אדם מעוניין באמת להתרחק מהתאוות האורבות לפתחו ולמלט את נפשו מדרך החטא ישתמש במרומז בתורה "ויחנו בחצרות" – עליו להתהלך כל הימים בהבנה מוחלטת שהעולם הזה שבו אנו חיים הוא למעשה "חצר" ופרוזדור לעומת חיי העולם הבא, החיים הנצחיים המזומנים לו שם.

"צו את בני ישראל ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת..." (ל"ה, ב')
מעיר על כך רבי משה חגיז שהיה מחכמי ירושלים העתיקה, אותם שבטי ישראל שנשתעבדו במצרים פרעו בכך את שטר חובם של גזרת "ועבדות ועינו אותם" ולכן הם זכו לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל. לעומת זאת שבט לוי לא לקח חלק בשיעבוד מצרים כשאר שבטי ישראל לכן לא זכה לחלק ונחלה בארץ המובטחת כי ארץ ישראל נקנית בייסורים וכיוון שלא התייסר בעולה של הגלות אינו ראוי לזכות בנחלה בארץ אבותיו.

לעילוי נשמתו של אליהו מגורי ז"ל שטבע 

לדבר התורה באתר קוראים תורה

"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה (ג',כ"ו)
לכאורה הרי ברור מאליו שאם יעבור ארצה יראה אותה? ברם, צריך אדם לבקש תמיד כי יראה לו ה' יתברך את הטוב שבכל בדבר ודבר. לפיכך ביק משה רבנו "ואראה את הארץ הטובה" – שארה רק בצד הטוב של ארץ ישראל (אוהל תורה)

"ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד" (ג', כ"ו)
מובא בילקוט שאמר משה רבנו לפני הקב"ה שיהיה דינו כדין עבד האומר: "אהבתי את אדוני ...לא אצא חופשי" ולא יצא גם הוא מן העולם על כך השיב לו ה' יתברך "אל תוסיף דבר אליי" ואולם מצאנו בגמרא: "ואם אמר יאמר העבד – עד שיאמר וישנה", רק אם אומר העבד שתי פעמים "אהבתי את אדוני, לא אצא חופשי" לפיכך כאשר טען משה גם הוא: "אהבתי את אדוני לא אצר חופשי". אמר לו ה' יתברך: "אל תוסף דבר אלי עוד" – לבל יוכל לומר זאת פעם שנייה שכן אז מן ההכרח למלא את בקשתו וזה היה מן הנמנע בגלל הגזירה שנגזרה... (אסיפת הכהן)

"רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (ד',ט')
בכל דור בכל עת ובכל אדם קיים עניין קבלת התורה האישית שלו. אם אדם מתעורר לפתע והוא נתקף רצון עז להתלהבות לתורה וליהדות הרי זוהי קבלת התורה הפרטית שלו שהוא עצמו חש ומרגיש בה. אך לצערנו רגעים אלו הם מועטים וקצרים ונעלמים חיש מהר. לפכך מזהירה התורה – הישמר ואל תשכח רגעים אלו לבל תשכח התעוררות והתלהבות זו. (חשבה לטובה)

שבת שלום!

שלום וברכה לכל עם ישראל,
יישר כוח לכל העוסקים במלאכת הקודש
ולהצלחת עם ישראל באשר הוא

שבת שלום


לדבר התורה המלא

"ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת"

ארץ ישראל היא ארץ קודש, ארץ המסוגלת לתורה ולקדושה, הארץ היא פלטרין – ארמונו של המלך. וכל רגע ורגע שאני יושבים בה הרינו מקיימים מצוות עשה מן התורה כישיבה בסוכה ממש! לא מכוחותינו וזכויותינו זכינו לאושר זה, למתנה קדושה זו, אלא בזכות אבותינו והאמהות הקדושות, על כן "אבניה ברזל ומהרריה תחצוב", ראשי תיבות "אבות", ו"ברזל" ראשי תיבות: בלהה, רחל, זלפה, לאה – האמהות הקדושות. (החיד"א)

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך..." (ח', י')
במסכת ברכות לקראת סוף פרק ז' נפסק להלכה שחייבים לברך ברכת המזון בישיבה ולא בהליכה או בעמידה. את זאת מסבירים חכמי התוספות באופן הבא: לפי שברכת המזון מן התורה החמירו בה יותר להיות במיושב. מה שאין כן בשאר הברכות. ורמז מביאים על כך, על פי נוטריקון של המילה "ושבעת" – שב עת וברכת ברכת המזון. (ליקוטי אהרון לרבי אהרון אזרד ז"ל.

"לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו" (ז', כ"ה)
לפעמים ייתכן שעל ידי כסף וזהב שנילקח מעל העבודה הזרה, האדם יצליח בעסקיו ויבוא לידי עשירות ואז יתחיל לחשוב שמא ח"ו הצליח בזכות כוחה של העבודה הזרה ונמצא שעל ידי כסף וזהב יכשל האדם בעבודה זרה גופא (ספורנו)

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם" (ז',י"ז)
רק לכשתבין כי בכוחך אתה מבלי עזרתו של ה' יתברך לא תוכל להתגבר מול העמים, אזי אין לאדם להתיירא כל עיקר. אבל אם אדם מתיימר להוריש את הגויים בכוחו ובעוצן ידו אזי עליו להתיירא מאוד שכן אז לא יבוא ה' לעזרתו.

"וכל מדווי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך" (ז, ט"ו)
נאמר בשם האדמו"ר מגור זצ"ל, כלל זה נלמד בגמרא: "נתניה" – אפילו בשיעור, "נתינה ככזית". ואילו לשון "שימה" – היינו בלי שיעור אפילו בכלשהו, מכל מדווי מצרים לא ישימם בך ואלן "ונתנם" בכל שונאך - הם אלו שיקבלו בכמות ראויה.

"ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם" (ח', ט')
מה רבותא היא זו, שאחרי כל הברכות לא יהיה שם עוני ומחסור? ברם, דרכו של עולם היא שהעני אוכל פת בלבד ואילו העשיר מלפת הפת במאכל כלשהו כדי להוסיף טעימות לפת. לפיכך אמרה התורה, כי לחמה של ארץ ישראל יהא כה משובח וטעים עד שאפילו העשיר יאכלנו בלא מאכל לווי (ילקוט הלוי(

שבת שלום!

קוראים תורה - www.torahreading.org.il

לעילוי נשמתו של חכם אברהם חי זצ"ל
לדבר התורה באתר לחצו

הצדיק הקדוש רבי מרדכי מבילגוריא זצ"ל מקשר בחוכמתו בין סופה של פרשת עקב לתחילתה של פרשת השבוע, פרשת ראה. פרשת עקב מסתיימת בהבטחה שאם ישראל ישמרו את מצוות התורה ויהיו ראויים להיקרא "עם ה'", אז "פחדכם ומוראכם יתן ה' אלוהיכם על פני כל הארץ". פרשת ראה פותחת בפסוק ותחת "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". החד והמורא שהקב"ה מטיל על אומות העולם ביחס לישראל יכול להיות לברכה או לקללה. בשעה שעם ישראל אינם הולכים בדרכי ה' נהפך הפחד המוטל על הגויים לרועץ בעבור בני ישראל ומתעוררת בהם שנאה ואיבה כלפי עם ישראל, רדיפות ופגעים. אך כאשר ישראל נאמנים לה' ודבקים במצוותיו הפחד על הגויים מביא ברכה לישראל, כי מכוח אותה השגחה עליונה הגויים נמנעים מלהצר ולהזיק לישראל.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (יא',כא')
הכתוב התחיל בלשון יחיד "ראה" וסיים בלשון רבים "לפניכם" – שלא יאמר האדם כל האנשים הולכים בדרך רעה, ולמה אני היחיד אלך בדרך הטוב? לכן אמר הכתוב "ראה" בלשון יחיד, עשה אתה את שלך, ואל תשגיח על האחרים כי "אנוכי" יעזור לך.
"נותן" – ואם כבר הולך בדרך רעה, אל יחשוב אדם שאין לו תקנה, כי תמיד אפשר לבחור בטוב, "נותן" -  לשון הווה – תמיד אפשר לבחור בהווה בטוב. "היום" – שכל יום יהיה בעינך כחדש ויכול להתחיל מאותו היום.

"ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל" (י"א, כ"ט)
להקיש קללות לברכות, מה ברכות בקול רם אף קללות בקול רם. (מדרש תנחומא)
דרכו של עולם כשבאים לשבח אדם על מעשה טוב שעשה משבחים אותו בקול רם בפני הציבור כולו. אבל אדם שעושה מעשה רע יש להוכיחו על פניו, עושים זאת בצנעה לבל ישמע אדם כי חוששים פן יבוא הלה לכלל כעס. ברם רצונו של ה' יתברך הוא שכשם שמשבחים לאדם בעד מעשיו הטובים בקול רם כך יש להוכיחו בעד מעשיו הרעים גם כן בקול רם, למען ישמעו וייראו לבלי ללמוד מדרכיו וממעשיו הרעים ולא להחניף לו ולטשטש את מעשהו בשתיקה. (דברי שערי חיים)

"זאת תרומת ידכם" (י"ב, ו')
רש"י אומר – אלו הביכורים. חידושי הרי"ם אומר על פסוק זה: יש להקדיש את כל הפעולות הנעשות בידיים ולהרימן ולהקדיש שם שמים. וזוהי מהות הביכורים שמקריבים את בכוריהם של הפירות ושל הצמחים שצמחו ע"י עבודות הכפים של האדם ועבודתו שביצע בשדה. לפיכך נקרא חג מתן תורה בשם "יום הביכורים", לפי שרק על ידי התורה אפשר להגיע לרמה זו ולקדש את כל הפעולות אותן עושה אדם לשם שמים.
על מידת רחמנותו של האיש היהודי ניתן ללמוד מפירושו של אור החיים הקדוש על הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך" (י"ג, י"ח) – שאל לו לאדם לחשוש שמא אחרי שהרג עיר של אויבים בצו ה' יהפוך לאכזרי ותבטל מידת רחמנותו, שכן התורה מבטיחה "ונתן לך רחמים", מכיוון שהאדם עושה רצון אביו שבשמיים ובציוויו הקב"ה לא ישחית את מידותיו ולהיפך הוא עוד יחון את האדם במידה גדולה של רחמנות.

"ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (י"א, ט"ו)
אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ולאחר מכן "ואכלת ושבעת". וכן מצינו אליעזר עבד אברהם, בבואו לחרן. נאמר בו: "ויפתח הגמלים וייתן תבן ומספוא לגמלים"...ולאחר מכן, "ויושם לפניו לאכול".

שבת שלום!

יישר כח לאתר קוראים תורה על המטעמים הנפלאים
להצלחת עם ישראל באשר הוא
לדבר התורה המלא

פרשת כי תצא, היא הפרשה השישית בספר דברים.
בפרשת כי תצא יש את מניין המצוות הגדול ביותר מבין כל פרשות התורה. בפרשה מפורט המשך נאומו של משה רבנו, הפרשת מפרטת מצוות, איסורים וציוויים שונים, כגון: אשת יפת תואר – אדם היוצא למלחמה וחושק באשה. סדרי הצבא והנחיות לפטורים משירות בצבא.
עריות ודיני משפחה, בכורה, בן סורר, ניאוף, ייבום וחליצה, גירושין, איסור עיסוק בזנות לאישה או לגבר, דיני אישה סוררת, גבר אונס.
דינים חברתיים העוסקים בהלכות וציוויים שבין אדם לחברו כגון: השבת אבידה, ריבית, גניבת נפש, משכון, הלנת שכר, מתנות לאביונים.
דיני כילאיים:  שעטנז, איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו, כלאי הכרם.
דינים וציוויים אחרים: מצוות שילוח הקן, חיוב מעקה בבית, מצוות ציצית, ממזר ופסולי חיתון, נדרים ושבועות, מצוות קבורת המת, עושני מלקות, מצוות "תמחה זכר עמלק". איסור הסגרת עבד שברח לאדוניו, איסור לשון הרע.

פרשת השבוע פרשת כי תצא פותחת בפסוק כי תצא למלחמה על אויבך, מדוע התורה מדברת בלשון יחיד ולא אומרת כי תצאו למלחמה. אלא רוצה הכתוב לומר שכל אחד ואחד יש לו אויב ושונא מיוחד שרוצה להדיחו ולהכשילו והלא הוא יצרו הרע של האדם. אותו יצר שלא נותן לאדם לקום ולהשכים לבית הכנסת ואותו אחד מסית אותו מלהתפלל במניין ולתת צדקה כפי יכולתו של האדם, זה שמונע ממנו לקבוע עיתים לתורה.

"לא תראה את שור אחיך או שיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך"
לא אמר הכתוב "תחזיר לאחיך" אלא, "השב תשיבם", כפשוטו, כתוב במסכת בבא מציעא דף א, הקב"ה מקפיד הקפדה יתרה על ממונם של ישראל וכל שכן על נפשם.

"לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עימו"
רוצה לומר שאפילו אם היה ריב בין אנשים ונותרו במריבה ולא מדברים אחד עם רעהו, עדיים במידה ומצא אדם שור חברו בשדה ואין אף אחד שיעזור לו, עדיין חייב הוא לעזור לו ונחשב לו כאילו הוא מחיה אותו ואם חס ולשום לא עוזר לו הרי הוא עובר על מצוות עשה מן התורה.

"כי קרוב ה' לנשברי לב"
והיה הבן הבכור לשניאה, התורה מבטיחה כי בוודאי הבן הבכור יהיה לשנואה כי כמו שכתוב, "קרוב ה' לנשברי לב לסמכם ולחזקם" – אור החיים הקדוש.

"ולקחת לך לאשה..."
לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע(רש"י).מסופר בגמרא, שרב אמר לתלמידיו על אישתו של אדם "לא די שהיא מגדלת את ילדינו אלא שהיא מצילה אותנו מן החטא, אבל אשת יפת תואר שסופה ללדת בן סורר ומראאין בה טעם של – מגדלת את בנינו ולכן יש לכבדה מטעם אחד שהיא מיל מן החטא על כן כתב רש"י "לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע – שכן, אשת יפת תואר רק מצילה מן החטא" (פניני התורה)

"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (כב – י)
"שור" הינה מדרגה גבוהה – "שור" – הבטה למעלה, ואילו "חמור" מרמז על החומריות שבאדם. כך גם האדם, יש אנשים שעובדים את ה' יתברך בתורה ובתפילה, אך עדיין הם שטופים בחומריות ובתאוות העולם הזה. לפיכך אמרה התורה – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" – בלתי אפשרי לעבוד את ה' בשני מצבי הקיצון – מצד אחד במדרגות גבוהות, ומצד שני בחומריות במקביל. ואם נפשו של אדם שואפת למדרגות , עליהם לכבוש את החומריות ולשבור את המידות

להצלחת עם ישראל - יישר כח לכותבים!
לדבר התורה באתר לחצו

פרשת השבוע, פרשת נצבים היא הפרשה השמינית בספר דברים. את פרשת נצבים קוראים תמיד בשבת שלפני ראש השנה והקשר לתשובה ברור כיוון שהפרשה עוסקת על נושא התשובה ועל גמולו ככתוב:"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" ותחילת הפרשה מרמזת על יום הדין הקרב ובא אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" – ניצבים לפני ה' – עומדים בדין לפני בורא עולם. ואין יפה יותר לאדם לחזור מדרכיו בימים אלו שלפני יום הדין. אין שבת  ניצבים שחלה לפני ראש השנה נחשבת "שבת מברכים" כשאר שבתות השנה. וזאת על מנת לבלבל את השן ולהימנע מקטרוגו שלא ידע מתי יחול ראש השנה, ורמז לדבר ניו למצוא בתהלים "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו" – חודש – ראש חודש, בכסה – שיהיה מכוסה וימנעו מלפרסמו ברבים.
ההפטרה של פרשת ניצבים היא האחרונה והאחרונה בסדרת ההפטרות שבע דנחמתא.

רבי חיים מאיר מוויזניץ הרבה להטיף לציבור שומעיו על חשיבות של מעלת הליכוד והאחדות בישראל וכך אמר באחת מדרשותיו: "משה פונה בקריאתו – ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת שהקב"ה רוצה שעם ישראל יהיה מלוכד לחטיבה אחת באחווה וברעות, כי הקב"ה אינו מוכן לכרות ברית עם ישראל כאשר הם אינם מלוכדים, בבחינת "אתכם לבדכם", איש איש לביתו ולעצמו, אלא הקב"ה כורת ברית עם עם ישראל כאשר הוא מאוחד כאיש אחד.

"שורש פורה ראש ולענה" – ראשי תיבות "שופר", שכן תקיעות השופר מחרידות את ליבו של השומע ומעוררות אותו לשוב בתשובה שלימה לבורא עולם, כדברי הנביא עמוס, "אם יתקע בשופר והעם לא יחרדו?", על כן קבעו חכמינו הקדמונים לתקוע בשופר בכל חודש אלול שהוא חודש הרחמים והסליחות ומכוחן של תקיעות אלו יתעורר ליבו של האדם וישוב בתשובה שלימה, ויעקור מליבו את כל השורשים הרעים והמרים כלענה המשחיתים את הגוף ואת נפשו של האדם.

"את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...ובחרת בחיים..."
מעבר לכך עצם העובדה שהתנהגות טובה לא מביאה תמיד לברכה ולחיים ולהיפך התנהגות רעה לא תמיד מביאה לרע ולמוות מחזקת את העובדה שמדובר בבחירה חופשית, הקב"ה מבקש מאיתנו לבחור בטוב לא מתוך צפייה לקבלת פרס כלשהו אלא לשם הטוב בלבד.

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה'..." (כט',ט')
"היום" – זה יום ראש השנה, יום בו נפתחים ספרי צדיקים רשעים ובינוניים. כולם נידונים. וכיצד נזכה בדין? ע"י "אתם" – אלול, תשובה, מקובלת. נשוב בתשובה שלימה לפני ראש השנה ונזכה לכתיבה ולחתימה טובה בע"ה.
על כן על כל אדם לפשפש במעשיו בייחוד בעשרת ימי תשובה ולשוב בתשובה ממעשיו הרעים. ירבה במצוות וחסדים ומעשים טובים. ונוהגים לקום באשמורת ולומר סליחות לפני הקב"ה כמו שאמרו חז"ל "דרשו ה' בהימצאו" – זה בעשרת ימי תשובה. כל יום בין ראש השנה ליום הכפורים יכול לשמש כנגד כל יום מימות השבוע לתשובה. על כן כל אחד לפי כוחו יכוון לכפר באותו היום כנגד כל אותם הימים של כל השנה שחלפה. ובייחוד יש להיזהר בשבת תשובה שגם היא כנגד כל השבתות של השנה שחלפה.

מן החסידות
אמר רבי מנדל מקוצק זצ"ל: הקנאה והתאווה מגיעים משני מקורות, הקנאה – איתה האדם נברא, ואילו התאווה, רוכש אותה האדם עם הרגלו ועם גידלו במהלך השנים.

שבת שלום!

מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון לכל עם ישראל


מקור: מאתר קוראים תורה

אף על פי שכל מועדות ישראל מצווה גדולה לשמוח, בחג הסוכות הייתה שמחה יתרה, שכן נאמר בו "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". וכיצד היו מקיימים מצוות שמחה זו: בערב יום טוב הראשון של חג הסוכות היו מייעדים מקום מיוחד בעזרה לנשים מעלה ואנשים למטה על מנת לשמור על עירוב. ומהקרבת קורבן התמיד של בין הערביים של אותו היום היו שמחים עד למחרת וכל אותו הלילה. היו מנגנים בחליל ובכינור עם נבל, מצלתיים ותופים. וכל אחד לפי ידיעתו בשירה או בניגון. ואומרים דברי שירות ותשבחות.

לרפאות נטלי בת עליזה
יישר כוח לאתר קוראים תורה 
להצלחת עם ישראל כולו באשר הוא 
לדבר תורה באתר


סימנא טבא אנו מתחילים שוב במחזור קריאת פרשות השבוע בפרשת בראשית. המון דברים נאמרו על הפסוק הפותח את התורה בכלל ועל המילה ואפילו על האות הראשונה בפרט. בשם הגאון רבי אליהו מווילנא נאמר על הפסוק הראשון "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ..." – העולם מתקיים על "בראשית" – מילה בה נרמזים שישה דברים בנוטריקון: ב-ביאה (חיי אישות), ר – רחיצה, א – אכילה, ש – שתייה, י – ישיבה, ת – תרדמה. וכן שישה דברים נוספים נרמזים במילה בראשית: ב – בינה, ר – ראייה, א – אמירה, ש – שמיעה, י – יישוב, ת – תלמוד. על ראשי תיבות אלו מוסיף הגאון ואומר שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים אפילו שעה אחת, כמו שנאמר בתהלים: "כי השתות יהרסון, צדיק מה פעל?"  השתות – יסודות, שללא יסודות אלו העולם אינו מתקיים אפילו רגע אחד.

על לשון הכתוב אמר האדמו"ר רבי זאב וולף מסטריקוב:
"ברא" – משמעו בארמית, "בן".
הפועל "ברא" משמעו, בריאות.
"בר" – משמעו במקרא, "תבואה"
שכן אלו שאיפותיהם של רובו של העולם: בנים טובים ובריאם, בריאות הנפש והגוף, ופרנסה ברווח.

הברכה השישית בברית הנישואין, לאחת מחתונות ישראל הזדמן נוכרי אחד ששלט היטב בלשון הקוד. כששמע הנוכרי את הברכה השישית "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", תהה על פשר הברכה ושאל את אחד התלמידים החכמים שנכחו באותה החתונה מה משמעות הברכה, האם הייתם נוכחים עם אדם וחווה בגן עדן שאתן יודעים עד כמה שמח אדם הראשון עם אשתו חווה?
ענו לו על זה: בברכה זו טמונה כוונה גדולה והיא ראויה לכל אדם ואישה שנכנסים בברית נישואין כשם ששמח אדם הראשון בלא ספק באשתו  ולא נתן עיניו באישה אחרת שהרי חווה אישתו הייתה אחת ויחידה בעולם כך אנו מאחלים לחתן ולכלה הבאים בברית הנישואין שיזכו לראות בחייהם תמיד זה את זה כאילו הם היחידים בעולם כולו וכתוצאה מכך תשרה בעזרת ה' בביתם אהבה, אחווה, שלום ורעות.
(פרפראות לתורה)

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" (ב', א')
מצווה מדברי סופרים להדליק נר בערב שבת וראוי לאישה להתפלל אחר ההדלקה לבנים תלמידי חכמים. נהגנו להדליק שתי נרות, האחד כגד "זכור" והשני כנגד "שמור".
אפילו עני שאין ברשותו אוכל חייב במצוות הדלקת נר, ילך וישאל אחר הפתחים ויחזר אחר נר. טוב שהאיש יעסוק במלאכת תיקון הנרות ויניחם בפמוט וכו'.
מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר, זכירת שבת וקידוש, ומדברי סופרים נדרש שזכירה זו תהיה על כוס יין. נשים וגברים חייבים בקידוש מן התורה.
אסור לטעום כלום קודם הקידוש, אפילו מים. אחד שטעה ואכל קודם הקידוש, אפילו אכל סעודה גמורה מקדש לאחר מכן.

שבת שלום

לדבר התורה באתר

שבת שלום לחבירנו


פרשת נח קרויה על שמו של האדם שנבחר על ידי הבורא להמשיך את קיום העולם והמין האנושי עת גזר בורא עולם כליה על העולם. מובא במסכת באבות פרק ה', שהיו הדורות מאדם עד נח דורות חוטאים, עשרה במנין. בדברי חז"ל  בכמה מקומות מובא שהקב"ה לא גזר כליה לעולם כשחטאו הדורות כלפי הקב"ה, אך כשחטאו כלפי רכוש הזולת חתם את דינם. כמו שאומר רבי יוחנן במסכת סנהדרין. "דור המבול עברו על הכול ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ". מכן נראה כמה חשובה מעלת כבוד הזולת ורכושו שכן אין הקב"ה ממצא את מלוא גזר הדין עם החוטאים כלפי אלא עם אותם אלו שפוגעים בנפשם וברכושם של הזולת. על זה אמר רבי חנינא בן דוסא: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו". (אבות, ג' י')
התורה אינה מפרטת את קורות חיו של נח עד תקופת המבול – כשש מאות שנה. וגם לא מפרטת את שלוש מאות וחמישים השנים בהם חי לאחר המבול. זאת ועוד הפרשה למעשה מסכמת או נכון יותר מדלגת על שש מאות שנה.
כיידוע פרשה זו עוסקת בבני אדם מושחתים שהשחיתו עצמם וידוע שבשל סיבה זו נחרב העולם. וכמו שכתב רש"י שאפילו בהמות ועופות השחיתו דרכם שנזדקקו למין שאינו מינו.

"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"
באחת מדרשותיו של החוזה מלובלין (רבי יעקב יצחק הורוביץ) שאלו אותו תלמידיו: יאמר לנו רבנו, מי גדול יותר האם ערכו של "התמים" עולה על פני ערכו של "הגדול", או שמא יפה כוחו של האדם הגדול על פני התמים?"
ענה להם החוזה הקדוש: ראו ע"פ ההלכה כיצד על אדם לבצוע את החלה עת בואו לסעודת שבת קודש. שעה שמונחות לפני האדם שתי ככרות לחם, האחת חלה גדולה שאינה שלימה, כיוון שפרסו ממנה פרוסה אחת והשנייה קטנה ושלמה. על האדם לבצוע כמובן מן החלה השלמה והקטנה על אף קטנותה. משמע מכאן ש"התמים" עדיף על "הגדול".

(פרפראות לתורה)
"את שם את חם ואת יפת"
בשל מה יש ריבוי "את" והרי התורה יכלה לכתוב "את שם חם ויפת?" אלא שמשלושה אלו נפצה כל הארץ  ואותם שלושה בנים היו ליסוד ולדוגמה לכל אנשי הארץ, כי כל אנשי הארץ נחלקים לשלושה חלקים: צדיקים, בינוניים ורשעים. על כן ציין הכתוב שלושה "אתים" שמשם נולדו הצדיקים ומחם הרשעים ומיפת הבינוניים.

שבת שלום

שלום לכל עם ישראל הקדוש, המשל של הרבי בתחתית דבר התורה מדהים

שבת שלום
לדבר התורה המלא באתר


השבת נקרא בעזרת ה את פרשת לך לך, פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית, הפרשה עוסקת ברובה בקורות חיו של אברהם אבינו ובין היתר בפניית בורא עולם לאברם (שבהמשך ישנה את שמו לאברהם) לצאת ממולדתו, הירידה למצרים והתחזות אברהם לאחי שרי, ההיפרדות מלוט, מלחמת המלכים, ברית בין הבתרים יחסי הגר ושרי וכמובן מסיימת בברית המילה.

וזה שאמר הקב"ה לאברהם שמרמז בזה לכל אדם שבעולם: "לך לך" – שילך האדם לעצמו.
לך לך – "לך" דייקא שכל הילוכך ונסיעתך יהיה לך ואליך לבד הינו לעצם נקודת האמת שזה עיקרך וחיותך, כי עיקר האדם היא הנשמה קדושה שבו, שזה כל האדם. כמו שכתוב בספרים ומובא בדבריו ז"ל, סימן כ"ב, שמה שנקרא אצל האדם "אני", הוא רק עצם הנשמה כי בשר האדם נקרא בשר אדם ועיקר האדם הוא הנשמה והנשמה היא חלק אלוקי מלמעלה שהוא עצם האמת וזה בחינת נשמות ישראל שהתחילו מאברהם, שנאמר עליהם, כולה זרע אמת.

ריב הופך למריבה
"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם לבין רועי מקנה לוט...ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועך" (בראשית י"ג, ז' – ח').

מי שיתבונן בפסוקים אלו ישים לב לשינוי לשון מעניין. תחילה נאמר "ריב" לשון זכר ולאחר מכן נאמר "מריבה" לשון נקבה. נשאלת השאלה: מדוע שינוי הלשון?
בספר "מידי שבת בשבתו" על דברי הרב ישעיהו הלוי הורוביץ ז"ל נאמר שאחד ההבדלים בין זכר ונקבה שזכר אינו מוליד ואילו הנקבה מולידה. כך גם במושג ריב ומריבה, יש זכר ונקבה כל ריב ואפילו הפעוט ביותר הופך למריבה שמולידה עוד ועוד ריבים. אך על האדם לעצור עצמו ולגרום למריבה להיות ריב שלא מוליד עוד מריבות ולקטוע אותו באיבו.
אברהם אבינו ראה שפרץ ריב בין רועיו לרועי לוט ומיד פנה ללוט ואמר לו ..."אל נא תהי מריבה ביני ובינך"... נדאג שהריב לא יהפוך למריבה שמולידה עוד ועוד ריבים.
בכל ריב שנתגלע אין טעם לבוא ולבדוק מי פתח במריבה, מי אשם, מי צריך לבקש סליחה ומי אחראי לנושא. בדיוק אותם החישובים מלבים את אש המריבה ומחיים אותה.
בעזרת ה' שלא יהיו מחלקות. בין עמך ישראל. אמן!

משל מהרבי מליובאוויטש
הרבי מליובאוויטש היה מרבה להשתמש במשל הארגז עמוס המטען. 
במשל מתואר אדם שצריך לסחוב ארגז מלא באבנים לביתו ומתלונן על כובד משקלו של הארגז. לפתע מישהו מגלה לאותו אדם שהארגז אכן מלא באבנים אבל באבני חן יקרות ויהלומים.  ולפתע משקלו של הארגז הפך לדבר שולי. הארגז הפך קל כנוצה. אותו אדם רץ כעת לביתו ללא כל קושי. 
למה הדבר דומה, לחיים עצמם. תמיד יש מטלות וקשיים והאדם נדרש לעמול ולהתאמץ. אך כשיש שמחה הקשיים והמאמץ מתגמדים והקושי הוך לחוויה משמחת. הרי מי יודע אם ארגז המטלות והקשיים שלנו מלא באבני חן ויהלומים.

שבת שלום