דבר תורה - קוראים תורה - פרשת השבוע: אשכול מתעדכן

החל מפרשת השבוע הנוכחית פרשת תרומה וכלה בספר שמות, עוסקת התורה בעניין תוכניות המשכן, הקמת המשכן, התוכניות שלוו ועוד. נשאלת השאלה, מדוע התורה מפרטת בנושא המשכן בצורה כזו והרי בהלכות שבת המשנה אומרת "הלכות שבת ...הרי הם כהרים התלויים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות".
להמשך קריאה לחצו

זאת ועוד, גם בבניית בית המקדש בזמנו של שלמה המלך ובנבואת יחזקאל על בניית בית המקדש השלישי הוקדשו לכך פרקים שלמים בפר מלכים א' ובספר יחזקאל. אם כן, מדוע בחר הכתוב לפרט כך?

בהקדמת הרמב"ן לספר שמות נמצאת תשובה מאלפת. "והינה הגלות איננו נשלם גזרתו אלא עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו כשיצאו ממצרים. אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו כגולים כי היו בארץ לא להם – נבוכים במדבר. ובמדבר כשבנו להם מקדש שב ה' והישרה שכינתו ביניהם, אז שבו עם ישראל למעלת אבותם – אז נחשבו כגאולים. על כן נשלם ספר זה בהשלימו עיניין המקדש. הרמב"ן מביע כאן מושג חדש של גאולה – לא רק החופש מהעבדות או כיבוש ארץ הופכים עם משועבד לעם חופשי, הגאולה של עם ישראל ניחנת בקרבתם לקב"ה בדומה לאותה הקרבה שהייתה בין הקב"ה לאבות הקדושים. אותה הקרבה באה לידי ביטוי בשני משורים. האחד חד פעמי במעמד הר סיני, בהתגלות ה'. והשנייה ביצירת סדרים קבועים המסמלים את קרבת ה' בצורה מוחשית כדוגמת המשכן וכליו. מכאן חשיבותו של המשכן ובית המקדש שהשכינה שורה בהם – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כ"ה, ב')

פרשת השבוע, פרשת כי תשא היא הפרשה התשיעית בספר שמות.
הפרשת פותחת במצוות מחצית השקל וממשיכה במצוות באשר להקמת המשכן, עשיית הכיור, הקטורת, שמן המשחה. בהמשך הפרשה עוברת לעסוק בחטא העגל ובנושא זה גם מסיימת, לא לפני חידוד האזהרה על שמירת השבת.
כיידוע חלוקת העולים לתורה בקריאת התורה בשבת נחלקת לא בצורה שווה בין העולים. את רובה של הפרשה קוראים במהלך עלייתם של הכהן והלוי וזאת בין היתר כסמל על כך ששבט לוי לא חטא בחטא העגל.

"אך את שבתותי תשמרו..." (ל"א, י"ג)

חכמי ישראל הקדושים מסבירים בכמה מקומות שמן הראוי להקדים בשעת קבלת השבת, ולהיפך לאחר ביציאת השבת – להוסיף  מן החול אל הקודש.

רבי ישראל מאיר מראדין, בעל "החפץ חיים" הקדוש היה מתריס כנגד אותם קלי הדעת, אלו שמאחרים לקבל את השבת וממהרים להוציא אותה.

הוא אמר: ששת ימי המעשה יונקים מן הקללה שנתקלל האדם הראשון – בזעת אפך תאכל לחם, ואילו השבת נתקדשה ונתברכה בברכת הקב"ה, לכן החכמים ממהרים ומקבלים את השבת מוקדם יותר וכך זוכים מהר יותר לברכת אלוקים וכך גם ביציאת השבת הם מאחרים להוציא אותה על מנת להשאיר את ברכת אלוקים עליהם עד כמה שניתן, וכך נמנעים ומאחרים את קללת ימי המעשה. ואילו אותם קטני אמונה הופכים את היוצרות, מאחרים להכניס את השבת, מאחרים להיכנס לימי הברכה ונחפזים בשכלותם לצאת מן הברכה ולחזור את קללת ימי המעשה.
לדבר התורה המלא 

"ויקהל משה...לעשות אותם" (ל"ה, א')

האדמור מטשרטקוב ז"ל היה אומר על פסוק זה, שבכוונה הכתוב מבדיל תחילה בין האנשים שכן יש כאלו שמכוונים יותר ויש כאלו שמכוונים פחות בעשיית מצוות התורה, אך עצם עשיית המצווה לכשעצמה נעשית בין כולם אותו הדבר וזה הרמז "ויקהל משה", ..."לעשות אותם – כולם שווים. (ליקוטי אהרון – רבי אהרון אזרד ז"ל)

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת..." (לה',ב')

"תעשה" – שעל ידי שבת זוכים עם ישראל שמלאכתם תעשה מאליה. כי עיקר קיום של כל ששת ימי המעשה הוא ע"י השבת דהיינו על ידי השביתה והמנוחה. על ידי זה עיקר החיות והשפע של שאר ששת ימי המעשה. כי כל עיקרם של ששת ימי המעשה הוא בזכות מנוחת השבת, בחינת "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" – מה היה חסר לעולם מנוחה, בא השבת, בא המנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה. (ליקוטי מוהר"ן)

 לדבר התורה מלא לחצו

"ובחרושת אבן למלאת" (ל", ל"ג)

חכמינו ז"ל מספרים את הסיפור היידוע על רבי עקיבא שהיה בתחילה חסר כל ידע בנושא תורה, ולאחר שראה אבן שטיפות מים ניקבו אותה הבין כי גם הוא יכול ללמוד, והחל ללמוד תורה. וכמו שטיפות המים הרבו יכלו לה לאותה אבן קשה, כך גם לימוד תורה בהתמדה ובקביעות יכול בוודאי לחדור לליבו ולמוחו של אדם. (ליקוטי אהרון – רבי אהרון אזרד ז"ל)

המחותן של רש"ש...
לדבר התורה המלא לחצו

מסופר על הרש"ש שהיה ידוע כבעל צדקה וחסדים גדול מאוד, היו לו מפעלי צדקה וגמילות חסדים מרובים. באחת הפעמים בהן אדם כלשהו החזיר לו את חובו היה עסוק הרש"ש בלימודו בו התמיד, כך נוצר מצב שלא שם לב לכך שאותו האדם החזיר לו את סכום הכסף אך הרש"ש הקדוש לא היה מודע לכך. הרש"ש הניח את הכסף בתוך הגמרא והמשיך בלימודיו. לאחר כמה ימים עת עשה הרש"ש חישובים, גילה הוא שאותו היהודי לא החזיר לו את חובו. שלח איליו הרש"ש שליח ע"מ שיברר את פשר אי התשלום, אך האדם עמד על שלו שהוא החזיר לרש"ש את מלא הכסף.  לאחר ששמעו תושבי העיר כי היהודי ערער על הרש"ש באומרו שפרע את חובו, בזו לו כולם ולא עסקו איתו בעסקי מסחר יותר. לאחר זמן מה עזב האיש את העיר מרוב צער ועוגמת נפש.

לדבר התורה המלא לחצו
חכמינו ז"ל שמו דגש גדול מאוד לגבי מעלת הענווה ורוממו את מעלה זאת מכל המידות. בירושלמי, (מסכת שבת, כ"ב, ד') מובא על הפסוק "עקב ענווה יראת ה'" (משלי), וכן על הפסוק "ראשית חוכמה יראת ה'" (תהילים): "אמר רבי יצחק בן אלעזר, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה. – לא חשובה החוכמה בלעדי היראה, "והיא עקב לסולייתה" – שהיא אינה נחשבת – היא טפלה אצלה. מהענווה מגיע אדם ליראה, ולכן היראה טפלה אל הענווה. כיידוע, ככל שהאדם מקטין עצמו כך זוכה יותר ויותר לידיעת התורה וסודותיה. בישעיה מובא "הוי כל צמא לכו למים" ודרשו חז"ל, אין מים אלא תורה, וכשם שהמים יורדים אלא למקום עמוק ונמוך, כך התורה, שוכנת ומחלחלת למי שמשפיל ומנמיך עצמו. (ספר ליקוטי אהרון לרבי אהרון אזרד זצ"ל)

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א', ב') – המילה מכם נראית לכאורה מיותרת. מה התורה הקדושה באה ללמד אותנו במילה זו?

כיידוע, נאמר: החפץ לה' באלים...לא שמוע – מזבח טוב, להקשיב – מחלב אלים". הקב"ה יתברך מעוניין ברצונו של אדם בתחילה, הוא מעוניין לראות את נכונותו של האדם ורצונו, עוד לפני מעשה. "רחמנא – ליבא בעי" – אדם שיחשוב שייתן קורבן על מנת לצאת ידי חובתו בלבד, ואילו ליבו לא שלם עם המעשה, עליו נאמר כי תבואו לראות את פני – "מי ביקש זאת מידיכם רמוס חצרי" לפיכך הקדים הקב"ה והכתב בתורתו, "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'" – בראש ובראשונה על האדם להקריב את עצמו, את רצונו וליבו ועימם יביא את קרבנו לרצון לפני הקב"ה. (נשמת חיים זצ"ל)

להמשך קריאה לחצו
פרשת השבוע, פרשת צו עוסקת בסוגי הקורבנות השונים: מנחה, עולה, חטאת ואשם ושלמים.

"אם על תודה יקריבנו..." (ז', י"ב)
"כל הקורבנות בטלים וקורבן תודה אינו בטל" (מדרש תנחומא)
מי שזכה לכך שמימיו לא חטא אפילו בשוגג, כך שאינו צריך להביא שום קורבן וכל הקורבנות בטלים לגביו , הרי בעד זכות כשלעצמה הריהו מחויב להודות לה' יתברך ולהביא לפניו קורבן – תודה, על אשר שמר מלהיכשל בחטא. (שער חיים)

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה..." (ו', ו')
על ערכיותו של המזבח ניתן לעמוד מתוך מסורת חז"ל, אותה מנסח הרמב"ם בצורה הבאה: את מיקום המזבח לא משנים לעולם, מיקומו מדוייק ומכוון ביותר, ומסורת בידינו שהמקום שבו נבנה המזבח בימי דוד ושלמה הוא אותוה מקום בדיוק שבו בנה אברהם אבינו את המזבח. וזה אף אוו המקום בו הקריב נוח, ואדם הראשון כשנברא. על זה אמרו חז"ל, אדם ממקום כפרתו נברא, המזבח – כשהו בנוי במקום המיועד לו והייחודי לו, המקום שבו האש יוקדת לעולם לא תכבה הוא מקום שורשו של האדם, ומשמש כמגדלור עבור האדם על מנת שאם יתרחק ימצא בקלות את האור שיראה לו את הדרך בחזרה בקלות. נמצא אם כן, שאדם שמקריב קורבן למעשה מקריב הוא את עצמו למקום המוצא שלו ושיבתו של האדם אל שורשו הפיזי מסמלת את שובתו של האדם את שורשו הרוחני, הערכי, לקב"ה. (ליקוטי אהרון, לרבי אהרון אזרד ז"ל)
להמשך קריאה לחצו

ללא עזרת סוסים בקיום מצווה

הגאון רבי ייבי מאוסראה זצ"ל עשה את דרכו אל עבר באר המים על מנת לקיים את מצוות שאיבת מים שלנו לצורך אפיית מצות כמצוות חג הפסח. הצדיק היה רכוב על עגלה נאה הרתומה לסוסים אבירים. בדרכו הבחין בגאון בעל ה"מאיר נתיבים", צועד בצידי הדרך אל עבר אותה הבאר שהרי גם הוא רצה לקיים את אותה המצווה. עצר רבי ייבי את העגלה והזמין אתו להצטרף איליו סרב הצדיק לעלות לעגלה באומרו "מצווה יקרה כזו שמזדמנת לי אחת לשנה, חפץ אני לקיימה בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידיי, ובטח שלא ארצה לחלוק במצווה זו עם סוסיך.

"וילדה זכר וטמאה שבעת ימים  (י"ב, ב')

לדבר התורה המלא באתר  לחצו
פרשת השבוע, פרשת מצורע היא הפרשה החמישית בספר ויקרא, הפרשה עוסקת בדיני טומא וטהרה, הפרשה נקראית ביחד עם פרשת תזריע בשנים שאינן מעוברות (בדר"כ).

ניתן לחלק את הפרשה לשלוה חלקים, כאשר חלקה הראשון של הפרשה ממשיך את דיני הצרעת שהתחילה התורה לפרט בפרשה הקודמת, פרשת תזריע, אלא שפרשה זו עוסקת בדרכים בהן ניתנת האפשרות למצורע להיטהר ובקורבנות שעליו להביא לשם כך.

בהמשך הפרשה ישנו עיסוק בנושא צרעת הבית. בחלקה האחרון של הפרשה ישנו עיסוק בטומאות שונות, כגון, טומאת הזב, טומאת ודיני נידה וטומאת קרי.

מעט מהלכות ומנהגי חודש ניסן

אם ר"ח ניסן חל בשבת מוצאין שלושה ספרי תורה. בראשון יקראו בפרשת השבוע, בספר השני קוראים בפרשת ראש חודש ובשלישי קוראים בפרשת החודש.

נוהגים לעלות לבקר בערב ראש חודש ניסן בבתי קברות ולהתפלל על קברות צדיקים ועל קברות הורים.

אין מתענים בחודש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן ושנים עשר נביאים הקריבו קרבנם, יום לשבט, ובית המקדש עתיד להבנות בניסן, ואחר כך, בי"ד בניסן ערב פסח ושבעת ימי החג, וכיוון שעבר רובו של החודש בקדושה מוציאים את כולו בקדושה.

אין מתענים בחודש ניסן ואין נופלים על פניהם ואין אומרים "צדקתך" במנחה של שבת. חתן וכלה הנוהגים להתענות ערב חתונתם, יתענו בניסן.

אין אומרים צידוק הדין בכל חודש ניסן (ע"פ המנהג), מנהג טוב הוא לקרוא בפרשת הנשיאים של אותו היום - יום ביומו, בי"ג בניסן קוראים פרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה".

נוהגים להפטיר בשבת הגדול בהפטרת: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", כיוון שנאמר בה "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ומנהג ישראל להתאסף בבתי כנסיות וגדולי הדור ישמיעו דרשות בהלכות הפסח, עריכת הסדר כתיקונו ובאגדת החג.
לדבר התורה המלא באתר  לחצו

לדבר התורה המלא 

"ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש..." (כ"ג, ג')

מעשה בחסיד אחד שהייתה לו פרה אחת חורשת, במרוצת הזמן ירד אותו החסיד מנכסיו עד כדי כך שנאלץ למכור את פרתו היחידה על מנת לממן את צורכי ביתו לנוכרי. החל הנוכרי לחרוש בפרה לעבודתו בשה במהלך ששת ימי החול, אך בשבת כשרצה להחל לעבוד ולחרוש עם הפרה היא רבצה תחת מקומה ולא הייתה מוכנה לקום ולזוז. בשל כך רגז הנוכרי והיה מכה בפרה, אך הפרה לא זזה ממקומה.

כיוון שראה כך, הלך נוכרי לאותו החסיד ואמר לו שהוא מעוניין לבטל את העסקה כיוון שזו פרה מוזרה שעובדת בכל השבוע למעט מביום השבת, ביקש הנוכרי להחזרי את הפרה לחסיד ולקבל את כספו בחזרה ולא משנה כמה הוא היכה את הפרה, הפרה לא זזה ממקומה.

החסיד שהיה חכם, חשב לעצמו והבין מפני מה הפרה לא מבצעת את מלאכתה בשבת-מפני שהפרה הייתה מורגלת לנוח בשבת. הלך החסיד לשדה של הנוכרי ולחש לפרה באוזניה: "פרה, כשהיית ברשותי היית נחה בשבת, וכעת שאת בבעלותו של נוכרי זה ואין חובת השבת חלה על בעלייך, בבקשה ממך עמדי ועשי רצון אדונייך". מייד עמדה הפרה והחלה לעשות מלאכה בשבת. שאל הנוכרי את החסיד "כיצד עשית זאת כישפת את הפרה?", ענה לו החסיד: "הודעתי לפרה שהיא ברשותו של נוכרי שאינו מחויב בקדושת השבת". הנוכרי הזדעזע ואמר: "אם פרה שאין בה לא שיחה ולא דעת ותבונה מכירה את בוראה, אני שבראני הקב"ה בצלמו ובדמותו ונתן לי דעת ובינה לא אכיר את בוראי?!" – מייד בא והתגייר וזכה ללמוד תורה ושמו היה "רבי יוחנן בן תורתה – בן הפרה.

בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שמצוות השבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. אמר להם הקב"ה לישראל – אם תזכו לשמור את השבת מעלה אני עליכם כאילו שמרתם את כל המצוות שבתורה ואם חיללתם את השבת הקדושה, מעלה אני עליכם כאילו חיללתם את כל המצוות שבתורה.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. כשבא לביתו ומוצא נר דולק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת – מלאך טוב אומר:  יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך! ומלאך רע עונה "אמן" בעל כורחו. ואם לא מלאך רע אומר: יהיה רצון שתהא לשבת אחרת כך! ומלאך טוב עונה "אמן" בעל כורחו.

אמרות של שמחה - משל מהרבי מליובאוויטש

הרבי מליובאוויטש היה מרבה להשתמש במשל הארגז עמוס המטען. 
במשל מתואר אדם שצריך לסחוב ארגז מלא באבנים לביתו ומתלונן על כובד משקלו של הארגז. לפתע מישהו מגלה לאותו אדם שהארגז אכן מלא באבנים אבל באבני חן יקרות ויהלומים.  ולפתע משקלו של הארגז הפך לדבר שולי. הארגז הפך קל כנוצה. אותו אדם רץ כעת לביתו ללא כל קושי. 
למה הדבר דומה, לחיים עצמם. תמיד יש מטלות וקשיים והאדם נדרש לעמול ולהתאמץ. אך כשיש שמחה הקשיים והמאמץ מתגמדים והקושי הוך לחוויה משמחת. הרי מי יודע אם ארגז המטלות והקשיים שלנו מלא באבני חן ויהלומים.

לדבר התורה המלא
פרשת בהר פותחת במצוות שמיטה ומסיימת במצוות שמירת השבת (הפרשה מציינת את מצוות גאולת קרקעות, איסור רביות, דיני עבד עברי, איסור פסל). על פניו נראה כאילו אין קשר בין המצוות, אך בהתבוננות פנימה מבינים שהקשר הוא ברור ומוצק, לכאורה אדם ששומר את השמיטה ואת השבת, ונמנע מעיסוק במלאכה, מגיע לכדי הפסד ממון. אך בסופו של דבר אין הפסד זה אלא הפסד מדומה, שכן כל השומר בדקדקנות על מצוות אלו זוכה להתברך מפי הקב"ה בפרנסה.

על זה אמר רבי שמואל לוצאטו זצ"ל – שקיים צד שווה בין מצוות השמיטה ומצוות שמירת השבת. וכשם שמצוות השבת מחזקת בליבנו את האמונה בקב"ה ובהנהגתו, כך גם מצוות השמיטה מחזקת בנו את האמונה שהארץ אותה הבטיח הקב"ה לאבותינו הקדושים היא מקודשת מכל הארצות שבעולם ולכן היא שובתת בשנה השביעית כשם שהבורא יתברך שבת ביום השביעי ממלאכת הבריאה.
וכשם שיום השבת משפיע שפע לכל ששת ימי המעשה, כך גם משפיעה שנת השמיטה על ששת שנות עבודת האדמה.