דבר תורה - קוראים תורה - פרשת השבוע: אשכול מתעדכן

מדוע נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?

רש"י מתרץ קושיה זו כך: לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה, חייך, שלך גדולה משלהם – שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

ומדוע לא השתתפו אהרון ושבט לוי בחנוכת הנשיאים?

נתבונן בסוגים השונים של הכפרה שקיימים על פי המדרש בילקוט שמעוני:

שאלו לחוכמה חוטא מה עונשו? א"ל: 'חטאים תרדף רעה'.

שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? א"ל: 'הנפש החוטאת היא תמות'.

שאלו לתורה חוטא מה עונשו? א"ל: 'יביא אשם ויתכפר לו'.

שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? א"ל: 'יעשה תשובה ויתכפר לו'. הה"ד 'טוב וישר ה' על כן יורא חטאים בדרך'.

לאורו של המדרש אמרתי על ספר ויקרא המתחיל ב"ויקרא אל משה וידבר איליו מאוהל מועד לאמר". רש"י מפרש את מילת "לאמר" , "צא ואמור להם דברי – והשיבני אם יקבלום".

נראה לי לפרש שאותו "דבר" ששאלם הוא זה: האם בוחרים הם בקורבנות כדרך הכפרה הרצויה להם. כי זאת נדע: כשהקב"ה שואל שאלה בתורה, הרי זו נשאלת לפי כלליה של התורה. ועל פי התורה - "יביא אשם ויתכפר". והשיבו ישראל שבכך הוא רצונם....
להמשך לחץ: http://www.torahreading.org.il/article.php?id=159

קוראים תורה - פרשת השבוע

שלום רב,
אנו חיים בתקופה לא הגיונית, תקופה שיותר ויותר דורשת מכולנו לזנוח את ההסתכלות החיצונית לטובת הסתכלות פנימית. מסעי הקניות, הבילויים, הנסיעות לחו"ל כבר אינן משביעות את נפשו של אף אחד, ובסופן תמיד נשארת ריקנות מלווה בשאלות אל נוכח המציאות היומיומית הקשה. תורת הקבלה מלמדת אותנו שכל המציאות המורכבת של חיינו בנויה סה"כ משני חומרים - אור וכלי, שני מושגים בסיסיים שאותם אנו חייבים ללמוד. למעשה, יש רק אור וכלי, אורות וכלים, זה מה שמרכיב את כל הבריאה כולה. העבודה שלנו היא הכנת הכלים הנכונים בשביל לתפוס את המציאות של האור, את התענוג הגדול, בצורה הנכונה. הפרשה באה ללמד אותנו על ראיה אמיתית, ראיה אל הצורה הרוחנית של המציאות. לימוד על מעבר מראייה חיצונית וחיפוש תענוג באמצעות חמשת החושים שלנו, הפועלים מן החוץ פנימה, אל ראיה פנימית שמקורה בדעת ותפיסה חדשה-עתיקה של עולמנו. במרכז הפרשה עומד סיפור  שנים-עשר המרגלים. ננסה לבחון מה היה חטאם של המרגלים ומה היה הטבע הרוחני של שליחותם?...להמשך קריאה, לחץ

להמשך קריאה באתר לחץ
נקודת אור ומבט אופטימי לחיי היום יום – האביון השמח

היה אדם אחד שהיה טרוד מאוד על פשר המשפט בתלמוד "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" – ואיך זה אפשרי?!, איך אדם יכול להודות על רעה שנעשתה עימו כשם שמודה על הטובה?!

הלך אותו האיש אל המגיד ממזריץ' וביקש הסבר לשאלה המציקה, הפנה אותו המגיד לתלמידו רבי זושא, חיפש האיש את ביתו של רבי זושא וכשהגיע נוכח לפניו ביקתה מטה לפול, עלובה ומיושנת וכשפתח רבי זושא את הדלת הבחין האיש בעוני הנורא ובבגדיו הבלויים של רבי זושא, אך פניו של רבי זושא קרנו מאושר.

כששמע רבי זושא את בקשת האיש תמהה ואמר "כיצד ייתכן שהרבי שלח אותך אלי להסביר לך על הרעה הרי מעולם לא אירע לי דבר רע, שמח אני בכל רגע ורגע שבו אני חי ויכול לעבוד את בוראי שבשמיים"

לדבר התורה המלא
זאת חוקת התורה (יט-ב)
אלמא מצוות תוכחה היה כל צדיק יושב בשלווה בביתו, עוסק בתורה ובעבודת ה' והוא לא היה נענש בעוון הדור. ובני הדור גם הם יכולים היו להתצדק וללמד זכות על עצמם כי לא היה להם ממי ללמוד את הטוב ואיש לא הזהירם ולא הוכיחם על מעשיהם, כי אז היה עונשם קל בהרבה. עכשיו, משנתנה מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", הוטלה אחריות כבדה על הצדיק ואין עוד תירוץ בפי הבריות,זהו שמרמז כאן התרגום: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור" – חוקה זו אשר ציווה ה' לאמור לאחרים, להזהירם, להוכיחם וללמדם תורה ומצוות, היא היא "גזירת אורייתא" – הגזירה העיקרית של התורה. גזירה היא לדור שאינו שומע את התוכחה ולצדיקים שלעולם אינם יוצאים כראוי ידי חובתם באמירת תוכחה... (דרשת חתם סופר)

הקב"ה מסתתר ואין איש מחפש אותו...
מעשה נפלא ונורא מרבי ברוך ממעזבוז זכותו תגן עלינו
רבי יחיאל מיכל נכדו של רבי ברוך זי״ע כשהיה ילד קטן היה משחק במחבואים עם חברו. כאשר התחבא ושהה במחבואו זמן רב וסבור היה שחברו מחפשו, שמח בליבו שמתחבא היטב כי חברו לא מצליח למוצאו.
לאחר זמן מרובה מאד הבין הילד שחברו אין מחפשו כלל, יצא ממחבואו והבין שחברו הלך לביתו ולא חיפשו כלל וכלל.
רץ יחיאל הקטן לחדר סבו רבי ברוך בבכי רב וקובלנא על חברו שלא רצה לחפשו. החלו עיניו הקדושות של רבי ברוך מזילות דמעות, ואמר בכאב: "הקדוש ברוך אומר גם כמוך ילדי: ״אני מסתיר את עצמי במחבואים מבני, ואין איש מחפש אותי״.

קוראים תורה - www.torahreading.org.il

דברי תורה על פרשת השבוע

להמשך קריאה באתר לחץ
"הנה עם יצא ממצרים הנה כיסה את עין הארץ" (כד – ה)
מצינו במדרש שבלעם היה מבין יועציו של פרעה אשר אמרו: "הבה נתחכמה לו", והוא אשר ייעץ לפרעה להעביד את ישראל בפרך ושלא להוציאם ממצרים ולהשליך את בניהם הנולדים אל היאור לבל יפרו וירבו.
לפיכך טען עכשיו בלק לפני בלעם: הבט וראה, כי עצותיך שנשאת לפרעה בשעתו, לא נשאו פרי, שכן "הנה עם יצא ממצרים" – יצוא יצא ממצרים, ולא אלא פרו והתרבו במאוד – "הינה כיסה את עין הארץ". על כן עליך להתאמץ להפעיל נגדם אמצעי חדש של קלקלה – "לכה נא ארה לי".. (האורח חיים הקדוש)

מסכת תשלומין
חלוש היה ליבו של הגאון רבי יהודה צדקה זי"ע בערוב ימיו. רבי יהודה סבל ייסורים קשים מאוד עד כדי כך שרופאיו אסרו עליו לצום את צום י"ז בתמוז. הצטער רבי יהודה אל ליבו מאוד על כך מאוד, אך עליו לקיים את מצוות הרופאים משום "ונשמרתם". במהלך הצום אחד מנכדיו נכנס אל סבו לדרוש בשלומו. רבי יהודה סיפר לו על מכאוביו ועל האיסור אותו אסרו עליו הרופאים – אסור לצום. במקביל סיפר רבי יהודה לנכדו שתשלומין הוא כן עשה, הוא לפחות הספיק ללמוד את כל מסכת תענית. הנכד שאל את סבו "סבא, מתי הספקת ללמוד את כל המסכת?, מתי התחלת אותה?", ענה לו רבי יהודה :"הבוקר" השיב רבי יהודה בפשטות אל נוכח פניו המשתהות של הנכד ולא הבין על מה ההתפעלות...

רבי יהודה יהושע צדקה זצ"ל נולד בשנת תר"ע. בעל ספר "קול יהודה". כיהן במשך שנים רבות כראש ישיבת "פורת יוסף". רבי יהודה היה ידוע ביכולת ההתמדה המופלאה שלו בלימוד התורה אותה חלק עם החברותא שלו רבי ששון מזרחי. רבי ששון נשאל לאחר פטירתו של רבי יהודה על הנהגותיו. ענה להם רבי ששון "אין מה לספר". השתוממו כל השומעים, וכי יתכן הדבר ואין מה לספר על אדם גדול במעלה כמותו?!  ענה להם רבי ששון: "אכן למדנו יחד שנים רבות אך בכל אותן שנים לא שוחחנו, רק למדנו ותו לא.

רבי יהודה השיב את נשמתו לכור מחצבתה בי"ב בחשון תשנ"ב. זי"ע אמן!

להמשך קריאה באתר לחץ

מסעות ידועים מראש
פרשות 'מטות' ו'מסעי' הן החותמות את ספר 'במדבר'. החומש שעוסק ברובו בנדודים של עם ישראל במשך הארבעים שנה, באופן נסיעתם המופלאה במדבר הגדול והנורא, כמו גם במאורעות ובניסיונות שעברו. בבואנו אל פרשת 'מסעי' התורה כמו אוספת את כל המסעות ומגלה לנו תמונה מפעימה של מכלול המסעות. הפרשה פותחת, "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִםלְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶםעַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם". הרמז הראשון נמצא בראשי התיבות של המילים "מַסְעֵי בְנֵי", מ"ב. סך כל המסעות שעשו בני ישראל היו מ"ב מסעות. לפתע, מתבררת מציאות ההשגחה, כל אותם המסעות שנראו אקראיים לחלוטין, העיכובים, ההמתנות, הטענות והמרידות, בעצם מסתכמים לסך ארבעים ושתיים מסעות. מספר זה מרמז על שם קדוש הנקרא שם מ"ב, או בלשון המקובלים, השם המעלה. שם בן ארבעים ושתיים אותיות המופיע בתפילה הידועה, 'אנא בכח' שנכתבה ע"י רבי נחוניא בן הקנה, שם המוצפן גם בקדיש ובקריאת שמע ובעוד מקומות יסודיים בחייו של כל יהודי....להמשך לחץ

להמשך קריאה: לחץ

כוחה של תפילה
במדרגתו הגבוהה, אומר דוד המלך, "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהילים ק"ט ד'). תפילה היא כח חזק מאוד, אחד מ"כלי הנשק" הכי חזקים שלנו. הנביא אומר, "אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" (ישעיהו מ"א י"ד) - מה תולעת כוחה בפיה, כך עם ישראל, כל הכח שלנו נמצא בפה. התפילה יכולה לבקוע רקיעים, לעלות לשורש השורשים ולפעול בשורש, ממש לשנות את המציאות בשורשה. אדם צריך ללמוד להתפלל. אדם צריך להתפלל כל הזמן, בלי הפסקה, עד שכולו תפילה, "וַאֲנִי תְפִלָּה".
כידוע, תפילתו של משה רבנו אינה מתקבלת והוא לא זוכה להיכנס לארץ ישראל. אולם, חשוב שנדע, אומר הרב שליט"א, שכל תפילה, אפילו תפילה שלא נענתה, עושה בנין. כל תפילה פועלת משהו. לרוב אנחנו לא רואים מה. אבל בסופו של דבר, נראה ששום דבר לא היה לחינם. כל תפילה היא חשובה מאוד. אומר האריז"ל, מיום שנברא העולם ועד לביאת משיח אין תפילה אחת דומה לחברתה, לא אצל אדם פרטי ולא בכל העולם כולו. כל יום זה זמן אחר, הארה אחרת, האדם עצמו שונה. 
בפרשה, משה רבנו מלמד אותנו מה זאת תפילה, כיצד לגשת לתפילה, כיצד להאמין בתפילה, כיצד לא להתייאש בתפילה. אדם בן מאה ועשרים עומד ומתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמניין, 'ואתחנן'. אומר ה'מגלה עמוקות' שבכל תפילה היה לו עניין חדש, טיעון חדש, למה הוא צריך להיכנס לארץ ישראל. תארו לכם שיש משהו שאנו רוצים כל כך, האם יש בכוחנו להיות דבוקים ברצון עד כדי כך שנאחז בתפילה בצורה כזאת? להמשך