דבר תורה - קוראים תורה - פרשת השבוע: אשכול מתעדכן

הפרשה השנייה בחומש במדבר היא פרשת נשא
פרשת נשא פותחת בציווי הקב"ה למשה רבנו לסיים את מפקד משפחת הלוי. התורה ממשיכה ומפרטת בדינים אחדים שקשורים לתהליך ההיטהרות של בני ישראל לפני תחילת המסע לארץ ישראל.התורה מפרטת את התרומות שהביאו נשיאי השבטים.
המסע במדבר - כמוהו המסע שלנו - מסע שבו כל אחד אמור להשלים את ייעודו בעולם...
לדבר תורה על פרשת נשא

שבת שלום

בשבת הקרובה נקרא את פרשת בהעלותך , היא הפרשה השלישית בספר במדבר.

פרשת שלח

פרשת השבוע – פרשת קורח

חוקת

בשבת הקרובה נקרא את פרשת חוקת. פרשת חוקת היא הפרשה השישית בספר במדבר. הפרשה פותחת בתיאור מפורט של הלכות טומאת המת והדרך להיטהר מטומאה זו ובמצוות פרה אדומה, אחת המצוות שטעמן לא פורש לנו. מה הטעם שהתורה לא הסתפקה במצוות שכליות בלבד, כאלו שיש להם טעם והסבר וצוותה אותנו גם במצוות שאין להם טעם, לנו בכל אופן? מתרץ המגיד מדובנא ע"י משל: משל לאיש בור ועם הארץ שעלה לגדולה והתעשר מאוד, לאותו הבור הייתה בת אותה הצליח לשדך עם בנו של רב העיר בשל מעמדו הכלכלי. לאחר גמר טקס החתונה הבור ניסה ליצור קשר ידידות  עם אבי החתן, רב העיר, אך זה התחמק בכל פעם בתירוצים שונים ומשונים. אבי הכלה חש בהתרחקות של אבי החתן ושאל לפשר הדבר, הרי אנו כבר משודכים ומדוע תתרחק ממני? ענה לו אבי החתן, נכון הוא הדבר שאנו מחותנים ויש בינינו קשר מסוים ומפתיע אך עדיין אין בינינו הבנה ושפה משותפת בהמון נושאים שונים.

להמשך קריאה....לחצו
והנמשל, הקב"ה בחר בעם ישראל מכל העמים ונתן להם את תורתו שהיא תורה עולם, תורה נצחית. אך אנו, עם ישראל סבורים שבשל כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו הקדושה עליו לגלות לנו את כל רזי ונבכי התורה, אך למעשה אין כך הדבר, עלינו לתמוה שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ואל לנו לתמוה על כך שהקב"ה לא מגלה לנו את עומקי ונסתרי התורה הקדושה ומצוותיה.

הרבי, בליקוטי תורה אמר על טומאת המת שמבחינה נפשית היא מצב של חוסר חיות, או דיכאון. שבעת ימי ההיטהרות מסמלים את תהליך התשובה שמתבצע בליבו של האדם ואנו באופן ייחודי צריכים לעורר לחיים את ההיטהרות ביום השלישי וביום השביעי כשם שמזים את אפר הפרה האדומה על טמא המת ביום השלישי וביום השביעי כנגד מידת הרחמים ומידת השפלות. ביום השלישי כנגד מידת הרחמים – ע"י התעמקות בסבל ובכאב מעצם התרחקותנו מהמודעות האלוקית שאחרת לא היינו חוטאים, כאשר עצם התהליך מביא אותנו להתחזקות בלימוד תורה וקיום מצוות. וביום השביעי כנגד מידת השפלות – ע"י התרחקות מגדלות הלב וע"י כך נפתח את מוחנו לתודעת האלוקות בעולם.

הפרשה מסיימת בתיאור קורות בני ישראל בשנה האחרונה לנדודיהם במדבר טרם כניסתם לארץ האבות.
להמשך קריאה....לחצו

פרשת בלק היא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה מספרת ומפרטת את המזימה של בלק מלך מואב ושל בלעם לקלל את ישראל, לאחר שהם ראו את ישראל מנצח בדרך ניסית את סיחון ועוג וכך אולי יצליח למנוע מישראל לתקוף את מואב, מואב חשש שמא ישראל ירצה לנקום בו. בלק שולח אל בלעם שליחים על מנת לבקש ממנו לקלל את ישראל. הקב"ה מסכל את מזימת בלק ובלעם ו"שותל" את המילים בפיו של בלעם ובמקום לקלל יוצאות ברכות מפיו של בלעם שלוש פעמים. לבסוף מגדיל לעשות בלעם ומנבא את הצפוי לעמו של בלק ולשאר העמים באחרית הימים.

במשנה במסכת אבות, בלעם הרשע – נשוא פרשתנו – מהווה סמל לאדם בעל מידות רעות. המשנה משרטטת את קווי האופי שלו: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה, יט).

משנה זו מציבה זה לעומת זה את שני הקצוות של החברה האנושית. בקצה האחד, אנשים המוגדרים "תלמידיו של אברהם אבינו", אשר הגיעו לשלמות במידותיהם, טוב להם וטוב לסובבים אותם. בקצה השני ניצבים "תלמידי בלעם הרשע", אנשים שהידרדרו לשפל המידות. אברהם אבינו – אבי האומה היהודית אשר היה עמוד החסד, עמד בעשרה ניסיונות והאהיב שם שמים בעולם – מול בלעם הרשע, שהלך לקלל את בני ישראל, ונתן עצות כיצד להחטיא אותם.

ישנם שני סוגי "עיניים". עין טובה ועין רעה. אברהם מסמל את העין הטובה, ובלעם מסמל את העין הרעה.

המושג "עין טובה" מבטא התרחבות. אדם בעל עין טובה מסתכל על העולם מתוך תחושת פרגון ושמחה בשמחת הזולת. המושג "עין רעה" מבטא צמצום. אדם מסתכל על העולם ועל הזולת מתוך צרות עין, מתוך רצון לצמצם את הזולת ולהצר את צעדיו
אברהם אבינו היה ראש המאמינים, אך מיכה הנביא מאפיין אותו בתור "חסד לאברהם" – "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ). דווקא ראש המאמינים הוא אבי החסד ואבי מידת העין טובה, ופרשיות שלמות בתורה נכתבו סביב מעשי החסד שלו.

מה הקשר בין מידת האמונה למעשי חסד?

רבינו יונה בפירושו למסכת אבות על המשנה שהזכרנו אומר, שבשלושת הדברים הללו – "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה", כלולות כל השלמויות שבעולם.

"עין טובה" זו מידת ההסתפקות במועט (רמב"ם). כשאדם מסתפק במועט, ממילא הוא מסתכל על העולם בעין טובה. כיצד אדם מגיע לתחושה שטוב לו במה שיש לו? כאשר הוא מכיר בעובדה שבורא עולם מנהיג את העולם ונותן לו כל צרכו.

כאשר הוא מודע לכך, אומר הוא לעצמו: איני זקוק למתנות חינם ואיני מקנא באחרים, כי אני מאמין שאלוקים נותן לי כל מה שאני צריך בשביל תפקידי כאן בעולם (כמובן, אין זה סותר את השאיפה להתקדם, הרחבנו בעניין זה בעבר). אם כן, מצות האמונה מבטלת את הקנאה וגורמת לעין טובה.

"רוח נמוכה" פירושה ענווה. מידת הענווה היא התרופה נגד תופעת הכעס והכבוד. מקורה של הענווה אף היא, מהאמונה בבורא עולם. האדם המאמין יודע, שהוא כאין וכאפס מול גדלותו ועוצמתו של הבורא, וידיעה זו גורמת לו להיות בענווה.

"נפש שפלה" זהו ריסון התאוות: התאווה אינה שולטת על האדם אלא האדם שולט עליה. התאווה קיימת, אבל צריך שהיא תהיה שפלה, במיקום שלה. האמונה החושית, פותחת בפני המאמין עולם חדש של רוחניות וקדושה, ואין בלבבו מקום לתאוות בשרים במידה מוגזמת.

אמונה חושית מביאה את האדם לשלמות בכל המידות. כזה היה אברהם, ומן העבר השני ניצב בלעם הרשע.

אברהם ולהבדיל – בלעם, אינם רק דמויות פרסונאליות. כל אחד מהם מסמל רעיון ודרך.

דרך של חיים מול דרך של חידלון.

כל אחד מאתנו מרגיש, שישנם רגעים שהוא כאברהם, וישנם רגעים שהוא כבלעם. עלינו לאסוף כמה שיותר רגעים של חיים...

פרשת פנחס היא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת במינויי של פנחס לכהונה. הפרשה ממשיכה בנושא מפקד בני ישראל, זהו למעשה המפקד האחרון של בני ישראל במדבר, במפקד זה נפקדים גם בני קורח שלא מתו במרד שערך אביהם שלושים ושמנה שנה קודם לכן. הקב"ה מנחה את משה על הדרך בה יש לחלק את הארץ לשבטים ונחלות. הפרשה מתארת את החוקים הקשורים בכיבוש הארץ. בפרשה מופיע תאור העברת מקל ההנהגה ממשה ליהושע. מתוארים הקרבנות שמוקרבים בימי חול באופן קבוע ואת אלו שמוקרבים בימי המועד והשבת, ראשי חודשים ובייחוד ראש השנה – יום התרועה, הפרשה מפרטת את הקרבנות אותם יש להקריב בכל אחד מימי חג הסוכות. להמשך קריאה לחץ

"בקנאו את קנאתי בתוכם.." – אף על פי שפנחס קינא את קנאת ה' יתברך בכל זאת לא התגאה בזה ולא חשב את עצמו ליותר מאחרים, אלא "בתוכם" – נשאר יהודי בתוך כלל ישראל.

"ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהיו" – מדרגת קנאת ה' יתברך היא מדרגה גדולה ממדרגתו של כהן גדול. ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהיו, המידה של ברית כהונת עולם היא תחת מידת "אשר קינא לאלוהיו" (החתם סופר)

"אשר הוכה את המדינית" – בזמרי כתוב, כלומר, הוכה בעצם המעשה הרע ועדיין היה עם המדינית, כי לאחר המעשה אסור היה להרגו. אבל בכזבי בת צור כתוב שמה לב, כיוון שאותה היה מותר להרוג אפילו אחר המעשה משום שהכשילה רבים לדבר עבירה. (החיד"א)
להמשך קריאה לחץ

קוראים תורה - www.torahreading.org.il

דברי תורה על פרשת השבוע

"קוראים תורה" - אתר לפרסום דברי תורה על פרשות השבוע. הירשמו ותתחילו לכתוב ולהגיב!

באתר - אמרות חסידיות, שיעורי תורה, הלכה יומית, חידושי תורה קצרים ועוד.

פרשת "פנחס" נקראת בדרך כלל בתקופת "ימי בין המצרים" או בסמוך אליה. בתקופה זו מתאבלים אנו על חורבן שני בתי המקדש - הראשון והשני. לא קלה היא משימה זו. אין זה פשוט כלל וכלל להתאבל על בית המקדש, שהרי אנו משולים לילד שמעולם לא הכיר את אמו, משום שהיא נפטרה בלידתו. אנחנו "נולדנו" אל תוך הגלות הארוכה, לכן כל כך קשה לנו "להתחבר" ולחוש את עוצמת האובדן.

ירושלים עדיין חרבה, בית המקדש עדיין לא נבנה ואנו נמצאים בגלות.

קשה לעם ישראל בגלות. קשה מאוד. צרות סובבות אותנו מבית ומחוץ. אולם פרשת השבוע נותנת לנו תקווה גדולה המעודדת אותנו בגלות הארוכה, גלות הכלל וגלות הפרט.

שלוש פעמים מוזכר בתורה שאלוקים ציווה את משה לספור את בני ישראל. הפעם הראשונה הייתה לאחר חטא העגל, הפעם השנייה הייתה לאחר הקמת המשכן, והפעם השלישית היא בפרשתנו – לאחר המגיפה שהביא ה' על העם בעקבות מעשה פעור. התורה מפרטת את שמות השבטים ואת המשפחות השייכות לכל שבט, אולם נשים לב שהתורה מוסיפה לכל המשפחות את האותיות יו"ד וה"א. דוגמא: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל: בְּנֵי רְאוּבֵן - חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי, לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי, לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי, לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי", וכן ביחס לשאר המשפחות. התורה מוסיפה את האות ה"א בהתחלה, ואת האות יו"ד בסוף. אותיות אלו הם אחד משמותיו של הבורא "י-ה".

מה עומק העניין?

רש"י (כו, ה) מביא את פשט הדברים: "לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים, מה אלו מתייחסים על שבטיהם? סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם – ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה – לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה שמפורש (שנאמר) על ידי דוד "שבטי י-ה עדות לישראל" (תהלים קכב), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם". כלומר, השם "י-ה" הנמצא בשמות השבטים, מהווה עדות לישראל שכולם בני אבותיהם, והמצרים לא הצליחו לשלוט באמותינו.
אולם חכמים (ירושלמי תענית פרק ב הלכה ו) מביאים הסבר נוסף, אקטואלי מאוד לתקופת ימי בין המצרים: משל למלך שהיה לו מפתח לחדר האוצרות, והוא חשש מאוד שהמפתח ילך לאיבוד. מה עשה המלך? קשר את המפתח עם שרשרת לגופו, וכך לכל מקום שהוא הלך, המפתח היה עמו. כך קשר הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו, כדי שלא ילכו חלילה לאיבוד.

צירופן של אותיות שמו של הבורא על שמות בני ישראל, מסמל את הרעיון שאלוקים "קשר" את עצמו יחד עם בניו, כדי שהם לא ילכו לאיבוד.

עניין זה מהווה נחמה אדירה עבורנו בגלות הארוכה, משום שכעת בטוחים אנו שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יעזבנו, שהרי הבורא "תלה" את עצמו בעמו, ואם מצבו של עם ישראל מחולל, ממילא גם שמו מחולל, כך שגם אם אין אנו ראויים לגאולה מצד מעשינו, אלוקים יגאל אותנו למען שמו.

אחד מקטעי התפילה בחגים פותח במילים: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", בסוף הקטע אומרים אנו "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". השיא והפסגה של ה"אתה בחרתנו מכל העמים", מתבטא בכך ששמו של הבורא נמצא עלינו.

כאמור, נתון זה מהווה נחמה גדולה עבורנו - בפרט בימי גלותנו, אולם הוא גם מחייב אותנו. שהרי אנו "מייצגים" את הבורא בכל פעולה, כך שאם מקיימים אנו את רצונו - אנו מקדשים את שמו, ואם חלילה נמצאים אנו בשפל המדרגה - כביכול אנו מורידים גם את הבורא ("שפתי חיים" א, עמוד תד). זו אחריות גדולה מאוד על כל אחד מאתנו.

ידיעה זו מופיעה גם בפסוק נוסף: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (במדבר לא, ג). מדוע התורה כותבת "לתת את נקמת ה' במדין", ולא "את נקמת בני ישראל", כמתבקש?

רש"י מבאר: "העומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא". מדהים הדבר.

הדברים אינם אמורים רק ביחס לכלל, אלא גם ביחס לפרט. אדם עלול להרגיש שהוא בגלות אישית, יש לו צרות רבות והוא מרגיש "אבוד". אולם האמת מורה לא כך – ה' תמיד נמצא עם האדם, בשמחה ובאבלות, באושר וביגון, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי.

פרשת מטות מסעי

בשבת הקרובה נקרא בפרשות מטות מסעי, מטות היא הפרשה התשיעית בחומש במדבר ופרשת מסעי היא הפרשה העשירית בספר והיא זו שגם חותמת את הספר.

פרשת מטות פותחת בדיני נדרים ושבועות, בהמשך הפרשה מתארת את סיפור הנדודים של בני ישראל במדבר. בני ישראל נמצאים על גדות הירדן ומתכוננים לחצות אותו ולהיכנס לארץ כנען.

פרשת "מטות" עוסקת במספר נושאים (ברוב השנים פרשת "מטות" נקראת יחד עם פרשת "מסעי"). הנושא הראשון הוא פרשת נדרים ושבועות. התורה מייחסת חשיבות עצומה למילים אותן אדם מוציא מפיו. לכן, כאשר אדם נודר נדר, יש תוקף לדיבורו, וחובה עליו לקיים את נדרו.

נושא נוסף המוזכר בפרשה הוא "פרשת הכעס" של משה, וכמובן שקיים קשר בין שתי פרשות אלו. מה אירע שם?

אלוקים מצוה את משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב). כזכור, המדינים הכשילו את בני ישראל בעבודה זרה ובבנות מואב, וכתוצאה מכך נהרגו במגיפה עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל (סוף פרשת בלק). כעת, אלוקים מצוה את משה לנקום את נקמת בני ישראל, ולצאת נגד המדינים למלחמה.

משה אינו ממתין, ועל אף שהוא יודע שמיד לאחר המלחמה תגיע עת פטירתו, הוא אינו מתמהמה, ושולח לחזית הקרב שנים עשר אלף איש חלוצי צבא, אלף מכל שבט. ואכן הם הצליחו לנצח את מדין, ולגבור על חמשת המלכים שהיו בה.

בחזרתם של בני ישראל משדה המלחמה, כותבת התורה כך: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?" (במדבר לא, יד–טו), התורה מציינת שמשה קצף על השבים מהמלחמה, על כך שהותירו בחיים את בנות מדין.

מיד לאחר שמשה הקפיד על כך, כותבת התורה: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה" (במדבר לא, כא) – אלעזר הכהן מלמד את אנשי המלחמה הלכות הנוגעות לטומאת וטהרת כלים.

ספר דברים ידוע בשם "משנה תורה", זאת בשל תכנו, מפורטים בו מאורעות ואירועים רבים שהובאו בספרים קודמים כפי שאומר הרמב"ן, הספר הזה יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס לארץ אץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד ...על כן לא נכתב "וידבר ה' אל משה לאמור, צו את בני ישראל".

החכם הספרדי בעל ספר החינוך, רבי אהרון מברצלונה מנה בספר דברים, 200 מצוות, בהן 77 מצוות עשה ו 123 מצוות לא תעשה.

בעל ה"שפת אמת" מגור אמר על ספר דברים שהוא כמו תפילין של יד שכן כל הפרשיות מרוכזות בו בבית אחד לעומת זאת ארבעת הספרים האחרים הם בבחינת תפילין של ראש בהן ערוכות הפרשות בארבע בתים. ונקרא "דברים" בשל דברי התוכחה שנמצאים בתחילתו ובסופו, דברי תוכחות אלו תכליתם לקרב את ליבות בני ישראל לתורה, כמו תפילין של יד שהם כנגד ליבו של האדם.

להמשך קריאה:לחצו

"אלא הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" (א,א) – ה"אור החיים הקדוש" פירש את הפסוק כך: אלא הדברים – ולא דברים אחרים לומר לך שמימיו משה רבנו לא שח בדברים אחרים למעט דברי תורה, מוסר, הדרכה, ויראת ה'. כאשר נאמר "אל כל ישראל", רצה לומר שאין דברי משה רבנו מכוונים רק לאותו הדור, זה שנכח בשעת אמירת הדברים, אלא לכל דורות עם ישראל ולכל נפשות ישראל עד סוף כל הדורות.

ומה הם הדברים?

פרשת ואתחנן – "שבת נחמו"