כולנו נתקלים בהם, בקרנות הרחוב, אין מי שלא מכיר אותם מקרוב או מרחוק. הם עסוקים בשוטטות חסרת מעש, ובפריקת כל עול ורסן במרחב הציבורי. הם מכל המגזרים ותתי המגזרים בציבור החרדי, המשפחות שלהם, חלקם טובות, וחלקם אפילו טובות מאוד, מה שנקרא 'משפחות משלנו', האליטה של הציבור, השכבות העליונות של השמנת החרדית.

קוראים להם – 'נפלטים', 'שבאבניקים', נושרים, או כינויים אחרים, וכבר שנים כולם מדברים עליהם, על הבעיה הקשה הזו, מחנכים ורבנים עוסקים בסוגיה הזו, ומנסים לתת לה מזור ומרפא.

מקובל להתייחס אל אותו נוער כאל תאונת דרכים קשה באמצע שנות התבגרותו של הנער, וכסטייה לא צפויה של הנער מדרך המלך. וכשמתרחשת התאונה נזעקים המחנכים לאחות את הקרעים והשברים.

כאן מגיע ה'אבל' הגדול, אותו 'אבל' שאמרו אחי יוסף – 'אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו' [בראשית מב' כא'].

עסקנים רבים נרתמים לבנות בית חולים על יד הגשר השבור, הצלת הנוער שהדרדר אל פי פחת היא האתגר שאותו כולם רואים כאידיאל מרכזי. אך ההתמודדות עם בעיית היסוד כמעט ואינה קיימת.

תוקן על ידי אגודה_אחת ב- 10/01/2013 00:53:04