| נשלח ב-13/1/2013 20:24 |
 |
| |
אשה בבהכנ"ס: מקרה מבחן לתופעת החיים בשני עולמות
באשכול סמוך, על "עלית נשים לתורה באספקלריה אורתודוכסית", הביאה חברתנו אמשלום לינק למאמר חשוב ומרתק של ורד נועם.
האשכול.
המאמר.
כדאי להוריד כי איני יודע כמה זמן מחזיקים לינקים.
התנצלתי שלא היה לי זמן לקרוא אלא להציץ ועדיין גיליתי את משפט המחץ שמצוטט שם בדברי ויצוטט כאן בסוף. ואמשלום כתבה:
גילוי נאות, איני מסכימה לרבות מהנחות היסוד של המאמר, ועדיין אני חושבת שהוא חשוב, בין בשל הטענות הנטענות בו, בין בשל הדרך בה הן נטענות ובין בשל (זהירות, אד הומינם) זהותה של הכותבת. אני מאמינה שהוא בהחלט מזמין דיון מעניין כאן בפורום ולכן הבאתי אותו.
גנבתי חצי שעה וכתבתי את מסקנותי. הניסוח כמובן מאד מהיר ולכן עלול להיות שטחי או מחמיץ. אבל טוב קצת מאשר כלום.
בהמשך סיכומי לדברים.
האשכול הזה למעשה עוסק בשני נושאים. בעית האשה החכמה בחברה שאינה מכירה במעמדה השויוני (דרושה לי מילה אחרת. הטענה של אשה אינה לשויוניות אלא להכרה ומקום הלכתי. זה לא אותו דבר וזה דבר חיובי). וראית הבעיה הזו כמקרה פרטי של תופעה חמורה יותר של מה שנועם הגדירה בחדות בתור סטגנציה (ניוון? הידרדרות? קיפאון מצמית?) של ההלכה.
בהמשך דברי שלי. אבל ממש מומלץ לקרוא אותה. זה קריא וקל להבין. אם גם לפעמים מעורר לפתוח וורד ולכתוב תגובה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 20:25 |
|
| |
במקום שאין אנשים ונשים השתדל להיות איש. איש לא קרא וסיכם אז אני עשיתי זאת. הכותבת פותחת בתיאור ביקור בבית כנסת אורתודוכסי מודרני של הרב אבי וייס (מיהו? ישראל הצעיר?). היא ראתה שהגיעה אבלה והרב התייחס לבואה והציע לה תנחומים. יפה מאד. אמנם מדבריה לא הבנתי אם הישיבה היתה מעורבת או שפשוט ידעו שהיא, האבלה, באה לשבת מאחורי המחיצה. הכותבת מבקרת וטוענת שבישראל זה לא יכול היה לקרות. כמדומה שזה לא נכון. האם אין קהילות שבהן יודעים שמגיעה חברת בית הכנסת אל מעבר למחיצה והיא זקוקה לדברי השתתפות, שמחה או להבדיל אבל? תמהני. לאחר הדוגמא היא טוענת שהמבנה הארכיטקטוני של בהכנ"ס, עם עזרת נשים ביציע, אומר: לנשים אין חלק במעשה הדתי. אני מבקש לחלוק: יש חלק, אבל לא זה של הגברים. והן בהחלט מנועות מהשתתפות פעילה. עלינו אם כן לפתח מערכת מונחים למה שיש ומה שאין. לנשים, טוענת הכותבת, אין באמת קהילה. יש רק שותפות פסיבית בקהילה של גברים. והן מבחוץ. וזה לא יעלה על הדעת בחברה שבה האשה שינתה תפקיד ומעמד ואת הגדרתה העצמית (נכון, נכון, אבל בעיה היא לא הצבעה על פתרון מסויים אלא על צורך). אלו הטענות, שחלקן מוכרות, אולי יותר מדי. היצר הרע אינו תוקף את הגבר הדתי הצופה בסרט, אז דווקא בבית כנסת כאשר הוא שומע אשה מברכת? תגובה: איני מסכים לא לרישא ולא לסיפא. בוודאי שיש יצר בסרטים, ברמה מסויימת, ויש יצר בבית הכנסת, ברמה מסויימת. תלוי אצל מי. תלוי מי האשה. אבל הנקודה שלה היא שזו תופעה לא מספיק חשובה ליצור הפרדה בבית כנסת. בדבר זה יש נימוקים הלכתיים נגדה. ויש להאריך (המטרה אינה רק למנוע הרהורי איסור אלא לשמור על אוירה של הפרדה, ועוד ועוד). שנית, הסתירה. שכבר נרמזה לעיל. האם על אשה נגזר לחיות בשתי רמות. "האשה הדתית המודרנית חיה בשני עולמות. באחד יש לה מקום, מרחב התפתחות אינטלקטואלי, כבוד, השתייכות, הכרה וביטוי. בשני נכפית עליה תחפושת של אישה מארץ ישראל הרומית, בבל הססאנית או אשכנז הבינימיית". נכון מאד. לפחות בחברה הד"לית. לא החרדית. בחברה הד"לית, ולזכותה ייאמר הדבר, יש קשר חברתי ומקצועי בין גברים והנשים. בחברה החרדית לא יתכן קשר חברתי, אם כי לעתים נוצר קשר מקצועי, המלווה בתחושת אי נוחות יזומה – ואולי אין זה רע כל כך. כלומר, אולי הפניה לאשה לא בשמה הפרטי אלא בתוספת "גברת", לפי הוראות ועדות ההלכה של בני ברק, אולי היא דווקא דומה לאיסור ייחוד ומרחיקה מן החטא? ויש גם צד שני כמובן. אבל אני עוזב את התחום החרדי וחוזר למאמר. ואיך היא מרגישה, האשה בת זמננו? אני מצטט כי איני יכול לדעת באופן אחר: "היא אילמת, זוכה לחינוך יהודי חלקי, מסונן במכוון ונאיבי... ובמחוזות הקודש עצם קיומה מוכחש". בעולם הראשון יש לה קהילה עם כל, בשני, כלומר בעולם בית הכנסת, היא "שרויה בבדידות מזהרת". נדמה לי שהמיימונית תתאר את חויות בית הכנסת שלה באופן שונה. תגובות אפשריות: יש מי שטוב לה כך ומסתפקת בעבודת ה' פרטית. יש מי שמורדת. ויש מי שפשוט לא מגיעה לבית הכנסת, והן הרוב. נועם עומדת על השיקולים המטא הלכתיים. שמרנות וחשש מפני מדרון חלקלק. נאמנות למסורת עם כל המעלות שיש בה. אבל כיון שבית הכנסת, או כל הטכסים הדתיים האחרים, מדירים נשים, התוצאה עלולה להיות שיעמום הלכתי (להבדיל משיעמום סתם) ודחיקת בית הכנסת לשולים של תשומת הלב ולכן החשיבות. מה שמכנים בלעז מרגינלזציה. ומה עם זימון לברכת המזון? האם מותר בסעודה לשוחח ולהתבדח ולשמוע דעות רציניות מאשה (אני מוסיף חויות משולחן השבת המשפחתי שלנו) אבל להרחיק אותה מזימון? רק תיקון טעות: אשה אינה מורחקת מזימון בגלל פריצות. אם כי מן הסתם ורד נועם, חוקרת הלכה תלמודית, מודעת לדעות שנאמרות בגמרא ואולי היא מסתמכת על אבחנות היסטוריות שאינן מוכרות לי. אותה דחיקה הצידה דוחפת נשים לפתח טכסים אלטרנטיביים. ואילו גברים פונים למנינים חסידיים. ושוב, כאן מדובר בתופעה חמורה יותר מאשר דחיקת נשים בלבד. יש גם פתרונות הצצים מעצמם גם בלי להגיע ל"שירה חדשה", בית הכנסת המפורסם (לטובה או לשמצה) שהמסך המבדיל עובר באמצע, בין ימין לשמאל (לפי השמועה) ויש בו חזניות מהצד הנשי. בבתי כנסת יותר רגילים מעבירים את ספר התורה בעזרת הנשים (מי מעביר ליד מי?) וילדה יכולה לשיר "אנעים זמירות" (מי שר במנין ליטאי את הפיוט הזה, שהוא נורא מבחינה תיאולוגית, אבל נפלא מצד הלחן וההתרגשות). ומה עם מה שנועם מכנה "קדיש יתומה". זה מותר לכתחילה! אתקן: יש מקורות הלכתיים הרואים בכך היתר לכתחילה (את החוות יאיר כבר הזכרתי? האם יש עוד? אני מוכן להתיר. מעזרת נשים. אבל מי ישמע לי ולא ישתמש בזה להחרים אותי?).
*** בנס גיליתי ששכחתי קטע מהתחלת הסיפור ***
תוקן על ידי מיימוני ב- 13/01/2013 20:54:47
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 20:26 |
|
| |
האם ההחלטות והעמדות נקבעות על פי נסיבות נפשיות? כך טוענת נועם, וזו לא טענה נעימה. אני רוצה לקוות שאנו מסוגלים לצאת מן המסורת שלנו, להכיר את האינטואיציות שלנו, להצרין אותן לנימוקים הלכתיים ומטא הלכתיים, ולבחון את החומר כדי להגיע להחלטות שעשויות להיות חדשות. יושר אינטלקטואלי ויראת שמים גם יחד. היתרון של המחדש הוא נכונות לעיין "באופן נמרץ בהלכה", כותבת נועם. חושבני שתלמידי חכמים בדרגת פוסקים (יעויין באשכול מתוכנן או קיים על התפקיד של אספקת תשובות לשאלות חדשות ולא על בסיס טכני, להבדיל מטכנאי הלכה) כן מעיינים בהלכה באופן נמרץ, אבל יתכן שהמתודולוגיה שלהם שונה ממה שנועם רוצה לראות. (אולי גם משלי). והאם אותו פוסק תלמיד חכם בעל כתפים מביא בחשבון צרכים חברתיים? אני משער שכן, אם כי אולי יתרגם אותו לשפתו שלו. אין לי אלא להמליץ על המתודולוגיה שהציג הרב שגר בקצרה והובאה באשכול כלשהו שאיני זוכר. אין המאמר של נועם מתיימר להיות עיון הלכתי. חבל מאד! באמתלה זו אפשר להסתפק בהצגת טענות שראויות להיות בסיס לעיון הלכתי (צריך להגדיר פעם איך עוברים מאיסוף טענות לעיון הלכתי ממש. מעניין). ודבריה הם חשובים מאד. אבל ארשה לה להישאר בחזות כאילו אין בדבריה בסיס לעיון הלכתי. למרות שיש. מטרתה, לפי דבריה, להראות שבחינת ההיסטוריה של התפתחות הלכות בית הכנסת – והדרת נשים – מראה שיש כאן נסיבות היסטוריות ולכן שינוי לא יהיה תוצאה של לחץ חיצוני אלא היענות של ההלכה ופוסקיה לנסיבות מתחדשות. (הניסוח כבר שלי אבל אני מקוה שברוח דבריה). ואלו הם השיקולים שכדאי להביא בחשבון. נשים חייבות בתפילה. האם הן חייבות בנוסח שתיקנו חז"ל לגברים? יש ראשונים שכתבו שכן. האם הן חייבות בכל מה שנדפס בסידור ונאמר בבית הכנסת? כאן נועם רוצה לקנות חבילה שאני רוצה להתפטר ממנה. התפילה של בית הכנסת ארוכה מאד מאד וראוי להשליך מתוכה תוספות. ולא רק זה. בנותי לומדות להתפלל מוסף בתור חובה. ואני, אני הייתי מעדיף אם התפילה הזו היתה נעלמת. ויש לזה בסיס הלכתי במשנה. (לסקרנים, אני כן מתפלל מוסף). עליה לתורה. מדין המשנה אשה עולה לתורה. כלומר, אילולא "כבוד הציבור". אבל האם כבוד הציבור משתנה או נקבע לפי תקן של הקהילה השמרנית ביותר? נועם מגלה מקור שלא היה ידוע לי (לא חכמה גדולה) שהמהרם מרוטנבורג קבע להעלות אשה לתורה בעיר שכולה כהנים (עיינו שם ובמקורות מדוע). לזכותה של נועם: היא מודה שזה פסק חריג ו"נידח". נכון מאד. ודרכם של פסקים נידחים שהם נשלפים בשעת הצורך. מה עם נשים במצוות עשה שהזמן גרמן? מחלוקת הראשונים ידועה, ורבנו הרמב"ם נמצא בצד האוסר. אבל אולי המטא הלכה תנצח את ההלכה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 20:27 |
|
| |
המשך דברי הכיל הדבקה מהמאמר. לא רק שההדבקה לא נכנסה, אלא שכל הקטע הלך לאיבוד ביחד איתה. אנסה להקליד. נא לחכות.
תוקן על ידי מיימוני ב- 13/01/2013 20:27:29
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 20:35 |
|
| |
האשה המשכילה ובת החורין של זמננו מציבה, בעצם הוויתה, איום על עולם המונחים המקודש והמוגן של בית הכנסת ונספחיו. היא הרי אינה דומה כלל ל"אישה" המוכרת לנו בתוך מערכת המושגים שאנו ממליכים בקנאות בבית הכנסת, זו הצועדת במשעולי המשנה והגמרא שלובת זרוע בשלישיה העליזה של "עבד, אשה, וקטן". לשון אחר, דמותה של האשה בת ימינו מאיימת לנתץ, בעצם קיומה, את חומת ההפרדה שנבנתה בעמל בין העולמות. היא מחדירה לבית הכנסת יסודות שהם תוצר של תרבות מודרנית שאנחנו מחוייבים, לכאורה, לסלק מתוכו כדי להגן על איי הקדושה. לכן בעולם המחולק דיכוטומית למרחבי קדושה וחולין, האשה מסווגת באופן אינסטינקטיבי אל החולין. לכן, כל דימוי המחבר אותה אל ייצוג של קדושה, כגון טלית, מייצר אוקסימורון בלתי נסבל המאיים על איסטרטגית ההישרדות שלנו כאנשים דתיים במאה העשרים ואחת. זה ל"דתיים" אבל אני כחרדי, או כחרדי פתוח, סבור שיש כאן איבחון מזהיר וגם מושגים שהם כידוע כלי העבודה של השכל. הביטוי אוקסימורון בלתי נסבל המאיים על איסטרטגית ההישרדות שלנו כאנשים דתיים במאה העשרים ואחת ראוי להפוך לחלק מלכסיקון הפורום, וכל שכן ההמשך. אסטרטגית ההפרדה וההרחקה שתוארה לעיל מייצרת, מלבד הקשיחות, גם תוצר לוואי חמור יותר. המיאון להודות בסתירות הכרח שיוליד שקר. (איזה שקר? שקר לעצמי? שקר קוגניטיבי? רגשי? הכל?).
אני מזכיר שזה מקרה מבחן של הבעיה העקרונית של החיים בשני עולמות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 20:36 |
|
| |
והפתרון היכן? נועם מתארת כמה מנגוני תירוץ ושימור שקיימים בחברה הד"לית. ואז היא מסכמת: מקרה האשה המודרת מבית הכנסת ובית הכנסת השמרני בכלל הם סימפטום לבעיה כללית. בעית שני העולמות. אני מסכים. עכשו באמת צריך עיון הלכתי ומטא הלכתי. ונכון לשעה זו אני רק מוצף בהתרגשות של טרום עיון בשאלה מרתקת. וכמובן בעלת משקל קיומי לא רק אישי אלא כלל חברתי לעמנו. איך אנו פותרים את השאלה של חיים בשני עולמות? יש פתרונות שמתהוים מעצמם. הופעת מאמרה של נועם (והתפתחותה האישית האינטלקטואלית של נועם) כמו פירסום המאמר הזה בפורום עצור חושבים, והופעתו (ואהיה הגון: גם התפתחותי האישית והאינטלקטואלית) גם הם תוצאה של החיים בשני עולמות והנסיון למזג ביניהם תוך שמירה על יושר אינטלקטואלי ויש לקוות גם יראת שמים. אנו מחכים לשלב הבא ורצוי שהוא ייעשה בחכמה ובלימוד ולא מתוך תגובת מותן, גם אם זו משקפת אינטואיציות הישרדותיות ששמרו על עמנו בעבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 05:13 |
|
| |
הרי כל הדיון פה בנוי על רגשות (כנים) ולא על שיח רציונלי. אז הנה, מיימוני, תנסח מאמר באותו אורך ואותו פאתוס שיתאר את החוייה הדתית שבית הכנסת כנובע דווקא מן האחרות שבו, מזה שהוא מהווה יציאה משגרת החיים, תזכורת לעולם אחר, לעבר, ובכלל למציאות אחרת מזו הרגילה. כמדומני שאינטואיציה זו חזקה לפחות כמו האינטאוציה של הבעייתיות בחיים בשני עולמות. כמובן שאם לדין יש תשובה, ונצרכת בחינה של ההנחות ההלכתיים וכו', אבל אם לאינטואיציה, הרי התשובה לפניך.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 06:08 |
|
| |
והערה סוציולוגית: האמנם חיי הדת סובבים תמיד דוקא סביב הקורה בבית הכנסת? דומני שמקדמי הפנימיזם הדתי מגזימים מעט בתפקידו של הטקסים בבית הכנסת כמעצבי חיי הדת של הקהילה. והם דווקא אלה שנכשלים בראיית המשחק הטקסי ההלכתי והפורמלי כחזות הכל. אם נודה שיש נתק מסויים בין הטקסים לבין החיים, וחושבני שהנתק הזה קיים כבר מאות בשנים אם לא יותר (איזה משמעות ישנו לקריאת התורה בכלל בתרבות כמו שלנו? ולספר התורה הכתובה על הקלף בדיו במציאות שלנו). אז ממה נפשך, אם רוצים להגיד שהכל חייב להיות רלוונטי ואקטואלי לחיים, הבעיה לא מתחילה בשילוב הנשים, ועל כל הטקסים לעבור רוויזיה מקיפה. בגלל שהציבור האורתודוכסי לא מוכן לשינויים כאלה מסיבות שונות, הרי שמגוחך מעט לנסות להכניס את הרלוונטיות דווקא בטקס שכל כולו חסר רלוונטיות. אם הנשים רוצים להשתלב בחיי הדת, שיעשו זאת דרך לימוד, שיחה, או מה שיזהו כהמקום שבו חיי הדת מקבלים רלוונטיות בעולם שלנו (מה באמת? שאלה טובה.) למה שיתעקשו לעשות את זה על טקס שכל כולו לא רלוונטי?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 07:20 |
|
| |
<עליה לתורה. מדין המשנה אשה עולה לתורה. כלומר, אילולא "כבוד הציבור". אבל האם כבוד הציבור משתנה או נקבע לפי תקן של הקהילה השמרנית ביותר?> אנציקלופדיה תלמודית כרך כו, כבוד הצבור [טור תקנד] כבוד הצבור. חובת הזהירות בכבוד צבור של מתפללים, או צבור של עושי מצוה. הפרקים: א. גדרו; ב. מפני כבוד הצבור; ג. ביחס לכבוד אחרים; ד. במחילת הצבור.
_____________________
<ומה עם מה שנועם מכנה "קדיש יתומה"?> קדיש יתומה: http://www.daat.ac.il/daat/tfila/kadish/kadish.htm http://www.responsafortoday.com/vol3/6.pdf
תוקן על ידי נישטאיך ב- 14/01/2013 08:18:10
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 08:25 |
|
| |
א. ביה"כנ אין תפקידו אלא דתי, קיום חובות מסויימות, ולא תפקיד קהילתי או תרבותי. מי שרוצה לשמוע את יהודית רביץ וחושב שזה מותר (אם אפשר לחשוב כך) רוצה פעילות תרבותית, שיתכבד ויחפש כזו במקום המיועד לכך. שם אפשר לקנות רגישות תרבותית. וכבר כתב הרב סולובייצ'יק דמן בוסטון על הנשים הקוראות לבית הכנסת בית העם. ב. נשמט לכותבת כי נשים אינן חיבות בתפילה במנין. ג. הנשים שכואבות על שגרשון מלהסתפח בנחלת ה' לא תמיד משקיעות בה' בכזו אדיקות ועוצמת השקעה. הרתיעה מאישהה מטולטת אינו בגלל איסור הלכתי אלא בגלל האסוציאציות לאישה המנצלת את הדת למלחמתה הפמיניסטית. אין להלכה בעיה עקרונית עם מיכל בת שאול אלא עם מי שמנופפת בתפיליה כדגל במלחמה אחרת. אין ההלכה מחלנת את האישה לכל היותר יש נשים (וגברים) שמחלנות עצמם. ד. אם רצונך לזהות שגעון לדבר אחד פנה וראה אם כל תופעה מוסברת ע"י האדם ע"י דבר זה. למשל – הנטיה החסידית כתוצאה מהעדר נוכחות נשית. ה. השיטה של חיטוטוי שכבי ומציאת שיטות יחידאיות וחריגות בכדי לפסוק הלכה פסולה, הן לחומרא (ראה ספר שבות יצחק*) והן לקולא (כותבת המאמר). ו. המתח התרבותי בין העולמות הרוחנים של רובנו אכן לא ייפתר בשיטה החרדית הקלאסית, אבל בליכה בדרך המוצעת ספק אם תפתרנו, לכל היותר תצמצמנו מעט (היא מודה כי מזרות ועוד יישארו קושיות פתוחות), ולא תפתור את לוז הבעיה. לעומת זאת יש לדון על עצם השיטה בה נדרשת הדת להתכופף בגלל נטיות תרבותיות. ז. מדוע בכלל אישה שכלתנית, חכמה ודעתנית תרצה לקיים חובה שנפטרה ממנה? מדוע שעמד בני אדם בינם לבין עצמם יהיה לפי חובותיהם ההלכתיות? מדוע לערב הלכה בתרבות? מדוע אישה כזו היא איום לקיום הלכה. זה נובע רק משאיפה לראות בהלכה כמעצבת יחודית של התרבות + הרצון לשנות את התרבות. טול מהמשוואה את ההלכה כמעצבת (לשם הקצנה) מי שולט בבית ופתרת את הבעיה. האישה לא תהיה שונה במעמדה מהגבר. השוני יהיה רק בחובות הלכתיות. נכון שהאשה מופלית לרעה בענייני נישואין וכדו'. זו יותרת הלכתית שכפויה עלינו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 12:07 |
|
| |
| תלמידטועה כתב: |  | | א. ביה"כנ אין תפקידו אלא דתי, קיום חובות מסויימות, ולא תפקיד קהילתי או תרבותי. מי שרוצה לשמוע את יהודית רביץ וחושב שזה מותר (אם אפשר לחשוב כך) רוצה פעילות תרבותית, שיתכבד ויחפש כזו במקום המיועד לכך. שם אפשר לקנות רגישות תרבותית. וכבר כתב הרב סולובייצ'יק דמן בוסטון על הנשים הקוראות לבית הכנסת בית העם.
בית כנסת כשמו כן הוא- בית שמתכנסים בו אנשים, ויפה מאד מצידו של הרב סולוביציק שציטט את הגמרא בשבת שלא מן הענין, אבל זה נשמע יפה. בארץ בכל אופן לא שמעתי קוראים כך,בימים הנוראים מתפללים לפעמים בבתי העם.
ב. נשמט לכותבת כי נשים אינן חיבות בתפילה במנין.
ונשמט ממך כנראה כי כשפטרו את הנשים ממצות עשה שז"ג. לא היו נשים ראשי ממשלה שרות מנכל"יות וכו וכו,
אתה לא חושב שמשהו השתנה בעולם מאז הפטור, ואם היא רוצה כן, כלא מצווה?
ז. מדוע בכלל אישה שכלתנית, חכמה ודעתנית תרצה לקיים חובה שנפטרה ממנה?
למה לא כך היא רוצה, באיזה הגיון למנוע זאת ממנה?
מדוע שעמד בני אדם בינם לבין עצמם יהיה לפי חובותיהם ההלכתיות? מדוע לערב הלכה בתרבות?
מדוע אישה כזו היא איום לקיום הלכה. זה נובע רק משאיפה לראות בהלכה כמעצבת יחודית של התרבות + הרצון לשנות את התרבות. טול מהמשוואה את ההלכה כמעצבת (לשם הקצנה) מי שולט בבית ופתרת את הבעיה. האישה לא תהיה שונה במעמדה מהגבר. השוני יהיה רק בחובות הלכתיות. נכון שהאשה מופלית לרעה בענייני נישואין וכדו'. זו יותרת הלכתית שכפויה עלינו
האשה רוצה להוות חויות רוחניות , יחד עם בעלה. עם הקהילה שלה, למה לא?
בעניין יהודית רביץ(אגב אני לא סובל אותה), יש אנשים שהווים הווית דתיות דוקא בשירת חול או מוסיקה.
קרא את ספרו של גיימס, על " החוויה הדתית לסוגיה".
אני חושב שאנו חיים היום בעולם שלכל אדם אשה יש את הזכות לחיות את חיו הדתיים כהבנתו או כהבנתה
ויש לכבד אותה על רצונה זו
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 23:31 |
|
| |
כתבתי באשכול על עלייה לתורה, ואוסיף כאן שאני נהנית מאוד בבתי כנסת בהם יש הרבה מקומות קרובים למחיצה, שבנויים בצורה שאראה את כל מה שקורה- הגבהה וכשבעלי עולה לתורה וכולי. כמו כן חשוב לי שיקראו מספיק בקול, ועבורי זו אכן חוויה אחרת מתפילה בבית- שמעתי קריאת התורה, קדושה, קדיש, ברכת כהנים. אני אכן חלק מהחוויה ואין לי רצון להיות זו שמניפה את התורה כיון שההפרדה שומרת מבלבול בתפילה לשני הצדדים.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 23:35 |
|
| |
זכותך ויפה מאד מצידך. אבל יש נשים שלא חושבות כמותך.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2013 02:44 |
|
| |
<ביה"כנ אין תפקידו אלא דתי, קיום חובות מסויימות, ולא תפקיד קהילתי או תרבותי> מדוע מקום התפילה נקרא "בית כנסת" ולא "בית תפילה"? "כנסת" הוא תרגומה של המלה הארמית "כנישתא", שפירושה הוא "עדה", ו"בי כנישתא" פירושו "בית העדה" שהיה מקום כינוס ואסיפות העדה לדברים של חול וגם לתפילה, מעין ה"מרכז הקהילתי" של ימינו, כשעם הזמן השתנתה משמעותו של בית הכנסת לבית תפילה, הפך בית העם-העדה למשמעות של חול, שינוי זה הוא הסיבה לדברי רבי ישמעאל בן אלעזר: "בעון שני דברים עמי הארצות מתים - על שקורין לארון הקודש ארנא, ועל שקורין לבית הכנסת בית עם" (שבת לב, א), וברש"י שם: "בית עם - לשון ביזוי, שמתקבצין בו הכל". ואף שעם הזמן התקבל שב"בית הכנסת" הכוונה למקום התפילה, מצאנו במספר מקורות את בית הכנסת במשמעות "מקום התכנסות" לכל דבר, של יהודים או של אינם יהודים, ראה בבא מציעא, כד א: "המוצא מעות בבתי כנסיות, הכא במאי עסקינן - בבתי כנסיות של נכרים", ופרש"י שם: כנסיות - "אסיפת מקום שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד", גם ראה אבות פרק ג משנה י: "וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם", והכוונה אינה לבתי הכנסת של החייטים והסנדלרים שהיו בעבר. ראה אבות דרבי נתן פרק כא: "... וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, כיצד מלמד שלא יתכוין אדם לישב עם יושבי קרנות בשוק" <וכבר כתב הרב סולובייצ'יק דמן בוסטון על הנשים הקוראות לבית הכנסת בית העם> איני יודע למה הוא כתב רק על הנשים הקוראות לבית הכנסת בית העם, ולא על האנשים הקוראים לבית הכנסת Synagogue, שמקורu מלה יונית שפירוש הוא מקום התכנסות:
http://en.wikipedia.org/wiki/Synagogue A synagogue (fromGreek: συναγωγή transliterated synagogē, meaning "assembly"), <אין להלכה בעיה עקרונית עם מיכל בת שאול> "והרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילים ואשתו של יונה היתה מעולי הרגלים ולא מיחו בידן חכמים, ר' חזקיה בשם רבי אבהו אמר אשתו של יונה חושבה ומיכל בת כושי מיחו בידה חכמים". (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כב - י' הדברות פ' תנינותא). <אלא עם מי שמנופפת בתפילה כדגל במלחמה אחרת...> ראה שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מט: "הנה בדבר הנשים השאננות והחשובות אשר בעניני הנהגות המדינות בעולם הן גם כן מהלוחמות יחד עם התנועה כזו עם הנשים הלוחמות בזה מכל העמים שבעולם, אבל נשים אלו שהן שומרות תורה רוצות להכניס מלחמתן גם במה שנוגע לכמה דיני התורה ויש מהן אשר מתפללות בטלית וכדומה בעוד דברים, ורוצה שאביע בזה דעתי בעצם הדבר ואיך שיתנהג כתר"ה... גם על ציצית שייך לאשה שתרצה ללבוש בגד שיהיה בצורה אחרת מבגדי אנשים, אבל יהיה בד' כנפות ולהטיל בו ציצית ולקיים מצוה זו... אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חלוף בדיני התורה היא עושית גם במעשה שחמיר...". <מדוע בכלל אישה שכלתנית, חכמה ודעתנית תרצה לקיים חובה שנפטרה ממנה?> "אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים - אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים". (חגיגה דף טז עמוד ב). מדוע אישה אפילו אינה שכלתנית, חכמה או דעתנית, תרצה לסמוך ידיה על ראש עגל, לבוא לבית הכנסת להתפלל, לשבת בסוכה או לשמוע תקיעת שופר, דברים שהיא פטורה מהם, אתה כן יודע? איני יודע מדוע הן עושות כן, ייתכן שהסיבה היא מפני שכך חינכו אותן, ייתכן שזה נותן להן הרגשה של קשר עם אלוקים, אפילו אם זה נותן להן רק הרגשה של קשר עם העם היהודי, עם החברה שבה הן גרות, עם משפחתן או אפילו עם עצמן, אני רואה בזה דבר חיובי.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 15/01/2013 02:54:55
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2013 08:15 |
|
| |
נישט 1. היום ביכ"נ מהווה סמל לפעילות דתית, תפילה ושעורי תורה. כל הבעיה ההלכתית המשמעותית בעירוב היא בפעילות דתית, בפרט בתפילה. מה משנה לנו שביכ"נ פעם שימש לכינוסים? היום כמעט בכל ביכ"נ המועד לחדירה נשית יש אולם צמוד לפעילויות קהילתיות. תעשו שם מה שאן רוצות ועם מי שאתן רוצות. 2. הרב סולובייצ'יק לא התעניין בשם הטכני אלא במה שמאחוריו. בכל אופן לדעתי הנקודה היא ההתיחסות לו (כאשר התמסד כבר כמקום דתי) כמקום קהילתי ולא כמקום דתי. והפיכת הדת לתרבות, בדיוק כמו "עשאוני בניך כמין כינור". 3. לגבי מיכל בת שאול ראה עירובין צו. תוד"ה מיכל שהבעיות הן צדדיות ולא עקרוניות. וכן משתמע הקטע שהבאת מתשובת רמ"פ (שהבעיה היא לכל היותר לא ילבש). 4. ואולי השתתפות במצווה טקסית נותנת להן הרגשת חשיבות עצמית. בכל אופן האם הסיבות שמנית מצדיקות מלחמת תרבות כזו? האם כולה לשם שמיים? השאלה אינה אם זה דבר חיובי במנותק מההקשר הכולל המצריך חיכוכים.
|
|
|
|
|
