וידויו של מרן: למה חתמתי על ה"קול קורא"
האמת היא שחברי הכנסת הנוכחיים, אפילו אינני זוכר בדיוק את שמותיהם, בחיים לא הגיעו לשאול אותי מה לעשות. ואני כל כך בכעס על מקצת מהפעילות, ורוב אי הפעילות שלהם, בכל התחומים, שהחלטתי מכבר לא להצביע להם, אלא רק אם יבוא דור חדש של עסקנים, שאני מכיר, ושאני סומך עליהם. שיהיו מחוברים לדור של המצביעים, ואני אוכל גם לחוות דעה. שהרי הרבה פונים אלי בבקשות שונות ואני מסדר את בעיותיהם מול כל הגורמים, ויש סגל עסקונה רחב ומגוון שנענים לבקשותי ואנחנו סומכים זה על אלו... ופתאום מגיעים אלי שני המחתימים של המפלגה, ובחיוך מגישים לי קול קורא מסורתי... מה הייתי צריך לעשות? אני בכלל לא אחד כזה ש"עונה אמן בעל כרחו". הייתי יכול לשלוח אותם למאורה ממנה יצאו, ולבקש שחברי הכנסת יגיעו בעצמם, ולא רק בעשרת הימים שלפני הבחירות. או להגיד להם שאינני סומך על מפלגתם, איני מכיר אותה וכו'. ולא היה איכפת לי ששני הנציגים שהגיעו אלי הם מקבלים את כספי מימון המפלגות על מעט התנודה והתנועה שלהם בכביש בימי חורף, ואם אני לא חותם הם מאבדים פרנסה. ואם לא לגמרי 23 המוניטין שלהם בתור המחתימנים המוצלחים בשוק 23 ירדו פלאים, ותיפגע פרנסתם. אבל מצד שני, מה שהכריע את הכף, היו שני שיקולים מאוד רציניים. אלף, למדתי המון שנים תורה. לימדתי תלמידים. ישבתי לילות וגם ימים. היו שבועות וחודשים שממש הייתי בדחקות ובקשיים, לא היה לי קל להתרכז ולהמשיך בשיגרת סדר היום. ותמיד האירה לי את האופק הציפייה שהכל שווה. סוף הכבוד לבוא. מי שעמל ומתעלה מגיע לראשות הפירמידה. מה זה השפיץ? להקרא מרן. להכנס למועצס. שיחתימו אותי על קול קורא לבחירות. הנה זה בא! נכון זה בכלל לא כזה נוצץ כמו שהיה נדמה לי מראש. אבל לוותר על הכל? לשם מה עבדתי? בית, אילו לא הייתי חותם, ובזה היו לומדים לקח. הייתי עושה בזה משהו. משהו גדול, ששוה להתבזות בשבילו. אבל מה יהיה כאן? אני לא אחתום, וילכו הם לאחרים, שהשיקול שלהם להיות חתומים יגבר על כל המשקעים והאכזכה, על הצטברות הכעסים, ועל ההחלטות מראש לא להצטרף כחותמת גומי למפלגה שלא שואלת גדולים, שלא שואלת קטנים, שלא מחוברת לציבור שלה, ולא למנהיגיהם. האחרים יחליטו שעדיף כן לחתום, בשביל כבוד להתנוסס על המודעה, או מאי נעימות מול חלקלקות לשון המחתימנים... ואף אחד לא ישים לב בכלל שאני לא חתום. אז מה עשיתי? להתבזות בחינם? שאפילו לא ירגישו שעשיתי פה משהו?? בזה סיימתי את לבטיי, נטלתי עט. חשבתי אם לחייך מול הבזק המצלמה, או להיות מאוד רציני. החלטתי בסוף שכדאי להיות בחרדת קודש. וחתמתי. | 
