החיבור בין הוגים מעולם החול – אקזיסטנציאליסטים או פוסטמודרניסטים – לבין דמויות בהגות היהודית הוא חיבור מרובה סכנות. אי אפשר להפריד את התוכן הרוחני מאורח החיים

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מבורכת של רצון לחיבור עמוק של התורה אל החיים. כחלק מתופעה זו מופיעים על גבי במות שונות מאמרים העוסקים בחיבור בין הוגים מעולם החול – לרוב מזרם ההגות האקזיסטנציאליסטי או זה הפוסט מודרני – לבין דמויות בהגות היהודית, בעיקר זו החסידית. כך מופיעים להם מאמרים ושירים העוסקים בחיבור בין ז'אק לאקאן לר' נחמן, לודוויג ויטגנשטיין ואדמו"ר הזקן, הרב קוק וסרן קירקגור ועוד ועוד.

רבים מאותם מאמרים מופיעים על גבי דפיו של מוסף זה, ופעמים רבות כותביהם המוכשרים מושפעים מבית מדרשו של הרב שג"ר, אשר עסק רבות בחיבורים מן הסוג הזה בעקבות תפיסה מסוימת שהציג בספרו "כלים שבורים" ובכתביו השונים. דומני כי אין צורך לנקוב כאן בשמות ובמאמרים ספציפיים ואין צורך לפורטם כי רבים הם, מה גם שארצה להתייחס לדברים באופן עקרוני.

חלק גדול מאותו חיבור הוא מרענן, מעניין וטוב, ומעיד על כנות אישית ועל רצון חיפוש עמוק, אולם נראה כי לאלו מתלווה פעמים רבות חוסר הבנה מסוים המעיב על אותם מאמרים. אכן, יש ודרכיהם של ענקי הרוח מן הקודש ומן החול נפגשות ומביעות רעיונות קרובים, אולם ישנם מספר בורות בדרך שנראה כי חלק גדול ממחברי אותם מאמרים נופלים בהם.

http://shabbatmakor.files.wordpress.com/2012/12/img_1500.jpg" width="604" height="402" /> גם לרב שג"ר היה יחס אמביוולנטי לעולם החיבורים. הרב שג"ר, תשס"ה
צילום: מרים צחי

לא לקאנט – לסיני!

הבור הראשון הוא רצון ההשוואה. מנין מגיע הצורך לעמת את העולמות זה עם זה? האם באמת משנה העובדה שהוגה כזה או אחר דיבר גם הוא על דבר דומה? פעמים התחושה היא כי מדובר בחוסר הכרה בערכו של הקודש ובחוסר אמון ב"יכולתו" לעמוד בפני עצמו, כדבריו המפורסמים של הרב קוק:

מה שהאנושיות לא תוכל לתת, אהבה א־לוהית עליונה קבועה בהיסטוריה של אומה כחוט השני המקיף את כל אשר לה [...] דבר זה לא נמצא באנושיות. הננו עומדים למעלה מכל היאושים, אפילו היותר מגוהצים ונאים הנם רק טיח טפל, אפילו "השיבה אל קאנט" אינה חובקת אפילו את החלק היותר קטן מעוזם של ישראל [...] המונותיאיזם הוא בדוי מלבם של נכרים ו"מתורגם ארמית" שלא בדיוק כלל וכלל [...] לא לקאנט נשוב, כי אם ליםס וף, לסיני ולירושלים, לאברהם, למשה, לדוד, לרבי עקיבא ולר' שמעון בר יוחאי (אגרות הראי"ה א, עמ' מז־מח).

אותה נטייה השוואתית גורמת לניסיונות הלימה – לפעמים נמהרים – של הדברים זה עם זה, הלימה שפעמים רבות יוצרת קשרים לא מוכרחים בין תפיסות שונות לחלוטין. במקום לברר את הסדר והשפה הפנימית, ישנה גלישה אל שפת החול וכך מנסים ליצור תרגום בשפה שונה מהחיוניות הפנימית של הדברים, ודרך שפה זו לנסות ולתפוס עולם מקיף הרבה יותר. כל זאת מלבד הבעייתיות של הנטייה לדרשנות, המסוגלת להטות את לב הלומד מהקשבה לעולם החדש הנגלה לעיניו אל עולמו המובנה זה מכבר.

מלבד האפשרות ליצור עולם של 'וורטים' לא מוכרחים, השובים לב ביופיים אבל מרגילים לעצלנות רוחנית, לחוסר עמל ולציטוט סלקטיבי – הרי שהם יוצרים אשליה כאילו זהו אכן התוכן הפנימי של הדברים, כשבעצם הלבשנו בלבוש מילולי נוסף את התוכן הפנימי, ושמנו 'אטמי אוזניים' על יכולת ההקשבה הפנימית שלנו. תופעת הלוואי היכולה להיווצר מהגישה שמחפשת "איפה התוכן פוגש אותי" היא התאמה של הדברים אל עולמי המצומצם, במקום בדיקה איפה אני פוגש את אותו תוכן ומנסה להבין אותו כמות שהוא. בשימוש בשפה חיצונית ובהלבשת תכנים מין בשאינו מינו – על אף שמעל פני השטח המים נראים שקטים –  ישנה סכנה של תקיעת מקלות בגלגלי אותו ניסיון לחיות את הדברים ולהבין אותם לכשעצמם.

דומה כי לרב שג"ר עצמו היה יחס אמביוולנטי לדברים. מחד הוא עסק רבות בחיבורים מן הסוג הזה ברבים מכתביו, ומאידך נזהר בכך. בהתוועדות בישיבת 'שיח יצחק' בי"ט בכסלו תשס"ז שהתפרסמה בספרו 'נהלך ברג"ש' דיבר הרב שג"ר על התקשרות לצדיק לאחר מותו דרך יום היארצייט, תוך שימוש במושג הקבלי "העלאת מ"ן". לשאלתו של אחד התלמידים האם הדברים מקבילים לדבריו של היידגר, ענה הרב שג"ר: 'המושג הזה נמצא בקבלה ובחסידות, לא צריך להשוות אותו'.

פערים במטרות

הבור השני, החמור יותר בעיניי, הוא ההתעלמות מהפערים במטרות, מהרקע ומהרצונות של ההוגים משני צידי המתרס. רצונם, חשקם ומטרתם של ר' נחמן, בעל התניא, הרב קוק ושאר גדולי עולם היו בסופו של דבר לעבוד את ה'. לרב קוק, למשל, לא היה – למיטב ידיעתי – עניין אמיתי בהשתעשעות השוואתית בין תפיסות שונות ובכתיבת מאמרים מלומדים על ההבדלים ביניהן.

גם אם חלק מדבריו דומים לדבריהם של הוגים אחרים, מטרת דבריו והרקע שממנו באו היו רצון עמוק לקדושה ולגילוי שם ה' בעולם. והרצון הזה, כמובן, משפיע גם על תוכן דבריהם. אני מתקשה להאמין כי מטרתו של אדמו"ר הזקן הייתה חיפוש אחר אינטימיות או מתן פרשנות חדשה לשפה כמכוננת זהות, כיוון שלא זה היה עולמו, לא אלו היו הדברים אשר באמת העסיקו אותו, ודאי לא כשיטה וכאומר החיים.

ר' נחמן כותב כיצד רצה שתלמידיו יהיו "כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים", כיצד היה כוסף ומשתוקק אל ה' יתברך ותוהה "איך זוכין להיות יהודי". הרב קוק כותב על אהבתו הגדולה לא־לוהים ועל שקיקתו לגילוי אל חי בכל מרחבי החיים. כל כתביהם מלאים באותו חיפוש ובאותה תפילה. סיפורים מבהילים על צדיקי עולם החסידות מספרים על געגועיהם ושאיפתם לקרבת א־לוהים, ללימוד תורה ולעבודת ה'. האם אחרי אלו אפשר להשוות בקלות את תורותיהם – אשר לא באו על מנת לתת מענה פילוסופי כזה או אחר, אלא מתוך עולם רחב וגדול הרבה יותר – לדבריהם של הוגים מעולם החולין, קיומיים וחשובים ככל שיהיו?

יודגש שלטעמי אין זה נכון לא רק מפני שהדבר לא "לרוחו של ישראל סבא", אלא בעיקר מפני סכנת הניכוס המהיר של דבריהם לתבניות זרות אשר מתאימות רק למראית עין, אולם בעומק, וכשיטה – ולא באופן מקומי ומקרי – לא מבטאות נאמנה את התוכן עצמו. התוכן הרוחני של הדברים לא ניתן להפרדה מאורח החיים (במובנו הרחב), כפי שכותב הרב קוק:

הפרדתה של האגדה מעל ההלכה היא היא הפרדת התורה והנבואה, והעמדת ערך מהופך מהערך המוטבע עמוק בנשמה הישראלית, להעלות את ערך הנבואה מעל התורה, ובזה נעשתה השפעתה של הנבואה בעצמה מחוללת, ופנים מתגלים בה שלא כהלכה.

עולם קר

לא מפתיע לראות כי ברבים מאותם מאמרים משתמשים הכותבים בשפה אקדמית. למה לכתוב פרשנות כשאפשר לכתוב אינטרפרטציה, נשגב כשאפשר לומר נומינוזי, תפיסה כשאפשר לדבר על קונספציה. התחושה היא כי מדובר בעולם קר, עולם העסוק כל הזמן בניתוח ובדיבור על הדברים. במקום להיות עסוק בתוכן עצמו ובמאמץ להבין את שפתם הפנימית של הדברים – הוא מלביש עליהם באופן שטחי את אדרת השפה והגישה החיצונית.

שנית יודגש כי אין בדברים משום פסילה מוחלטת של ניסיונות חיבור אלו וכמובן שאלת היחס בין החול והקודש היא סוגיה רחבה ביותר. ביקשנו רק להפנות את תשומת הלב לזהירות הרבה הנדרשת במציאתם – שלא לומר יצירתם – של אותם חיבורים, ולקרוא לכנות בעיסוק בדברי חכמינו – להפסיק לדבר על, ולנסות לחיות את. ראויים לסיום דבריו של הרב קוק במאמרו 'דעת א־לוהים':

העסק האידאלי להרחבת דרכי ה' מצד אור החיים [...] מפנה מקום לתביעה תמידית של דעת א־לוהים [...] המטרה שהיא מתאחדת עם החיים הכלליים לא תעשה את עסקה עראי, לא תשים את היחס הא־לוהי לאיזה מקצוע מיוחד שבחקירה, "כי לא דבר ריק הוא מכם", "כי הוא חייך" (אדר היקר, עמ' קלג).

יוסף מגנהיים הוא תלמיד בבית המדרש 'רעותא' שביישוב כרמל