ישיבת "חכמי לב"

אמנם הרעיון נשמע יפה,אבל ישנם שני בעיות אידואולוגיות. א. הנושא של הציונות והמשיחיות,שכמדומה גם לחרדי שקצה נפשו במוסכמות המעוותות של החברה החרדית, קשה להתחבר. ב.חושבני שגם עם כל הציניות שיש לאנשים פה, כלפי המימסד הרבני,קשה להתחבר לציבור שאנשים בו חושבים שהם יודעים יותר בקלות מה רצון ה' מאשר גדולי התורה.

תוקן על ידי מצדרביעי ב- 26/05/2014 14:09:08

"זו לא חייבת להיות דילמת הרע והרע שבעתיים.
לא חייבים לחנך ילדים לניתוק ובניתוק, מאידך לא חייבים לחנך ילדים על כל הסחי והמאוס, ניתן לחנך לעקרונות הטובים הקיימים בכל מקום, ולא חייבים לשכשך בהנאה בלב ביצת (ב' חרוקה) המוות."

אכן אני מחנך אותם לעקרונות הטובים הקיימים בכל מקום.

בביתי הספר לא מדברים נגד בכלל ותמיד מנסים לראות את הטוב. כאשר אני בבית מעביר ביקורת על הציבור החרדי הם ישר מזדעקים (כמובן שהם בדרך כלל לא מכירים את העובדות).

אבל בשביל בית ספר כזה אני לא יכול להיות חרדי, אלא חרד"ל.

 בקשר לשאלה שמופנית אל בצ"כ, האם לא עדיף ללכת למגזר הדת"ל.

לדעתי, התשובה היא, מי שמפריע לו שהוא לא מרוצה מהציבור החרדי, או שאינו רוצה שבניו יתחנכו בחינוך חרדי, יתכן שבאמת עדיף כבר לחבור לציבור הדת"ל.

אבל מי שמפריע לו התופעות החרדיות ורוצה לעשות שינוי ציבורי, אז הדרך של בצכ עדיפה, הדרך של יצירת דגמים חרדיים שונים היא הדרך הטובה ביותר לשנות את הציבוריות החרדית, ככל שתהיה בשטח מציאות נוכחת יותר של חרדים מסוג שונה,זה יחלחל שניתן להיות חרדי מסוג שונה, וזה ישפיע על עוד חרדים ללכת בכיוון הזה.

 
אחררחוק

בצכ גם הגיע מהציבור החרדי, ויש עוד רבים כמוהו בציבור החרדי, מה שאומר שיש סיכוי להוביל שינויים בציבור החרדי.

אני סבור שבאמת לא שייך כל כך יצירה אמצעית, ברגע שהחרדים יפנו לעולם שבחוץ, כבר לא יהיה הבדל בינם לציבור הדתי לאומי, לפחות לא הבדל מהותי, ההבדלים בין שתי הציבורים יטשטשו, והדרך להוביל למצב הזה, הוא על ידי פתיחת מגמות שיקראו "חרדים", כדי למשוך לתוכו ציבור שרוצה לעשות שינוי, אבל יש לו איזה מחסום פסיכולוגי שאומר לו, שהוא צריך להקרא חרדי, ולכן הוא לא יכול לעשות צעד שיגדיר אותו כדתי לאומי,אז בשבילם יש את המוסדות האלו, שאדם חרדי יכול לעשות שינוי, אבל עדיין "לזכות" להקרא חרדי, חלקים גדולים מאלו שיכנסו למסגרות כאלו, כבר לא יהיו באמת "חרדים" גם אם הם יקראו לעצמם כך.

לצערי הרב אין עיתותי בידי כבעבר להשתתף באופן פעיל בדיונים כה חשובים, אולם אשתדל כעת להבהיר כפי יכולתי את עמדתי בסוגיה שנפתחה כאן.

השאלה המרכזית שהציגו כאן שרפ, אחרחוק, מצדרביעי, מביטמהצד וקסת, הייתה מדוע אני בוחר לפעול בקרב הציבור ה"חרדי" ואינני עובר לציבור ה"דתי-לאומי". במהלך הדיון סביב השאלה החשובה הזו, עלו הגדרות שונות בנוגע לציבור החרדי ולציבור הדתי לאומי, אני מבקש להציג את הדברים באופן קצת שונה.

אני חושב שמעבר לכל ההבדלים האידאולוגיים בין הציבור החרדי לציבור הדתי-לאומי, חשוב להבין שמדובר בהבדל תרבותי גדול מאוד. המעבר של אדם מתרבות אחת לתרבות אחרת, גם אם היא איננה שונה כל כך מהתרבות שהוא גדל בה, ניתן להגדיר אותה למעשה כ"הגירה". ההגירה של אדם מארץ לארץ היא אתגר קשה ומורכב, שמחייב אותו ללמוד שפה חדשה ומנהגים חדשים ותמיד הוא יישאר עדיין גם בעיני עצמו וגם בעיני סביבתו כ"זר" (בלשון התורה כ"גר"). כמובן שיש הרבה דוגמאות להגירה מוצלחת, וישנם גם הרבה שיקולים שיכולים להצדיק הגירה, אבל חשוב להיות מודעים למחירים הכרוכים בהגירה.

להבנתי, ניתן לחלק את הדיון החשוב הזה לשני חלקים. החלק האחד של הדיון נוגע לאדם עצמו, באיזו סביבה הוא יכול לחיות את חייו כפי הבנתו באופן נכון יותר ולגדל את ילדיו בדרך הראויה ביותר בעיניו. החלק השני של הדיון נוגע ביכולתו של האדם להשפיע על סביבתו, כלומר היכן יש ביכולתו לקדם יותר רעיונות חשובים בעיניו.

בנוגע לנידון הראשון, נראה לי שיש הבדל גדול בין אדם לחברו ובין התקופות השונות של החיים. ישנם אנשים שאכפתיים יותר לדרך שבה הסביבה הקרובה והרחוקה שלהם מתייחסת למעשיהם וישנם אחרים שהם יותר אדישים לעמדה של קרוביהם וחבריהם לדעותיהם ומעשיהם, ישנם כאלו שחיים במשפחה/ קהילה / חברה, שבוחנים בזכוכית מגדלת את התנהגותם לעומת אחרים שנמצאים בסביבה יותר מאפשרת. גם השלב בחיים שבו האדם נמצא עשוי להשפיע כמובן על הנושא, מי שנמצא עדיין בבחרותו יש לו שיקולים הנוגעים לבחירת בת זוג מתאימה, לעומת אדם נשוי שתלוי כבר בדעת אחרים הרבה יותר. ככל שמדובר בשלב מאוחר יותר, נראה שהמהלך נעשה מסובך יותר, אם כי הוא גם אולי חשוב יותר כשהאדם חש שילדיו גדלים ומתחנכים בדרך שאיננה נראית נכונה בעיניו. 

בכל הנוגע לשיקולים אלו, הרי שאני שלם לחלוטין עם בחירתי להמשיך ולחיות את חיי ולגדל את ילדיי בעולם החרדי. אני מרגיש מספיק בנוח במשפחתי ובמשפחת אשתי, אני שולח את ילדי למוסדות שאני מרוצה בהם באופן כללי, ואת מה שנראה לי חשוב להשלמת חינוכם, נדמה לי שאני מצליח להעביר אליהם באמצעות החינוך בבית. אני מאמין שהם מקבלים חינוך שמעניק להם יראת שמיים ומידות טובות ודעות נכונות, עם הערכה רבה לעולם התורה לצד ביקורת על תופעות שליליות הרווחות במחננו.

הנידון השני, נוגע כמדומני רק למי שהחליט לפעול בספירה הציבורית כמוני. כלומר, שמי שהעיסוק בצרכי ציבור איננו חשוב לו, והוא בוחר להקדיש את זמנו לעיסוק בענייניו הפרטיים, אין לו צורך להכניס את עצמו לשאלה זו. השאלה נוגעת אפוא למי שחש רצון עז להתמסר במידה כזו או אחרת לפעילות ציבורית, ואז עליו לשקול באיזה תחום הוא רוצה לפעול ובקרב איזה ציבור הוא מבקש לעשות זאת. אני מבין היטב את השיקולים לכאן ולכאן, כפי שהגדיר זאת שרפ האם לתקן היכן שדרוש יותר תיקון או היכן שיש יותר יכולת לתקן.

אני עצמי החלטתי להקדיש את עשייתי הציבורית לציבור החרדי, ואני מודע לכך שנטלתי על עצמי אתגר קשה ומורכב, אולם יחד עם זאת אני חש בו סיפוק רב. כפי שהבהרתי בתחילת הדברים, התרבות שבה גדלתי ושבה אני חי עד היום היא התרבות החרדית, אני אוהב את ההוויי של עולם הישיבות, ואני סבור שהחסרונות הקיימים כיום להבנתי בעולם החרדי אינן גזירת גורל. אני מאמין שהחרדיות שהייתה כאן בישראל לפני כמה עשרות שנים, והחרדיות הקיימת כיום בארצות הברית, מצדיקים את האופטימיות שלי. במבט לאחור, נדמה לי שאני יכול להראות שהייתה לי הזכות להשפיע במידה רבה על התעסוקה בציבור החרדי, כולל שינויים בנעשה בתחום הלימודים האקדמיים והשירות הצבאי של צעירים חרדים, וההשפעה הזו מוסיפה והולכת. לאור זאת, אני ממשיך להאמין ביכולתי להשפיע לטובה גם בחינוך החרדי ובתחומים חשובים נוספים, ולכן אני אינני מבין מדוע סבורים כאן שההחלטה שלי שגויה. 

יש כאן מי שהאשים את הגישה שלי כחוצפה והתנשאות, אולם לצערי לא הבנתי בשל מה. אני מזהה בקרב הציבור שבו אני חי מצוקות שונות: מצוקות כלכליות, מצוקות חינוכיות, מצוקות חברתיות, מצוקות אמוניות ומצוקות אידיאולוגיות. האם אני צריך לחפש עבור האנשים האלו פתרונות שיתאימו להם, או לומר להם שיעזבו את סביבתם ויהגרו לחברה דתית-לאומית?

_________________