|
|
| נשלח ב-28/1/2013 18:54 |
 |
| |
מה נשאר היום??
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2013 19:34 |
|
| |
יש בימינו יותר ישיבות ותלמידי ישיבות מבדורות קודמים, לא?
מאחר שהלימוד בישיבות בד"כ כבר איננו מפי גדולי הדור וגם הכשרונות יותר ממוצעים, נדרשים הרבה יותר סבלנות והתמדה מתמשכת כדי להתקרב להגיע למה שהגיעו אליו לפני מאה-מאתיים שנה מתוך שקידה עצומה וכשרונות גאוניים והוראה מופלאה כבר בתום הלימודים בישיבה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2013 19:35 |
|
| |
ישיבת פרשבורג הונגריה, תקס"ז - תקצ"ט (1807-1839) ראש הישיבה: הרב משה סופר מה מייחד את הישיבה: הרבצת תורה והקניית יראת שמים לרבים. אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ייסוד הטיפוס של היהודי החרדי הת"ח, שיראתו קודמת לחכמתו, המחנך את בניו בישיבות. איסור ללמוד ספרים חיצוניים. ישיבה גדולה בה תמיד היו מאות תלמידים. תכנית הלימודים: גמרא עם פוסקים ומפרשים ראשונים ואחרונים. על התלמיד לדעת לדמות מילתא למילתא ולמצוא בחז"ל ובפוסקים מקור ורמז לשאלה. החת"ס נתן שני שיעורים מדי יום. בבוקר לימוד מספר "חובת הלבבות" ושיעור עיון בגמרא לפי סדר. כל סברא או יישוב קושיה וחידוש שאמר, התלמידים חזרו על דבריו, והמופלגים שביניהם היו מפלפלים עמו. דרכו היתה למשוך את תשומת לב התלמידים לדברי הראשונים, העמיק בסוגיא ברש"י ובתוספות, ועליהם ראשונים ואחרונים הנצרכים לעומק פשטות הלימוד, וגם פלפולו היה פלפול ישר מכוון להלכה. היה לומד את הגמרא כמתחיל אשר כאלו מעולם לא למדה. התלמידים השתתפו במשא ומתן, והחת"ס היה מברר את סברות תלמידיו לחבב עליהם את הסברא הישרה ולתת בהם רצון להבין ולחדש מעצמם חידושי תורה. בין מנחה לערבית לימד טור ושו"ע או פרשת השבוע, או מסכת שבועות לקראת עצרת ומסכת מגילה לקראת פורים. מחובת התלמידים לחזור על הלימוד וללמוד ולדעת על בוריה כל סוגיה אותה הרצה רבם לפניהם, ופעם בשבוע נבחנו על כך בעל-פה. מתלמידי הישיבה: מהר"ם א"ש, הרב הלל ליכטנשיין, הרב יהושע אהרן צבי ווינברגר, הרב שמעון דייטש, מהר"ם שיק, הרב חזקיה פייבל פלויט, הרב אברהם שאג-צוובנר. קו המאפיין את התלמידים: רבים מהם חריפים ובקיאים ראויים להורות הוראה בישראל, ואמנם היו לראשי ישיבות ומורי הוראה ורבני קהלות. כולם אהבו והעריצו את החת"ס והמשיכו את דרכי תלמודו ומידותיו.
תוקן על ידי מ80 ב- 28/01/2013 19:34:44
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2013 22:19 |
|
| |
ישיבת תפארת ירושלים ארץ ישראל, תרנ"ח - תרע"א (1898-1911) ראש הישיבה: הרב בן-ציון אברהם קואינקה מה מייחד את הישיבה: הוקמה בשנת תר"ג כהמשך לתלמוד תורה מסורתי על מנת להכשיר דור חדש של תלמידי חכמים ורבנים ספרדים. מספר התלמידים הגיע למאות. תכנית הלימודים: לימוד תלמוד ומפרשיו בעיון, דקדוק עברי ותולדות ישראל, ומעט לשונות ערבית וטורקית. מתלמידי הישיבה: הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב יוסף מרדכי הלוי, הרב אברהם פינטו, הרב בו-ציון פיזאנטי, הרב בנימין הלוי, הרב חנניה גבריאל, הרב נסים יהודה דאנון, הרב משה בן שמואל נסים, הרב סעדיה בנבנישתי, הרב עובדיה הדאיה, הסופר והמחנך אברהם רפאל בן-ציון אלמאליח, הרב אליהו פרדס, הרב יעקב ברוך, הרב והחוקר ד"ר אריאל בן-ציון, הסופר יהודה בורלא, הרב יוסף חי פאניז'יל. קו המאפיין את התלמידים: מנהיגים ואנשי ציבור בנוסף להיותם תלמידי חכמים.
תוקן על ידי מ80 ב- 28/01/2013 22:19:08
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2013 01:49 |
|
| |
תיקוון טעות: ישיבת תפארת ישראל נוסדה בשנת תר"ן ולא בשנת תר"ג.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2013 02:59 |
|
| |
ישיבת עץ חיים בירושליםארץ ישראל, תרכ"ז-תרמ"ז (1867-1887) ראש הישיבה: הרב משה נחמיה כהנוב מורים: הרב יהושע בצלאל, הרב משה אליעזר דן רלב"ג מה מייחד את הישיבה: חיבה יתירה לשקדנות ועמל בתורה. העדפת הפשט על הפלפול המחודד. השתדלות לדבר בלשון הקודש. תכנית לימודים: גמרא על יסודות שיטות הראשונים לאסוקיה שמעתא אליבא דהלכתא בסברא ישרה על פי הפשט. בכל שבת עיון בפירושי הפשטנים על התורה ובמיוחד בפירוש ראב"ע. מתלמידי הישיבה: רבי בן-ציון זילברשטיין, רבי שמעון כהן מו"ס, רבי מנדל מנדלסון, רבי אהרון שמואל בערס, רבי זרח רקובר, רבי יעקב זאלאזניק, רבי ידידיה המבורג, רבי אבא ליפשיץ, רבי דובער אברמוביץ, רבי חיים הויזראף, הרב דוד זאב טיטקין, הרב חיים מיכל מיכלין, הרב יעקב משה מן, הסופר אברהם משה לונץ, רבי חיים דב קנטור, הרב יצחק שלמה בלויא, הרב אליהו הכהן מרגלית, הרב אשר למיל הריס, רבי יהושע ברדקי, הרב צדוק קרויז, הרב יצחק אוירבך, הרוקח יחזקאל מנדלמן, מייסד השכונות משה קנטורוביץ, השד"ר יהושע מאיר רייכמן, האיכר יצחק מרדכי גולדצוויג, המורה יוסף מנחם אשבל, אלכסנדר כהן ממייסדי תל-אביב, המלמד ישראל צבי קנל, סוחר הספרים וכלי כתיבה משה בן-ציון זילברשטיין, הרוקח שרגא פייבל כהנוב, שמעון רוקח ממייסדי תל-אביב, המורה והמחנך אפרים כהן רייס, זיידל שניצר מוכתר רובע היהודים בעיר העתיקה בירושלים. קו המאפיין את התלמידים: תלמידי חכמים ואנשי מעשה, בני היישוב הישן מבוני היישוב החדש בכל תחומי החיים.
תוקן על ידי מ80 ב- 31/01/2013 03:14:58
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2013 09:59 |
|
| |
רשימות התלמידים בישיבות
איפה אפשר למצוא את הרשימות שכתבת?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2013 20:37 |
|
| |
ליקטתי את רשימות התלמידים מספרי זכרונות, ספרים על ישיבות וקהילות, וספרי תולדות.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2013 21:03 |
|
| |
בתקופה שישיבת וולוזין הייתה בבלרוס , בלרוס לא הייתה נקראת בשם זה.
אלא איך? מי יודע?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2013 21:58 |
|
| |
רוסיה הלבנה
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2013 23:11 |
|
| |
ירוחם,
למיטב ידיעתי"בלי" = לבן ברוסית, ולכן אינני בטוח שיש כלל הבדל מילולי משמעותי.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/3/2013 00:21 |
|
| |
מ80
איקון ירוק מאד על המפעל העצום שאתה עושה כאן.
שאלה:
קיבלתי רושם שהלימוד בדורות הקודמים היה ברובו חזרה על שיטות של פרשנים ופוסקים. למדו גמרא, ראשונים, אחרונים, למדו למשל את כל הפרי מגדים (שהוא ספר נפלא מאד), אבל לא חשבו בעצמם ובוודאי לא הציעו פירושים אחרים אלא רק למדו מה שכתוב.
למשל, התרשמתי שהם לא עיינו בתוס' כדי לברר אם אפשר אחרת אלא לשם כך רק עיינו במהרש"א.
מסתבר שהגדולים באמת כן עשו זאת, אבל הם היו היוצאי דופן.
בעיה שאין נותנים עליה את הדעת היא שככל שיש יותר חומר לימודי, כך הזמן פשוט לא יכול להספיק גם לעיון בגמרא בצורה נאותה וגם לעיון בספרי הפרשנים לדורותיהם כראוי. שוב, יחידי סגולה שרק תורתם אמנותם יכולים לעשות זאת. אבל כמה כאלו יש או היו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-8/3/2013 00:49 |
|
| |
מיימוני,
בארצות אשכנז במשך מאות שנים למדו גפ"ת, ראשי תיבות של גמרא, פירוש רש"י ותוספות. עד לתקופתו של הגר"א נהגו לפלפל פלפולים עצומים בסגנון ה-"שאגת אריה". הגר"א העדיף את לימוד המקורות על-פי פשוטם, כדרכם של ראשוני הראשונים. מאחר שפירוש רש"י נתקדש בארצות אשכנז, מעטים העזו לפרש פרושי פשט שאינם בפירוש רש"י, ולרובם גם לא היו את הכלים הלימודיים לעשות זאת. המהרש"א נחשב למפרש העיקרי של התוספות, ולכן למדוהו כדי לבחון האם הבינו כראוי את התוספות. בתקופה הגדולה של הישיבות ברוסיה הלבנה ובליטא, לפני כמאה - מאה וחמשים שנה, היו הרבה עילויים שחידשו חידושים רבים מתוך סברות עמוקות בלימוד גמרא. רוב חידושיהם נכתבו בכתב יד ולא הודפסו או נמסרו לתלמידיהם בע"פ.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/3/2013 01:09 |
|
| |
מ80
תודה.
אולי כדאי להציג כאן "פלפול עצום" בשיטתו של השאגת אריה. מהמעט שזכור לי ממה שלמדתי מדבריו, לא ראיתי שם "פלפול" אלא בירור שנכתב בצורה מסודרת למופת (להבדיל, נניח, מה"שב שמעתתא").
אולי תרצה גם להביא דוגמא מן החידושים שיש בהם "סברות עמוקות" שמוכרים לך.
כדי לעשות זאת כראוי, יש להציג את הסוגיה למקורותיה ואז כיצד אותו מפרש, בעל ה"שאגת אריה" או כל אחר, ביאר אותה.
כדי להקל, כדאי לבחור סוגיה מצומצמת שמקורותיה ניתנים לסיכום בקלות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-8/3/2013 04:35 |
|
| |
מיימוני,
לענ"ד ייחודם של החידושים של העילויים והגאונים של מזרח אירופה בדורות האחרונים היה שנאמרו בע"פ בישיבות
מתוך ידיעה של התורה כולה ויגיעה עצומה ובאוירה של טהרה וקדושה ותלמוד תורה לשמה. רוב מה שיצא לאור בספריהם איננו אלא צל של תלמודם.
דוגמא לאותה אוירה מיוחדת בעדות מפי תלמיד של הרב שלמה פוליאצ'ק על שיעוריו:
"בשעה שהעילוי היה מרצה את שיעורו לא ישבנו לפניו על ספסלים שורות שורות כאורח הישיבות, אלא נשארנו עומדים סביבו צפופים ונדחקים, כאנשים המתקבצים ברחוב לשמוע חדשות חשובות מפי מבשר נאמן. הוא עמד נשען על עמוד-למוד, ודיבר בנחת לאיטו, בלי הרמת קול, בלי הקדמות, ובלי עודפי מלולים. ישר לענין, כקורנס המכה בדיוק על ראש המסמר. את נשימתנו היינו עוצרים. בהתרכזות כבורה היינו מקשיבים לו, כאלו חיינו תלויים בסוד שיגלה לנו. עיניו הגדולות והשקטות היו פתוחות לרוחה. אולם, לא לראיה. גם אז היה חוזה וחולם.
ברגעים הראשונים היינו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את תורתו, כי עדיין אחזנו בחבל המקשר את הסבריו לגוף הגמרא. והנה התחיל להתרומם מעל הנוסח, מעל לפשט, כאניית צפלין ענקית העוקרת את עוגנה ומרימה את כבליה מעל האדמה שמתחתה, ולשוט על כנפי ההגיון בין ערפלי-הפלפול, להשמיע הבדלים דקים מן הדקים ולהשקיף מלמעלה על הפרטים המרובים אשר כללם יחד בכללים מרוכזים ואחוזים. - עיפה נפשנו וראשנו היה עלינו סחרחר. האוזן שמעה אבל המוח חדל לקלוט. חוט הכסף נקרע ומרגליות השחולות עליו נתפזרו. מבין ענני העשתונות הנשגבים לא יכולנו לדעת מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. הקשבנו לניב שפתיו, אולם את הגיגו לא הבנו.
תלמידים אוהבים להתווכח עם מוריהם בהלכה. השואל קושיה בזמן השעור על פני כל חבריו יכבד. ואם המורה איש תמים וחושד בכל רעיון מבוטא כי הוא נושא את גרעין האמת, שהוא מבוסס על מחקרים עמוקים, הריהו מתעכב על הקושיא ומתרצה באריכות, ופני המקשה צוהלים מגאוה. אולם בשיעורי מורנו זה לא הרהבנו עוז להקשות אפילו את הקושיות החריפות ששאבנו ממקורות נאמנים, מפני שכל רז לא אניס ליה. כהרף עין היה משיב. מבלי לדעת את המקור, היה תמיד מכון לדעת המחבר ומשיב את תשובתו. במשפט אחד היה מהרס את כל הבנינים שבנינו. כל אמרה שלו היתה פצצה, חיתוך מאכלת חדה, הרס מחלט, בלי תוחלת לתקומה. עמוקים מני ים היו דבריו.
אך נגמר השיעור והיינו נבוכים ומכוסי זעה מרוב התאמצות. המסתכל בנו היה יכול לחשוב שירדנו מכסאו של רופא שיניים. אי-היכולת לחדור לעומק דבריו הכאיב אותנו, שפך רוח תוגה על פנינו. היינו רצים הביתה, אוכלים בחפזון וחוזרים במרוצה לישיבה, מתאספים כנופיות כנופיות ומשתדלים לבנות מחדש, מן הלבנים שכל אחד הגיש, את בנין הפלא שבנה מאלפינו. הכתבנים שבנו היו רושמים את שארית הפליטה של זכרוננו והעתק אחד היינו מגישים למורנו".
נמצאנו למדים שגם לפני מאה שנה תלמידים היו כותבים קונטרסים כדי לסכם את השיעורים שקיבלו ממוריהם כדרכו של רש"י בתקופתו.
תוקן על ידי מ80 ב- 08/03/2013 04:45:23
|
|
|
|
|
|
