בג"ץ הפך פסיקה של ביה"ד הרבני והשאיר סרבן גט במאסר

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1918120

תקדים: בג"ץ הפך פסיקה של ביה"ד הרבני והשאיר סרבן גט במאסר

מואדיב

<ומה יקרה כעת וגו'>

התוכל להסביר איך זה יהפוך למאבק סמכויות? או מהן ההגבלות שהשופטים אינם מודעים להן?

<אבל דוקא כאן, בית הדין הרבני הוא שהכניס את הסרבן לכלא, כדי ללחוץ עליו. מנגד, בית המשפט העליון עלול לגרום לעיכוב גדול יותר בהגעה לגט, מתוך פסיקה שאינה מתחשבת במכלול הרגישויות של הנושא>

אני בטוח שבית הדין העליון לא היה מודאג ממה שפסק דינם עלול לגרום לעיכוב גדול יותר בהגעה לגט, מפני שלא האשה ולא הגט מענינים אותו, מה שמענין אותו הוא אם החוק העניק לבתי הדין הרבניים סמכות לומר לאשה: "אם לא יומצא פסק הדין הנ"ל (שתביעת הנזיקין שלה בבית המשפט נדחתה) יבוטל פסק הדין לכפיה".

אף שכל מה שידוע לי על המקרה הוא מהמאמר בעתון הארץ, ולא ראיתי את פסיקת הבג''ץ, נראה לי (אילו הייתי...) שהבג"ץ חשב שאף שבית הדין הרבני מוסמך מבחינה חוקית לשלוח לכלא מי שמסרב לתת גט כאשר בית הדין פסק שעליו לתתו, הוא אינו מוסמך מבחינה חוקית לדרוש מאשת סרבן גט שנשלח לכלא שתבטל תביעה חוקית נגדו בבית משפט ממלכתי.

אולי מבחינתך "לא הכל חוק יבש", אך מבחינת החוק על הבג"ץ לקבוע מה (לדעתם) אומר החוק, ולא מה יבש או רטוב בחוק.

_______________

Maxmen

<הדיינים לפי הכתבה בהארץ נהגו ביושר ולפי המוסכם והתוכנית...הבג"ץ לא מכיר אפי' את הפרטים ולא מכיר את האנשים בתיק, אז איך אתה חושב שהם מבינים שמאסר יביא גט ??>

הבג"ץ אינו צריך להכיר לא את הפרטים, ולא את האנשים בתיק, או להביא לגט, כשעליו לפסוק אם דרישת ואיום הרבנות היתה בסמכותם החוקית.

________________

ירוחם

"בימים קדומים היו מלקין בעל כזה, עד שהיה נותן גט, כאן הוא יכול לברוח לחו"ל ולהשאיר את האש עגונה ושבויה לדרישותיו".

היה אב"ד שרצה לחדש מנהג זה, וכתב בפס"ד שניתן ביום א' אייר תש"ל:

"... והנה דרכי הכפיה לפי המצב החוקי כעת בארץ, הוא להושיב את הבעל בבית הסוהר עד שיאמר רוצה אני. במקרה שלנו שהבעל יושב בבית הסוהר ושפוט לארבע עשרה שנה, לא שייכת הכפיה הזאת, ומה תעשה אשה עלובה זאת כדי להשתחרר מכבלי עיגון.

ומכאן פנייתנו לאלה שהדבר מסור בידם, לסדר חוק כפיה גם לאלו היושבים כבר בבית הסוהר, אם ע"י כפיה בשוטים כדינא דגמרא או צינוק וכדומה, ואז לא ישארו בנות ישראל עגונות" (הרב יעקב נ' רוזנטל, פסקי דין רבניים חלק ח בסוף פסה"ד בעמוד 128).

להזכירך, שבימים קדומים גם היו מלקין אשה שסירבה לרחוץ את פני, ידי ורגלי בעלה, למזוג לו את הכוס, להציע את המטה או לעמוד לשמש בפניו, ואף אם לא היו מלקין אותה, כי אז היו ממעטין לה מצרכיה ומזונותיה עד שתכנע. (ראה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות אישות פרק כא הלכה י).

לא נותר לי אלא לתמוה, מדוע הדיין הנכבד לא פנה למחוקק הישראלי שיסדר חוק כפיה לאשה שאינה רוצה למלא את חובותיה כלפי בעלה.

<הבג"ץ לא התחשב בחוק היבש, כשהבין שמנצלים אשה, וכופים עליה לבטל על זכותה לתביעת נזיקין>

מנין לך שהבג"ץ פסק את שפסק מפני שהוא הבין שמנצלים אשה, ולא מפני שהוא הבין שהם כופים לוותר על זכות חוקית לתביעת נזיקין?
_____________

מטפחת

כשדייני בתי הדין הרבניים שוכחים שבה"ד שבו הם דיינים הוא מוסד ממשלתי, והם חיים במדינה חילונית, ונדמה להם כי הם מוסד דתי בשטעטיל באירופה, כי אז הבג"ץ מזכיר להם מי הם והיכן הם חיים.

http://elyon1.court.gov.il/files/03/380/086/R08/03086380.r08.htm

"12. נקודת המוצא הניצבת בבסיס ניתוח מרחב סמכויותיו של בית הדין הדתי הרבני בנויה על מספר הנחות יסוד:

ראשית, בית הדין הרבני הינו ערכאת שיפוט ממלכתית, אשר הוקמה מכח חוק שיפוט בתי דין רבניים, (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953 (להלן – "חוק שיפוט בתי דין"), וממנו היא שואבת את כוחה וסמכויותיה. בהיותו ערכאה ממלכתית כאמור, גדרי סמכויותיו של בית הדין מוגדרים ומעוצבים על פי חוק המדינה.

שנית, לכל ערכאת שיפוט ממלכתית, ובית הדין הדתי בכלל זה, אין אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה העניק לה; החוק הוא שהקימה, הוא שהגדיר את סמכויותיה, והוא שייחדן לה. בעשותו כן, הניח החוק, כחלק מתפיסת יסוד בממשל דמוקרטי, כי במתן סמכויות שיפוט טמונות, בה בעת, גם מגבלות כח השיפוט. כל אשר לא ניתן לערכאה השיפוטית, מצוי מחוץ ומעבר לכוחה, ואל לה לחרוג מגדרי פעולתה המוכרים על עבר תחומים שלא הופקדו בידיה, ובאחריותה. זהו עקרון החוקיות המאפיין את מבנה השלטון הדמוקרטי, עליו נשענת תפיסת מעמדן של רשויות השלטון, ומערכות השיפוט בכלל זה; על יסוד עקרון זה מתפרש מרחב הסמכויות הנתון לערכאות השיפוט הממלכתיות, שבתי הדין הרבניים נימנים עליהן.

שלישית, הגדרת סמכויות השיפוט של ערכאות השיפוט למיניהן, ובתי הדין בכלל זה, נובעת מן החוק, והחוק נתון לפרשנות ההלכה הפסוקה. פרשנות ההלכה הפסוקה את היקף הסמכויות הנתונות לערכאה השיפוטית שלובה ואחוזה בהוראות החוק, כמקור הסמכות הראשונית הנתונה לערכאת השיפוט, והיא נועדה לשרת את תכליתו. בבחינת גדרי סמכותו של בית הדין הדתי נניח, איפוא, כי לבית הדין הדתי נתונות הסמכויות שהוענקו לו בחוק, כפי שאלה פורשו בהלכה הפסוקה, ואין לו אלא את אשר הדין נתן בידיו. כדברי בית המשפט (השופט לנדוי) בבג"צ 26/51 מנשה נ' יו"ר וחברי בית הדין הרבני בירושלים, פד"י ה' 714, 719:

"בתי הדין במדינתנו קיימים על פי החוק הכללי, הקובע להם את מקומם במערכת בתי המשפט של המדינה, ואת השאלות הנוגעות לתחומי סמכותם יש לפתור בדרך כלל לפי אותם עקרונות החלים על בתי דין אחרים". 

בכך נבדלים בתי דין רבניים מבוררים, מבתי דין פנימיים, וטריבונלים וולונטריים שאינם מוקמים מכח חוק אלא, על פי רוב, מכח חוזה או תקנון, והיקף סמכותם נקבע על פיו. גופים אלה נשלטים בעיקרם על ידי עקרונות המשפט הפרטי שהם יציריו, ואין הם חלק ממערכת השיפוט הממלכתית של המדינה.

כדברי השופט זמיר בבג"צ 3269/95 יוסף כץ נ' בית הדין האיזורי בירושלים, פד"י נ(4) 590, בעמ' 602:

"בית דין רבני מוקם מכח חוק וסמכותו נובעת מן החוק. תקציבו בא לו מאוצר המדינה, והדיינים מקבלים משכורת כמו עובדי המדינה; הוא יושב על כס השיפוט מתחת לסמל המדינה וכותב את פסקי הדין על נייר של המדינה; הצווים שהוא מוציא מדברים בשם המדינה ונכפים על ידי המדינה. באחת, בית דין רבני אינו גוף פרטי אלא מוסד ממלכתי. לפיכך הוא כפוף למשפט הציבורי ונתון לביקורת של בית המשפט הגבוה לצדק. בין היתר, בית הדין הרבני חייב לכבד ולקיים את העקרון הבסיסי החל על כל מוסד שלטוני, הוא עקרון החוקיות. לפי עקרון זה, אין לבית הדין הרבני אלא אותה סמכות שהוענקה לו לפי החוק" (הדגשה לא במקור).
...