|
|
| נשלח ב-4/2/2013 00:45 |
 |
| |
| ביליצר כתב: |  | מקס
בשבילך ,גמילות חסדים |
|
אז שוב המטרה היא בין אדם לחברו,
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 01:03 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 10:10 |
|
| |
| maxmen כתב: | | מה עם קצת פסוקים? את ה' אלוקיך תירא (=יראה, המצאה של ימי הביניים??) ואותו תעבוד (עבודת ה' ) ובו תדבק.
על הפרשנות אפשר לדון אבל מובן וברור שצריך לאהוב את ה', לירא מפניו ולעבדו. במילים של התורה אינני מוצאת רמז לתיקון האדם אלא יותר עבדות לה'- כי לי בני ישראל עבדים.
על הפסוק ובו תדבק אומרים שצריך ללמוד ממדותיו של ה'- מה הוא רחום אף אתה כו'
אפי' הבדבקה בו היא לצורך בין אדם לחברו = מה הוא רחום אף אתה וכו' |
|
מה הוא נוקם אף אתה. מה הוא קנאי אף אתה- מה הוא זוכר עוון, אף אתה וכו'
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 10:11 |
|
| |
ירוחם
פוק חזי מאי עמא דבר
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 10:22 |
|
| |
בעל
כאן לא- בר- לפחות בעייני
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 11:10 |
|
| |
לדעתי,
1. המרכז הוא הקשר בין הא-להים והאדם והעולם.
2. עבודת השם היא אחד האמצעים המרכזיים לתיקון עולם, וככזה הוא מהווה מעין תת-מטרה בפני עצמה.(שלא כעבודת המידות , שמהווה אמצעי לתיקון האדם) אבל ביחס למטרת העל זה אכן "רק" אמצעי.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 11:55 |
|
| |
איש
הקשר בין האדם לאלוקים הוא בין ברצונו ובין שלא ברצונו .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 13:29 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: | |
מה הוא נוקם אף אתה. מה הוא קנאי אף אתה- מה הוא זוכר עוון, אף אתה וכו' |
|
אז שואלים כבר למה באמת לא גם נוקם קנאי וזוכר עוון ?!
אז משיבים שכל המידות חייבים להיות לשמה,
אז ברחום וחנון אפי' שלא יהיה לשמה, אז אף אחד לא ניזוק,
אבל בנוקם אם זה היית לא לשמה אז זה סתם רשעות, אם הנקמה היא לא לחנך את זולתך רק לנקום סתם, אז אין לך רשע יותר גדול מיזה,
ולכן לא אמרו רק על רחום וחנון, ולא על נוקם וכו'
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 13:31 |
|
| |
ירוחם,
נכון, החידוש הוא שזה מובא גם למרכז התודעה האנושית.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 13:37 |
|
| |
מקס
פרושך מקורי- אבל נדמה לי כי אנחנו עם ישראל יותר מכירים את אלוקים כקנא ונוקם, מאשר רחום וחנון.
איש
אתה מתכון למודעות. אז ככה אם אדם חכם, הוא מגיע אל המודעות לבד,
ואם הוא לא, אז ואז הוא לא יגיע אל כך לעולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 13:56 |
|
| |
לא ירוחם,
אדם מושפע מתרבות אליה הוא משתייך , אם תרבות שמה במרכז ומנהלת את חייה סביב הקשר בין האדם לא-להיו גם אדם שאינו חכם כ"כ ומשתייך או מכיר את התרבות הזו יוכל להגיע לכך, בלי מאמץ רב.
ככל שלא גם אם הוא חכם הסיכוי שלו להגיע לכך הולך וקטן.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 14:49 |
|
| |
אישי
נדמה לי כי אנחנו מדברים על אנשים מתרבות אחת- אותה תרבות, עם ניאוננסים שונים במקצת
לא היתי כותב זאת בפורום של מר"ץ העבודה וכד'
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 16:22 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: | | מקס
פרושך מקורי- אבל נדמה לי כי אנחנו עם ישראל יותר מכירים את אלוקים כקנא ונוקם, מאשר רחום וחנון. |
|
זה בכלל לא נכון,
יסוד הטבע היא שהוא חנון, אף אדם לא מפסיד מיד בטעות הראשון בכדי ללמוד, זה החוק הטבעי,
לכאורה מיד בטעות הראשון היה אמור למות, ואנו רואים שזה לא כך,
בני אנוש עושים את הטעויות שוב ושוב, ובכל זאת הם שורדים,
קח לדוגמא את היהודים,
מאז משה רבינו הכל כבר ידוע לנו מראש, ובכל זאת אנו חוזרים על העוונות שוב ושוב ובכל זאת אנו שורדים,
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 16:31 |
|
| |
ועשרות המיליונים שלא שרדו? מתוך רחמים הם לא שרדו?
ומאות המיליונים שחיו כמו כלבים ופחות , במשך הדורות, כי ה' היה חנון?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2013 17:41 |
|
| |
הדוגמה הבאה מתוך דיון אחר על עשרת הדברות, נתברר עניין שקשור למשמעות הדבקות באל ואני מביא אותה כאן.
הגיב תלמידטועה ואמר:
'הלא תרצח הצוויי מחייב הרבה יותר מהמוסרי'.
שאלה היא איזה מעמד יש לצו המופיע ואיזה מעמד יש לאיסור המוסרי.
על פי חוק המדינה אסור לרצוח. הרוצה לרצוח ירא מפני העונש ונמנע, או שרצונו גובר על החוק והוא רוצח.
'לא תרצח' שבעשרת הדברות הוא ציווי מוטל מבחוץ על האדם. לקין לא ניתן ציווי חיצוני כזה, אבל הטיעון בענינו היה כי יש לו ציווי פנימי 'לא תרצח'. ציווי פנימי הוא ציווי מוסרי. ההנחה כאן היא כי האדם, מעצם טבעו, הוא בעל כושר מוסרי, היודע להבחין בין טוב ורע, ונושא באחריות על מעשיו.
אדם המקיים צו חיצוני מקיים אותו מפחד העונש. במקרה שלנו, ההנחה היא כי האלהים יודע את מעשה האדם, יבא חשבון איתו, ואין דרך להימלט מן העונש. אדם הנמנע מרצח משום העונש, אינו פועל מבחינה מוסרית אוטונומית משלו.הוא פועל [נמנע מרצח] משום גורם חיצוני המרתיע אותו. ההימנעות הזו היא מחוץ לתחומו של המוסר. היא א-מוסרית.
אדם הפועל במישור המוסרי - אוטונומי, כאשר הוא נתקל במצב המזמין רצח, הוא יודע להבחין בין טוב ורע על ידי כושר השיפוט שלו, ואז כושר השיפוט שלו מוציא צו 'לא תרצח.' זה צו פנימי אוטונומי. כיוון שיש לו רצון חופשי הוא מקבל הכרעה מוסרית. או הכרעה מוסרית חיובית לקיים את הצו: 'אני לא רוצח', או הכרעה מוסרית שלילית [בלתי מוסרית, אבל בתחום המוסר] לדחות את הצו: 'אני רוצח'.
יש לפנינו דוגמה יפה של ההבחנה בין 'לשמוע בקולו' לבין 'ללכת בדרכיו'.
המקיים את הצו של עשרת הדיברות 'שומע בקולו', ואינו פועל במישור המוסרי.
המקיים את הצו המוסרי פנימי שלו, פועל על פי מהותו האנושית כפי שנבראה על ידי האלהים. הוא 'הולך בדרכיו', וממש את את המעשה האלהי. הוא והאלהים שותפים לענין המוסרי. זו שיאה של דבקות האדם באלהים.
מבחינה מעשית ודאי שהחוק החיצוני כוחו להרתיע גדול יותר, אבל מבחינה ערכית ומבחינה אמונית, החוק המוסרי הפנימי הוא המכריע.
עודד
 |
|
|
|
|
|
