זאת הבעיה! שהיום,בדור "עקבתה דמשיחא" ...דור העקביים
הנמוך מאוד מכל הבחינות,אשר עניות הדעת שבוייה בגלות הנוכחית -"גלות הדעת"
אנו מנסים לשנות סידרי בראשית.
תורתנו הקדושה אומרת שמהות היהודי הינה "נעשה ונשמע"
ואנו מתחכמים ואומרים...לא,קודם נשמע ואח"כ נעשה
הבעיה ,שאין מצב להבין ולהפנים לפני העשיה
קודם צריך לעשות בכדי להרגיש ולהבין.
תורתנו הקדושה אינה תזה מדעית בה צריך לנסות בכדי להוכיח.
אלא העובדות מוגשות לנו על טס של כסף.
בכדי להבין אותם אנו חייבים להצמד להוראות היצרן וקודם לעשות!
העשיה יוצרת כלי לקבלת השפע הרוחני והגשמי
במידה והכלי בנוי טוב,אין מצב שהשפע ינזול מהכלי,להבדיל מכלי פגום.
לסיכום אחזור שוב:
כדי להרגיש את מהות היהודי, אדם צריך להיות פתוח לכל באמת,לעצום עיניים ולהתחיל לעשות.
כי "טעמו וראו כי טוב" ...צריך לטעום בכדי להרגיש!
לטעום,משמע לעשות בלי לשאול,פשוט לעשות...
עם זה באה בהכרח ה"הבנה" הנגזרת מן ה"בינה" הנגזרת מן ה"בניין"
ו"בניין" זאת לבנה לבנה ...זה נבנה עם הזמן... אז...כשמבינים,יודעים מה לשאול...וזוכים לדעת יותר
וככל שאדם מבין...הוא יודע עד כמה ידיעותיו הם אפילו לא כרביב זעיר מאוקינוס שלם...
אז, אדם זוכה להתבטל..כי זאת המהות...
אז ,החיים נראים אחרת!
הפרספקטיבה משתנה...
הראות צלולה יותר...עד למרחוק.
זוהי מציאות מתוקנת של "נעשה ונשמע" וכדי להתעלות באמת אין מצב לשנות זאת!
נשלח ב-31/1/2003 07:47
דגללטד
לא וכן.
אני מצטט מהודעתי למעלה.
"מאיזו סיבה שהיא ולפי איזו מנטליות שהיא, צריך למסור למוסריות את היקר ביותר. לכן הקרבת הבן מעבירה את המסר בהרבה יותר תוקף מהקרבת עצמו."
ככל שהמסר הוא דרמטי, כך הוא חודר יותר. לכן גם עבורנו דרוש מסר חד. אבל נכון שהצורה עבורנו לו ניתנה לנו התורה היום, כנראה היתה שונה.
המושג 'נצחיות התורה' לא בא לומר שלו ניתנה תורה היום, לא היתה ניתנת בלשון אחר ומדברת גם על וולוו. הוא בא לומר שאת לשונה של אז ניתן להמר לשפה שלנו ולהפיק לנצח את כוונת התורה.
לכן את הצגת העקידה ב'טעם של פעם' דרוש להבין לפי המצב שלנו. יש למצוא את התופעה המציאותית המצדיקה את הריגת הבן. אז היה די לדבר על הקרבתו על מזבח כדי למלא את רצון הא/ל ואילו היום צריך משהו כמו שיצחק היה רוצח סידרתי שלא היה שייך לעצור אותו.
אחת ההוכחות שלי על שמיימיותה של התורה, היא שלמרות שלאברהם נאמר לעשות פעולה שרק אז היתה נתפסת כרצון ד', אבל סוף הסיפור מורה שאכן אין זה רצון ד'. אני חושב שאנו טועים בהדגשה שהמסר הוא רק במוכנות אברהם להקריב את בנו.
המסר היהודי הטיפוסי היוצא מפרשת העקידה הוא:
'אתה מצדך עשה כמיטב הבנתך להתמסר לד' ללא הגבלה, גם אם הבנתך מוטעית בכנות (כפי שהבין אברהם: והעלהו - ושחטהו).
'ד' מצידו יביא בסופו של דבר שהתעלותך ולא טעותך תצא לפועל'.
מיימוני, וטו וכולם, מה דעתכם? נאים דברי קוני?
תוקן על ידי - קונילמל7 - 1/31/2003 10:11:29 AM
נשלח ב-31/1/2003 07:53
קוני,
כי לו נאה כי לו יאה.
ראויים הדברים למי שאמרם [ואף למי שלא אמרם].
הייתי מוסיף ל"השם מצידו" שהשם מצידו "יתמסר אליך"!
העסק של האדם הוא ההתמסרות להווה ועסק הווה להתמסר לאדם. וכמו שהאדם הוא בתהליך התפתחות התמסרותו, כך [וביחס לכך] הצור מתפתח פעלו!
תוקן על ידי - ווטו1 - 1/31/2003 9:51:35 AM
נשלח ב-31/1/2003 07:58
בהחלט נאים דבריך קוני!
אתה מחזק את שאמרתי בתחילה.המסר העיקרי של הסיפור מצוי בסופו.
ואגב,אני לא מסכימה איתך לגבי הענין שאמרת לו נמסרה התורה היום,היתה משתמשת בדוגמאות אחרות.ממש לא.היא נצחית ומופלאה כפי שהיא.סיפור העקידה רלוונטי לימינו אנו לא פחות.
נשלח ב-31/1/2003 08:50
דיותימנה
בכן; האל אמר לי שאם יבוא היום אדם גם אם יקראו לו אברהם וגם אם יש לו זקן ממאה שערים ועד קאבול וילך לשחוט את בנו בטענה שהאל ציוה אותו על כך, אז לקחת אותו מיד או לבית משוגעים או לבית כלא. ואם הגעתי מאוחר מדי, לקחת אותו לבית המטבחיים.
איך אמרו? אין אכזריות כאכזריות הקדושה הפונדמנטליסטית.
נשלח ב-31/1/2003 09:13
רציו,
איך אמר לך הא-ל את זה? באמצעות המלאך שכליאל???
נשלח ב-31/1/2003 10:16
תודה לכולם (וגם לרציו )
דיוטי
התכוונתי שאם אנו לוקחים את כל הסיפור כמקשה אחת, נמצא שמתברר שדבר ד' האמיתי הוא שלא להקריב אדם בשום אופן. (זה דבר ד' מן התורה ולא רק משכליאל.)
העתקתי פעם חלק משיחת הרב אביגדור נבנצאל שליט"א בנושא העקידה, בו הוא מדגיש שגם בדרך לעקידה היה באברהם 'קול פנימי' האומר לו שזה לא ראוי. הקול הפנימי הזה היה יותר דבר ד' מאשר הבנתו המוטעית שהעלהו פירושו שחטהו.
אני חושב שיועיל אם אביא את חלק השיחה הנ"ל (זה היה לפני הרבה זמן ואיני זוכר אם עשיתי שיפוצי לשון).
"ר"ח מוואלוז'ין (רוח חיים אבות ה'ג') שואל מה גדלותה של עקידת יצחק הלא יהודים רבים עמדו בנסיון דומה בכל דברי ימי עמנו ומסרו נפשם ונפש בני משפחתם על קידוש השם
חז"ל מורים שאברהם אבינו ידע את התורה מתוך חכמה פנימית (אבות דר' נתן ל"ג), היינו תחושתו הפנימית הנחתה אותו לקיים את כל המצוות ואפילו תקנות דרבנן (יומא כ"ח:). בכל פעם שהוא עומד לעשות את רצון השם, מתמלא גופו הזדהות עמוקה עם אותו מעשה. למשל בדרכו לארץ ישראל
פגע בארצות אחרות אך בארץ ישראל הכיר כמקום הראוי וחשק בה וביקשה, ואז אמר לו השם 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת' (בר"ר לט ח').
ביום השלישי ללכתו לעקידה להר המוריה רואה אברהם את המקום, אבל 'מרחוק'. כאן חש שהציווי להקריב את בנו רחוק וזר לו (כנאמר על מרים בשמות פסוק כ"ו 'ותתצב אחותו מרחוק' ואמרו חז"ל -שמו"ר א' כ"ב- שנבואתה שאמה תוליד את המושיע, מתרחקת). ומדוע מפני שבפעם הראשונה בחייו הולך אברהם לעשות מצוה - והתחושה הפנימית איננה המדריך הפנימי שבתוכו - דומם. הציווי אותו שמע במפורש מפי הגבורה ויצא למלא בשמחה - הולך ונעשה מרוחק ומסופק עד שמתנגד לתחושתו הזועקת כל כולה שלא להקריב את בנו. מדוע חדל לפעול אותו 'איתות' שלאורו עבד את ד' מאז הכירו שמא היתה אותה תחושה פנימית דמיון שוא האמנם טעה במשך כל ימי חייו עד הגיעו מעבר לגיל מאה (וכ"כ בחת"ס או"ח ר"ח, דף ע"ח:).
כל עבודת חייו מאז עמד על דעתו עמדה לפתע בסימן שאלה ההופכת את נפש אברהם לנהר סוער, אך הוא חוצה את הנהר הוא משאיר מאחור את כל מה שהורגל בעבודת ד' וקופץ אל העבר השני של נהר הקושיות, כי קידוש השם ומילוי רצונו הם מעל הכל. ואם ד' הנותן לו את בנו ואת כל נשימות חייו אומר לו לשחוט את בנו-יחידו, הרי הבחירה הנעלה ביותר בעיני אברהם היא לתת לאדון את שלו.
בסוף נסיון העקידה נאמר לאברהם 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה', אברהם נהיה 'ירא אלוקים' בהחלט, בעקידה. הוא הסתמך על אימונו בד' ללא חישובי תועלת, הוא הלך להפסיד לא רק את בנו אלא הסתכן שכל אותם אלפים ורבבות אנשים שקירב לאמונה באחדות. יתרחקו ממנו בלעג ובבוז כאשר ישחט את בנו.
חישובים למען כבוד ד', לימד אותנו אברהם, ניתן לעשות רק בתוך המסגרת של עשיית דבר ד'. דבר ד' הוא הצעד הראשון והאחרון לכיוון האדם ליראת ד' ואהבתו השלימה."
תוקן על ידי - קונילמל7 - 1/31/2003 10:21:18 AM
נשלח ב-31/1/2003 12:16
קוני - יפה
רציו -
מה תעשה אם האל בכבודו ובעצמו יורה לך בעצמך להקריב את אחד מבניך?!
נשלח ב-31/1/2003 12:42
בוגי
הלא זו השאלה המפורסמת של קירקגור:
איך יכול היה אברהם לדעת שאכן זה הא' המדבר אליו, ולא השטן, או הדמיון (אם הם שניים נפרדים זה מזה - לפי קירקגור ודאי, לפי הרמב"ם ודאי לא).
אמנם, לפי ר' נחמן מברסלב, ולא רק לשיטתו, התגלות היא אירוע שיש לו אבידנציה (=ראיה, ודאות, מילה שקשה לתרגם!) פנימית. אך לפי רציו ללא ספק אין שום אפשרות שהא' הטוב יצווה כזה דבר!
מה יעשה רציו עם הסיפור של העקידה? שאל אותו...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-31/1/2003 13:50
בכן הנני!
לכולם,
האל מדבר אלי ואליכם ולאברהם אבינו ולמשה רבנו ולרבי נחמן ולג'ורג' בוש ולשרון ולפרס ולערפאת ולהיטלר ולבין לאדן ולכולם, בראש וראשונה באמצעות שכליאל.
ההבדל הוא שהמושג אצל משה רבנו נשאר שכליאל טהור ואילו אצל האחרונים הוא נהיה טמא באבי אבי אבות הטומאה והתועבה.
אם יודעים איך לקרוא את התורה עם השכל, אפשר לדעתי למצוא שהתורה מתאימה בהחלט עם שכליאל. זה בעצם מה שעשה קוני למעלה בטוב טעם (תודה קוני). אבל לצערנו רוב לומדי התורה הסטנדרטיים לא מכירים שהיא אך ורק אמצעי לשכל. מושחתי האינטלקט רוצים לראותה דווקא כאנטי-שכל!
עכשיו "אם האל יאמר לי להקריב אחת מבנותיי", שוב תלוי (כפי שהעיר מיימוני את טיעונו של קירקגור) איך הוא אומר לי את זה. אם זה באמצעות שכליאל -המלאך הראשי- עלי להסכים בהחלט.
אבל אם זה באמצעות הזיה חלומית או יד הכותבת על הקיר או אפילו על ידי קולות וברקים היוצאים מהרי אררט, לרוצח אכזרי אהיה אם אשמע לזה.
(אגב, מענין למה הרוצחים לא באים עם טענה כזו להגנתם?)
נשלח ב-19/7/2013 00:19
סלחו לי על הביטוי, אבל יש משהו דפוק אצלנו כאשר אנחנו מדברים על העקדה. הדבר דומה לשיחה קרה של עורכי דין ציניים, חסרי נשמה, על איזה מעשה נתעב שהם דנים עליו באולם המשפט. איזה מין אכזריות עילאית, נתעבת, פורצת אצלנו כשאנחנו רוצים להוכיח לעצמנו את ההתמסרות המוחלטת שלנו לאלהים. אב מתכוון לרצוח את בנו! האם לא נטרפה נפשו מן הדרישה שנצטווה לעשות? ולא מיד המעשה, דרך ארוכה שלשת ימים לפניו עד שיראה את המקום מרחוק, דרך האמורה להשיב את דעתו אליו מדי פעם, כדי שהמעשה ינקר במחשבתו, כדי שיעמוד על מקומו בעקשנות, יסטור לעצמו ויצעק 'מה אני הולך לעשות?' אין לצפות ממנו לשיקול פילוסופי מוסרי כדרך שהפגין קודם הענשת סדום, רק לצעקה גדולה, לתלישת השער, לחולשת הרגלים המסרבות להמשיך ... אבל כלום! אברהם שלו ושקט, כמו יצא אל השוק לקנות עגבניות ומלפפונים לסלט שיכין בערב. האדישות הגמורה, שלוות הנפש הזו, אפילו אינה מעידה על אכזריות שטנית, אלא על מחלת אטימות נפשית חריפה ביותר.
באשר לאותו דרוש, איזו אכזריות יש בסיפור מעשה העקדה לילד בן חמש. הרי הוא עלול לפתח סיוט . מי יודע? אולי, יום אחד, ירצח אותו האבא הצדיק שלו. ולעצם העניין, בעל הדרוש אומר לנו שהוא אינו יכול לקבל את המעשה כפשוטו משום הזוועה שבו, והוא מבקש להימלט מן המעשה הנתעב והנורא במה שיהפוך את יצחק לדמות ספרותית מוחצנת בעולמו הפנימי של אברהם. אינני יכול לקבל את הפגנת אהבתו הגדולה של אלהים לאדם, ובפרט לילדים, על ידי סיפור אימים שכזה.
בעיני מעיד הסיפור על פגם חריף באישיותו של אברהם. הלקח שלי הוא במה שאדם חייב לחשוב ביושר, במחשבת אמת, על מה שהוא נדרש לעשות, ואל לו לציית אף פעם, אפילו כאשר המצווה הוא האלהים.
עודד
נשלח ב-19/7/2013 08:17
עודד
ההבדל בינך לאברהם הוא ההבדל בין העובד את האדם באשר הוא אדם לעובד את ה' (אגב – ידוע לך שאברהם היה שליו או שזה רק קישוט מליצי?)
נשלח ב-19/7/2013 08:33
ת"ט,
(לא רק שליו, אלא 'ברצון ושמחה'. ראה רש"י בראשית, כב, ו)
נשלח ב-19/7/2013 09:12
הערה:
הסיפור המקראי אמנותו בקיצור. כל מה שמסופר לנו הוא שהדרך ארכה שלושה ימים. האם בזמן הזה אברהם התענג על כל רגע שהוא זוכה לקיים מצוה לשחוט את בנו? יש מן המפרשים האחרונים שטען שמה הבעיה לשחוט בן, הרי ה' רוצה? וכבר הזכרתיו במקום אחר כדי להעיר נגדו שלא ברור אם זה מאהבת ה' או מחסרון בבריאות נפשית ואהבת הילד והאדם.
וולאנד פירש שאברהם לא התלבט ולא כאב. כמדומה שנגד קביעה זו בנימה החלטית יצא ת"ט. ואני מצטרף לדבריו. ומזכיר את פירושה של נחמה ליבוביץ ע"ה למדרש על השטן שנקרה בדרכו של אברהם וניסה למנוע ממנו להתקדם. לפי פירושה, אין כאן מאבק עם יש חיצוני אלא תיאור ספרותי לויכוח של אברהם עם עצמו. כיצד ילך לשחוט את בנו? כלומר, לפי הדרשן אברהם כאב כל הדרך ובכל זאת התקדם לקראת ההקרבה - אבל לא מתוך שמחה ולא מתוך השלמה אלא מתוך מאבק פנימי.
ספרן מצטט את רש"י, ורש"י מן הסתם הולך בעקבות מדרש כלשהו, והשערתי שלי היא שרש"י (ובעל המדרש שקדם לו, אם יש) מבקשים לשבח את אברהם, ולפי התפיסה של רש"י הנכונות להקריב את הילד בלי להתלבט ובלי לכאוב היא סימן של מעלה.
ובעיני ובעיני וולאנד לא כך הוא.
המשותף בעיני לשיטת רש"י ולוולאנד - ואולי לכולנו - הוא שאנו מפרשים את הפסוקים המעטים לפי השערתנו מה ראוי היה שיהיה בדרכו בת שלושת הימים של אברהם. אולם וולאנד ורש"י כתבו את שיטתם כאמירה ודאית, בעוד שאין הדברים אלא השערה בלבד.
והשערה זו מלמדת פחות על אברהם מאשר על הדמות האידיאלית של האדם בעיני המפרש. רש"י מחוייב לראות את אברהם באופן החיובי ביותר ומפרש לפי הבנתו מהו החיובי ביותר. וולאנד אכפת לו מהאמת ומהמוסר, והוא מפרש את אברהם לפי סוף הסיפור. כיון שהסכים לשחוט את בנו, שמע מינה שהיה בו פגם.
דעתי שלי היא שהאמת באמצע. זה היה נסיון קשה ואברהם עדיין עמד בו. אבל האם הדרך היתה קלה או רצופת כאבים והתלבטות? לדעתי צדקו קירקגור ולייבוביץ (שחלק על קירקגור בסוף דבריו שאברהם טיפח תקוה שבנו יושב לו), שניסו לתאר את הדילמות הפנימיות של אברהם.
אני מוסיף:
ילדים קטנים נוטים לראות את העולם בשחור לבן. הצדיקים הם צדיקים מושלמים. (ויש כאלו שנשארו עם התפיסה הזו, ואסתכן להזכיר כאן את זה שאני חלוק עליו רבות: בעל התניא). כשמתבגרים, רואים שהכל יותר מורכב. האם מותר לנו וראוי לנו להכיר בכך שגם אבות האומה יכלו להיות פחות ממושלמים, יכלו לעבור התלבטויות?
אני סבור שכן וזו גדולתם. יש כאלו שסברו אחרת. בכל אופן, ראיה אין לנו אלא סברתנו והנחות היסוד שלנו מה הם ומה היה טיבם.
ותזכורת אחרונה: לפי פירושים מסויימים שהובאו בפורום בעבר, כל הנסיון של אברהם לא היה אלא טעות. כלומר טעות של אברהם. כך פירשתי אני באחד האשכולות (איני יודע כבר היכן: אברהם ביקש לבחון את עצמו אם לאחר ששמח כל כך בבנו שנולד לו הוא יסכים לוותר עליו למען ה' וכך נולד הנסיון. וזו טעות כי אין ה' דורש מאיתנו לאהוב רק אותו על חשבון ילדינו וחלילה לו מכך - וכמובן זו גישתי שלי...) וכך אולי אפשר להבין מדברי אחד הראשונים (העקידה אולי: ה' אמר להעלותו לעולה ולא לשחטו, אבל אם זו טענתו, היא חלשה למדי...).
לא ברור לי שעודד בונה הרבה על המדרשים לשיחזור המצב שהיה אז (הטענה יכולה להיות רק על המדרש שראה בכך משהו חיובי, ואיני חושב שעודד כיוון חיציו למדרש) ראיתי שמימוני נגע בזה
