9 ביול

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

ההתמסרות ללימוד תורה, שלטון ה"גדולים" והחזרה בתשובה – מבט מבוקר על החברה החרדית מגלה שבניגוד למקובל לחשוב, מדובר בתנועת תחייה דתית לכל דבר. השאלה היא להיכן היא נעה

מובן לכול כי החברה החרדית בישראל עוברת שינוי. תוך כמה שנים התהפכה התודעה הציבורית מהתחזית שהחרדים יהפכו לרוב וישתלטו על המדינה ועד לקביעה שלפיה החברה החרדית "מתפרקת" (כלשון אבישי בן חיים בסדרת הכתבות המאלפת שלו בערוץ 10). בין כך ובין כך, החרדים שוב אינם נמצאים "מעבר להרי החושך" כפי שהיו אך לפני כמה עשורים, וברור לכולנו כי הם חלק מן החברה הישראלית ומה שיקרה להם עתיד להשפיע על כולנו. אכפת לנו ואנחנו אפילו מוטרדים ממה שיעלה בגורלם.

ואולם, דווקא משום שאנחנו מוטרדים ומעורבים כל כך, קצת קשה לנו להסתכל על החרדיות הישראלית מנקודת מבט רגועה ומפוכחת. לפיכך אני מציע לכולנו להשתרע על כורסה נוחה ולהתבונן בהתפתחויות החדשות בפריזמה היסטורית רחבה – ובעיקר רגועה יותר. הפריזמה הזאת צריכה לכלול הן מבטים אל העבר והן מבטים אל העתיד, או ליתר דיוק אל האופן שבו נסתכל על ההווה מן העתיד. המסקנה שנגיע אליה, לדעתי, תהיה כדלקמן: החברה החרדית היא תנועת תחייה דתית–רוחנית העוברת תהליך של השגרה, או נרמול. קשה לה עם התהליך הזה, בעיקר בשל אופייה השמרני, ולכן יש בה גילויים ברורים של משבר, אבל היא עשויה בהחלט לצאת מן המשבר הזה על רגליה – אולי מוחלשת, אולי מחוזקת, בהחלט שונה משהייתה, אך בשום פנים ואופן לא מחוסלת. אחרי שתתרגל למצבה החדש, היא תתחיל מן הסתם להתגעגע לעברה המפואר, ולבסוף אף יריביה הוותיקים יעלו אותה על נס ואולי אף ישתמשו בה ובכתביה כמקור השראה ל"התחדשות יהודית" של המאה הבאה.

את הטיעון הזה אני מבקש להוכיח לא בעזרת פנייה לדגמים תיאורטיים כלליים על אודות תנועות תחייה דתיות, אלא בעזרת השוואה קונקרטית לתנועה שנחשבת בעיני רבים לתנועת התחייה הדתית הגדולה האחרונה (עד כה) בעולם היהודי: החסידות. ויש להדגיש: אינני מתכוון לחסידות של היום, שהיא עצמה חלק מן החברה החרדית (לצד הליטאים והספרדים), אלא לחסידות ה"קלאסית", זו של המאות ה󈝾 וה󈝿.

חברה‭ ‬שעוברת‭ ‬תהליך‭ ‬של‭ ‬נרמול‭. ‬נחמיה‭ ‬בועז‭, "‬כיכר‭ ‬שבת‭, ‬תש‭"‬ס‭". ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬בנוגע‭ ‬לירושלים‭", ‬המוצגת‭ ‬במקלט‭ ‬לאמנות‭, ‬שכונת‭ ‬מקור‭ ‬ברוך‭ ‬ירושלים

שלבי החסידות

קצת בהשראת מקס ובר ואחרים, אך עם זאת בשינויים ועידונים מתבקשים, אפשר לומר כי החסידות עברה חמישה שלבים: (א) צמיחה; (ב) גיבוש תוך מאבק; (ג) פריחה וניצחון; (ד) השגרה (רוטיניזציה) ונרמול; (ה) געגועים ורומנטיזציה. לטובת אלה שאינם בקיאים בתולדות החסידות ארחיב כאן מעט לגבי כל אחד משלבים אלה:

(א) צמיחה: בשנת 1736 בערך "התגלה" הבעל שם טוב. תוך זמן קצר הוא נעשה לדמות דומיננטית לחבורה של "חסידים", שדמתה בהיבטים רבים לחבורות החסידים "מן הסוג הישן" באותה תקופה. בימיו היא בשום פנים ואופן לא הייתה תנועה, ודאי לא תנועת המונים. הבעש"ט נפטר בשנת 1760, ולא הותיר אחריו יורש מסומן. מוקד הפעילות המרכזי עבר לחצרו של ר' דב בער, המגיד ממזריטש, שתלמידיו יצרו גוונים שונים בתוך הבשורה החדשה, הפיצו אותה והפכו אותה לנחלתו של ציבור רחב. עיקר דגשיה היו אידיאל ה"דבקות", שבפסגתה מגיעה לכדי חוויה מיסטית, ו"התקשרות לצדיקים.

(ב) גיבוש תוך מאבק: ב� יצא החרם הראשון נגד החסידים, חרם וילנה. כמה חודשים לאחר מכן נפטר המגיד ממזריטש. אם עד עתה לא הייתה לחסידים תודעת זהות ברורה, המאבק נגדם חידד אותה. התקפות המתנגדים חזרו ונשנו גם בשנים הבאות, החרם חודש, וגם השלטונות הלא–יהודיים נקראו להתערב. מתנגדיה של התנועה באו הן מצד האליטה הקהילתית והרבנית הן מצד אנשי ההשכלה, שראו בחסידות תנועה וולגרית, שטופת אמונות הבל, המעודדת בטלנות ובורות. רעיונותיה נדונו כחתרניים, מנהגיה כסטייה מן ההלכה ומן המסורת האשכנזית, אישיה הוצגו ככלים ריקים, זוללים וסובאים, ודברי התורה שלהם – כהתחכמויות שדופות קדים. על אף המאבקים, החסידות המשיכה להתפשט ולרכוש תומכים ובסיסי שליטה.

(ג) פריחה וניצחון: עד לתחילת המאה ה󈝿 התרבו תומכיה של התנועה החסידית בשיעור ניכר, ומרכזיה הלכו והתבססו סביב מנהיגותם של עשרות צדיקים בולטים. המתנגדים ביקשו לעצור את התפשטותה בין השאר באמצעות הסתייעות בשלטונות. המאבק הוכרע במידה רבה בשנת 1804, כאשר השלטון הרוסי חוקק את חוק הקהילות החדש, המתיר קיומם של מניינים נפרדים מחוץ לבית הכנסת של הקהילה. כפי שהבינו הכול, החוק התיר למעשה את קיומם של המניינים החסידיים, וממילא את קיומה של התנועה החדשה. היה בכך איתות מצד השלטונות כי המאמצים להוציא את החסידות אל מחוץ לחוק כשלו.

(ד) השגרה ונרמול: בין השנים 1815� נפטרו כמה מחשובי מנהיגיה של התנועה החסידית, שסימלו את תקופת הפריחה שלה. התנועה הגדולה והחזקה נדרשה עתה לתת את דעתה לשלל אתגרים מורכבים: הצורך לדאוג להמשכיות ההנהגה, הצורך לבנות מוסדות יציבים לקהילות החדשות שהתגבשו סביב הצדיקים, תחרות פנימית גוברת שחייבה הגנה על מרחב ההשפעה של כל חצר, ועל כולן – עליית כוחה של ההשכלה וראשית החילון. מכאן ואילך מתחיל תהליך ההשגרה של התנועה: ירידת הערכים המיסטיים, התחזקות הערכים המסורתיים, ותהליך מיסוד, שכלל את התגברות התופעה של הורשת האדמו"רות. תהליכים אלה שינו את פניה של החסידות, אך לא חיסלו אותה, ואף לא את רוחה. היא חדלה להיות תנועה מהפכנית בעלת אידיאל מיסטי, ובמקומו פיתחה שורה של תחליפים, שהיו קשורים בדרכים כאלה ואחרות לאידיאל המקורי אך בעלי אופי מתון ומסורתני יותר. לימוד "תורת החסידות" בחב"ד; ההידבקות בצדיק ובמופתיו בליז'נסק;  המאבק ב"מניעות" בברסלב; האידיאל הלמדני של "היהודי הקדוש" מפשיסחא, של בעל חידושי הרי"ם מגור ושל אחרים; השאיפה ל"אמת" אינדיבידואלית ול"פנימיות" אצל ר' בונם מפשיסחא; ועוד ועוד – כולם יכולים להיחשב כ"תחליפי מיסטיקה", שהוסיפו לחסידות גיוון ועוצמה רעיונית גם בשלב הבתר–מיסטי שלה.

(ה) געגועים ורומנטיזציה (אף מצד יריבים לשעבר): בשנת 1868 פרסם אליעזר צווייפל את ספרו "שלום על ישראל" המציין שינוי בגישת המשכילים כלפי החסידות. התנועה השנואה נתפסה לפתע כתנועה של תחייה דתית רעננה ומהפכנית, שהשיבה רוח חיים במפרשי החברה המסורתית המאובנת. במיוחד הלכה וגדלה הערגה כלפי דורות הראשית של החסידות: אף מי שעזבו אותה וביקרו אותה, כגון ההיסטוריון שמואל אבא הורודצקי (בן לשושלת אדמו"רי צ'רנוביל), הבהירו כי רק בדורות האחרונים כרסמו בה שיני הירידה והשקיעה, אך הדורות הראשונים היו טובים מאלה. כך הלכה והתרווחה לה "תזת הניוון", הרואה את החסידות בדורותיה הראשונים באור נוסטלגי, ואילו את החסידות המאוחרת – בעיקר מן הדור הרביעי ואילך (או משנת 1815 והלאה) – כתנועה שאיבדה את רוחה המקורית ונפלה למצב של "ניוון". תזה זו הוצגה על ידי מרטין בובר (במתינות רבה יותר מכפי שמקובל לחשוב), שמעון דובנוב, הורודצקי, גרשום שלום, רפאל מאהלר ושורה ארוכה של חוקרי חסידות חלוציים. מאוחר יותר בלט מנדל פייקאז' כמי שאימץ את תזת הניוון, אך עמל להסיר את הילת החדשנות הפורצת גם מן החסידות המוקדמת.

כיום, למותר לציין, מחקר החסידות הוא אחד התחומים התוססים במדעי היהדות, ומחקר ההגות החסידית הוא מן הענפים המרכזיים במחקר מחשבת ישראל. הספרות החסידית משמשת מקור לא אכזב לשלל תנועות של "התחדשות יהודית" בכל מגזריהן.

מובלעת תיאוקרטית

עד כאן על תולדות החסידות. ומה לגבי החרדיות הישראלית? מבחינות רבות מדובר בתנועת תחייה דתית של ממש. לצורך דיוננו כאן אגדיר תנועת תחייה דתית כתנועה המצליחה להביא קבוצה של אנשים לחולל שינוי באורחות חייהם, שינוי שבו הם חורגים מדרכיה של הדת השגרתית למען השגת מה שנחשב בעיניהם כרמה דתית גבוהה יותר. אכן, רבים מתארים את החרדיות הישראלית כתנועה של ניוון חסר חזון, שמרנות קפואה ובטלנות, אך כך גם תיארו המשכילים את החסידות בטרם הגיעו לשלב הגעגועים והרומנטיזציה. תהא הערכתנו את החרדיות הישראלית אשר תהא, היא חוללה כאן מהפכה שראוי לה בהחלט הכינוי "המהפכה החרדית", וזאת משלוש בחינות:

[1] לראשונה בתולדות ישראל החליט ציבור גדול של צעירים לוותר על קידום מקצועי, רווחה כלכלית ומימוש עצמי ולחיות חיים צנועים, והקדיש את עצמו ללימוד תורה גם לאחר הנישואין.

[2] לראשונה בתולדות ישראל החליט ציבור גדול להעמיד בראשו את גדולי התורה כמנהיגי הדור לא רק בתחומי הדת אלא גם בתחומי החולין של החיים.

[3] לראשונה מאז משבר המודרנה, האורתודוקסיה לא רק שהצליחה לשמר את גבולותיה אלא אף להרחיבם ולגייס לשורותיה חברים חדשים. אם זו אינה תנועת תחייה דתית – אינני יודע תנועת תחייה דתית מהי.

בטרם אבחן את שלבי ההתפתחות של תנועה זו לפי הסכמה הנ"ל, ארחיב מעט על כל אחד מן המרכיבים שציינתי.

[1] ההתמסרות ללימוד תורה היא שיצרה את המבנה החברתי של "חברת הלומדים". בעשורים האחרונים אין מדובר במסלול חיים שהצעיר החרדי בוחר בו אלא במסלול שהוא מתועל אליו, ורק בשנים האחרונות נבעים במבנה זה סדקים, המחזירים את חופש הבחירה ליחיד. ואולם, בשנות החמישים, השישים והשבעים, שבהם נוצר מבנה חברתי זה, רבים מן הצעירים שהצטרפו אליו (אי אפשר לדעת כמה בדיוק) עשו זאת מתוך בחירה פחות או יותר "אידיאליסטית": ההכרה שמרכזי התורה הישנים חרבו בשואה ושארץ ישראל היא שצריכה ליטול על עצמה את הקמת מרכז התורה החדש – היא שפיעמה בהם. "סיסמת הקרב" של העולם החרדי בהקשר זה הייתה "אין לנו שיור רק התורה הזאת".

נכון, היו בין תלמידי הישיבות גם כאלה שההסתופפות באוהלה של תורה וההתחמקות מאתגרי הקריירה היו עבורם בחירה נוחה, משיקולים ארציים דווקא; ונכון, לא כולם היו מתמידים גדולים שהקדישו את כל זמנם לתורה, והיו ביניהם בלי ספק כאלה שרק "הסתובבו" בישיבה. ואולם, תופעות מקבילות לאלה היו בלי ספק גם בקרב חלק מן המצטרפים לתנועה החסידית במחצית השנייה של המאה ה󈝾: לא כולם באו מתוך שאיפה כנה להתעלות בעבודת ה', לא כולם שאפו באמת להשיג דבקות, היו כאלה שביקשו להפיק ממנה תועלת ארצית והיו כאלה שהחיים הללו היו נוחים להם ושימשו להם אמתלה לחולשותיהם; אך כלום יטען מישהו בשל כך כי לא הייתה זו תנועת תחייה דתית?

[2] שלטון ה"גדולים" הוא הלוז הפוליטי של הסדר החברתי החרדי, ועד מהרה נעשתה חובת הציות להם – "אמונת חכמים" – לעיקר אמונה של ממש בציבור זה. במחנה החסידי מנהיגים האדמו"רים – כמעט כולם בעלי שושלת ענפה המגיעה עד למזרח אירופה של המאה ה󈝿 ואף המאה ה󈝾 – ובמנהיגותם אין חידוש של ממש; במחנה הליטאי ובמחנה הספרדי מנהיגים "גדולי תורה", ולשם כך נוצרה דוקטרינה חדשה, דוקטרינת "דעת תורה", שנועדה להצדיק את סמכותם של "גדולים" אלה בכל תחומי החיים, אף אלה שאינם נוגעים למומחיותם כאנשי הלכה. אמנם דוקטרינה זו לא נוצרה יש מאין, אך למרות הכול בצורתה החרדית היא הייתה חדשה, חסרת תקדים בעוצמתה ובהיקפה. עד לא מכבר הייתה סמכות זו ריכוזית ביותר: לשני המגזרים הללו היה "מרן" אחד הנחשב ל"גדול הדור".

מה לא נאמר על ה"גדולים" הללו? מנהיגים ישישים, מנותקים מהוויות העולם, האומרים שברי דברים מגומגמים, המנווטים על ידי טבעת של חצרנים ערמומיים המקיפים אותם. האמת היא שחלק מן התיאור הזה נכון, עובדתית. ואולם, גם על צדיקי החסידות הראשונים נאמרו דברים לא נעימים, ומבחינת קנה המידה המתנגדי אולי היה בהם אמת. ואף על פי כן, דברי התורה של צדיקים אלה וסיפורי המעשיות עליהם נחשבים עד היום לטקסטים המעשירים את התרבות היהודית. ועל כולם: תהא אשר תהא מידת הצלחתה של שיטת "ממשל" זו, מדובר כאן ככלות הכול בניסוי פוליטי–חברתי חלוצי ומאלף: בעיצומה של המאה ה󈞀 נוצרה בחברה מודרנית מובלעת תיאוקרטית. אמנם היא לא זכתה לשלטון ריבוני, אך דווקא היום, כאשר תיאורטיקנים פוליטיים מבקשים לפרק את מושג הריבונות הישן ולפתח לצידו דגמים מרוככים יותר של ריבונות למחצה לשליש ולרביע – המשטר החרדי הוא דוגמה חיה לדגם כזה, שפועל הלכה למעשה.

לא פחות מאלף הוא התוכן הרעיוני של דוקטרינת דעת תורה: מי שראוי לשלוט בחברה החרדית איננו מי שהעם בחר – ההשקפה החרדית מותחת ביקורת על המשטר הדמוקרטי – אלא מי שמגיע להישגים אינטלקטואליים. נוצרת כעין אריסטוקרטיה של תלמידי חכמים מובהקים, שהבולט שבהם הוא המנהיג בה"א הידיעה. למעשה, זוהי כעין גרסה דתית–יהודית לפוליטיאה של אפלטון, עם שלטון הפילוסופים שבראשה.

כיבוש הלבבות

ואוסיף במאמר מוסגר: כאשר לימדתי בשנת 1997 את הקורס הראשון שלי באוניברסיטה העברית, "פרקי יסוד בהגות החרדית", העברתי בין השאר את נושא "דעת תורה", ולאחר שסיכמתי בקצרה את תורת המדינה של אפלטון העליתי לדיון את ההשוואה הנזכרת בין שתי התפיסות הפוליטיות. זכורני כי היא צרמה לרבים בכיתה, וכמה מתלמידי הציעו הבחנות שונות בין שני המשטרים ובין שתי האליטות – פילוסופים לעומת גדולי תורה – חלקן מוצלחות יותר וחלקן מוצלחות פחות; אך אחרי כל אלה הצביע אחד התלמידים ואמר את מה שבעצם עמד בראשם של כל קודמיו: "רגע, אתה באמת מאמין שאם אפלטון היה קם היום מקברו ורואה את חבורת הסנילים הזאת הוא היה אומר: 'וואלה, על כזה דבר חלמתי?!'".

גם אם נסנן מכאן את הלגלוג השיפוטי, הרי אלה מילים כדרבנות. אמנם אף אחד מגדולי התורה ששלטו בעולם החרדי לא היה "סנילי" כטענתו, אך ברור שאצל אף אחד מהם לא היה תהליך קבלת החלטות מסודר, ובחלק גדול מן המקרים פעלו גורמים שרירותיים, אינטרסנטיים ומקריים בתוך מרכז הכוח ה"שלטוני".

 אכן, התשובה על השאלה הרטורית של אותו סטודנט – שלילית, והוא צדק בדיוק כמו שצדקו גם הסטודנטים האחרים בהבחנות שעשו בין שתי התפיסות. ואולם, חלק גדול מן ההבחנות שעשו נובעות במידה כזו או אחרת מן ההבדלים התרבותיים התהומיים שבין אפלטון לבין החרדים, ואולי גם אלה שבין הסטודנטים הישראלים לבין החרדים. ככלות הכול, הצד השווה שבין שתי התפיסות הוא העיקרון של "שלטון החכמים", ושני מרכיביו של מונח זה – "שלטון" ו"חכמים" – לובשים צורה ופושטים צורה בהתאם להקשרים התרבותיים שבהם נאמרות המילים הללו.

הרעיון הזה בהחלט אינו מובן מאליו, והוא מאתגר כמה מן המוסכמות הפוליטיות שלנו. גם אם תוצריו של רעיון זה "בשטח" אינם מרשימים, הרעיון עצמו ימשיך לעורר מחשבות ביקורתיות על השיטה הדמוקרטית שלנו, שגם תוצריה, כידוע, אינם תמיד מושלמים. מחשבות אלה מן הסתם לא יעוררו רצון להחליפה, אך בהחלט עשויות לקדם את המאמץ לשפרה.

[3] ערב מלחמת העולם השנייה, עצירת הסחף מן הדת וצירופם של בעלי תשובה לשורות האורתודוקסיה היו בגדר חלום פנטסטי שאיש לא העז לחלום. במחצית השנייה של המאה העשרים הייתה זו מציאות. את זכויות היוצרים על שינוי הגישה יש להעניק בלא התלבטות לרבי מלובביץ', שהחל בכך עוד בשנות החמישים. בשנות השישים נעשתה גם חסידות ברסלב לאבן שואבת לבעלי תשובה, ואחרי מלחמת ששת הימים הצטרפו לגל זה גם הליטאים, ובראשם הרב שלמה וולבה, מחשובי ההוגים החרדים, שהיה בעצמו בעל תשובה ותיק.

ואולם, שיאה של החזרה בתשובה היה בשנות השמונים, כאשר החרדיות הספרדית פרחה ודרשניה כבשו לבבות רבים. רוב החוזרים בתשובה לא הצטרפו לציונות הדתית אלא ליהדות החרדית. הצטרפותם הייתה חיזוק משמעותי לא רק מבחינה מספרית, אלא גם ובעיקר מבחינה תודעתית: הם סייעו לחרדים לבסס את ביטחונם העצמי הן בצדקת דרכם הן בעליית כוחם. לרגע נראה היה כאילו "טראומת הסחף" המפכה חרש בתת–מודע הקולקטיבי של היהדות החרדית עומדת להתפוגג בהדרגה (אך בל נטעה: היא נותרה שם, מתחת לפני השטח, כחשש תמידי ומאיים, וכמו נבואה המגשימה את עצמה היא חזרה וניעורה בתחילת המאה ה󈞁 לנוכח הסחף החדש מן המחנה החרדי). כמעט מיותר לציין: היכולת לכבוש לבבות חדשים, במיוחד של מי שהיו עד לא מכבר בעברו השני של הנהר, היא מסימניה המובהקים של תנועת תחייה דתית, ולא זו בלבד, אלא של תנועה מצליחה וסוחפת.

*

בחלקו הבא של מאמר זה אתמודד עם תהיות אפשריות לנוכח אפיונה של החרדיות כתנועת תחייה דתית, ואז איישם את דגם חמשת השלבים שהצגתי לעיל על התפתחותה של החרדיות הישראלית בעבר ובהווה ואעלה אפשרות (מסתברת למדיי בעיניי) לגבי העתיד, ובעיקר לגבי האופן שבו היא תיתפס בפרספקטיבה עתידית.

פרופ' בנימין בראון מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. עוסק במחקר היצירה ההלכתית והרעיונית של היהדות החרדית לגווניה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016