עינת רמון, שכיהנה בעבר כדיקנית בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, כותבת על עזיבת התנועה הקונסרבטיבית והמעבר אל שולי האורתודוקסיה המודרנית. לטענתה, אל מול משבר הערכים של העולם המערבי וטשטוש ההבחנות המגדריות – שמחלחלים גם אל העולם הקונסרבטיבי והרפורמי – יש צורך בתודעה אורתודוקסית שמבקשת להציב גבולות ברורים אל מול המודרנה והפוסטמודרנה, וליצור איזון פנימי ורוחני יציב

בעשרה בטבת תשע"א, חודשיים לפני בת המצווה של בתי, הודעתי לראשת כנסת הרבנים בתנועה הקונסרבטיבית שאני עוזבת את הארגון, את התנועה ואת הרבנות. מאז אינני משתמשת עוד בתואר 'רבה', תואר שהייתי שותפה להמצאתו הלשונית בשנת 1993. את בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, שכיהנתי כדיקנית שלו בין השנים 2005-2009, עזבתי עוד לפני שעזבתי את התנועה, על פי דרישת דעת הקהל בעולם הקונסרבטיבי, אולם נשארתי כמרצה מן השורה במכון שכטר, מוסד אקדמי ישראלי המחויב, אולי יותר מכל מוסד אקדמי בארץ ובעולם, לרעיונות של חופש הביטוי, סובלנות אמתית וכלל ישראל.

להפיכת הלב שלי קדמו "תהליכים פוליטיים", בלשון נקייה, סביב החלטה של התנועה הקונסרבטיבית בחו"ל והתנועה המסורתית בישראל משנת 2007 לאפשר נישואין חד-מיניים. כדיקנית בית המדרש לרבנים בישראל באותה עת, התנגדתי, התנגדות הלכתית ואתית, ליישר קו עם האידיאולוגיה הזו. אין בלבי כעס או טינה. אני מודה למוריי, לתלמידיי בבית המדרש ובקהילות ולעמיתיי בתנועה המסורתית על התורה שלמדתי מהם, תורה שנותרה אתי גם לאחר ניתוק הקשרים הבין-אישיים, כפי שקורה לעתים במחלוקות רעיוניות ההופכות, למרבה הצער, לאישיות. בדברים הבאים אשרטט את התהליכים שהביאו אותי לעזוב את התנועה הקונסרבטיבית ולהצטרף אל שולי האורתודוקסיה המודרנית, וכן את ההבדלים שאני מוצאת בין שתי התנועות הללו – הבדלים קריטיים, להבנתי, להבנת משמעותה של האחריות כלפי כלל ישראל.

הקונסרבטיביות כפתרון המתח הזהותי

המהפכים הפנימיים שעברתי הם פרי ה'רצוא ושוב' של משפחתי בדורות האחרונים, שנעה על ציר המתח בין המודרנה לבין היהדות. נולדתי בשנת 1959 בירושלים החצויה למשפחה ציונית סוציאליסטית. סבי מצד אמי, אלעזר אלפרן (שנודע בכינויו 'ברדה'), היה ממגני תל חי, ידיד אישי של יוסף טרומפלדור וממקימי גדוד העבודה. אשתו, רבקה, סבתי מצד אמי, באה ממשפחה אורתודוקסית-מודרנית משכילית וציונית שעלתה רובה ארצה בעלייה השלישית. סביי וסבתותיי חדלו, בשלב מסוים בחייהם, לשמור שבת וכשרות. את הוריי הם חינכו בתנועת השומר הצעיר. אמי ואבי, הניה ואמנון רמון, היו מבין דורות הצברים הראשונים, העברים החדשים, שנפגשו והתאהבו בשנותיה הראשונות של המדינה בקן השומר הצעיר בירושלים.

האתוס הציוני פיעם בכל היבט של חיינו המשפחתיים. נטייתנו הפוליטית המובהקת הייתה לתנועת העבודה. ואולם, בין החברים הקרובים ביותר של בני משפחתי היו אנשי האצ"ל, הלח"י, בית"ר והציונות הדתית. קשה להסביר כיצד התרחשה התופעה הזו דור אחרי דור. המטרייה הציונית סוככה על כולם. עבורי, אם כן, הסיפור היהודי-ציוני היה מאז ומתמיד סיפור על כלל ישראל שמחולק לקבוצות שונות, החלוקות ביניהן על הדרך אך שותפות לאותה דרך. ברור היה שלכל קבוצה הזכות והחובה להגדיר את גבולותיה, את זהותה ואת ייחודה, ולהוות בית רוחני לאנשיה. ברור היה כי כל קבוצה תורמת את ייחודה להשתלשלות הכללית המופלאה של העם היהודי השב לארצו.

בשנות התבגרותי, שעה שהייתי חברת גרעין וקומונרית בנוער העובד והלומד, ראיתי לנגד עיניי את אשר חזה ברל כצנלסון עוד בשנות הארבעים: התרוקנותה הרוחנית של תנועת העבודה. ההתרוקנות התרחשה, כפי שחשתי, עקב החומרנות שפשתה בחברה הישראלית כולה ועקב ההתרחקות של תנועת העבודה משורשיה היהודיים, ובכלל זה התנכרותה להוגי הדעות שלה-עצמה. שנות בגרותי היו שנות משבר האמון והזהות שלאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בבית ספרי בירושלים פתחו בפנינו דווקא אז את שערי התלמוד ומחשבת ישראל, ואלו הפכו למקצועות חובה עבור כל מי שחשקה נפשו או נפשה בלימודים הומניים. כך, מתוך שלא לשמה בא לשמה: אוהבי הספרות וההיסטוריה נאלצו בעל כורחם ללמוד גם לימודי יהדות, שנלמדו אמנם בכלים חילוניים-אקדמיים, אך העירו והאירו את הנשמה למי שהיה, כמוני, פתוח לכך.

משחר ילדותי קיננה בי אמונה דתית חזקה וגם עמומה, כסוד שהיה נחוץ לנצור בלב פנימה. התנועה המסורתית פתרה, כביכול, את המתח הפנימי של זהותי ונראה היה, לכתחילה, שהיא אפשרה שילוב של ציונות חילונית ויהדות. כשהגעתי לתנועה הקונסרבטיבית בשנות השמונים של המאה העשרים היו אך מעט צברים שביקשו לעצמם מקום בתנועה זו, שהייתה נטע זר של יהדות אמריקה בישראל. גם ההצטרפות שלי כאישה הראשונה בארץ (ומהראשונות בעולם) לשורות הרבנות הקונסרבטיבית הביאה להרמת גבה מעת לעת.

לא מוצאים מקום בתנועה

לאחר הסמכתי לרבנות בשנת תשמ"ט נישאתי לאישי אריק אשרמן, רב רפורמי שעלה ארצה, ובמהלך שנות התשעים ניהלתי מאבקים פוליטיים רבים כדוברת התנועה המסורתית. מבלי משים הפכתי למשמיעת קול פמיניסטי קיצוני, שעיקרו ציטוט חלקים מן ההלכה המנותקים מהקשרם ההלכתי הרחב. באופן אירוני – כך זה נראה ממבט של שנים – יצא שבאתי לחפש יהדות, חיבור עמוק עם בורא עולם, קהילה לומדת ומתפללת, אך המאבק הפוליטי הסיט את דרכי מן העיקר אל הטפל – אל עימותים בלתי פוסקים עם ההנהגה הפוליטית של ישראל, כדי לשנות את הסטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה. חסרה לי אז הבנה היסטורית וסוציולוגית באשר לשורשיו של הסטטוס-קוו ובאשר לנחיצותו, כהסכם שהוא הרע במיעוטו, אך כזה שמבטיח קיום משותף של כל הקהילות היהודיות בארץ ישראל.

אינני מצטערת על השנים שבהן פעלתי כרבה של קהילות בישראל ובארצות הברית. תרמתי בתום לב וכמידת יכולתי לקירובם של מבוגרים, בני נוער וילדים ליהדות. זכות גדולה הייתה לי לפתוח את הלב ולסייע בידי יהודים ויהודיות לבקש יהדות התואמת את שורש נשמותיהם הייחודיות. לא מעט מחניכיי ומתלמידיי בארצות הברית ובישראל פנו אף הם לאורתודוקסיה; רבים מתלמידיי המשיכו את דרכם הקונסרבטיבית, הרפורמית או החילונית, אך הבינו אותה טוב יותר והתחברו לעברית, ללימוד מקורות היהדות ולכלל ישראל כפי יכולתם. במפגשים עם הצעירים החלה להתגבש בקרבי ההבנה שעליי להתנתק מן התנועה הקונסרבטיבית. נתקלתי בבוגרי התנועה שהסבירו לי כי מרגע שהחלו ליישם באורח חייהם את ערכי התנועה הקונסרבטיבית – תנועה שחינכה למחויבות להלכה, לשמירת שבת וכשרות – הם נאלצו לעבור לאורתודוקסיה, היות ולא היה להם עוד מקום רוחני בתנועה שבה גדלו.

גם תפיסותיי הפמיניסטיות בגרו והבשילו. שנות התשעים, שבהן שירתי בקהילות קונסרבטיביות, היו מהולות בהמתנה לשני ילדיי, שבואם התמהמה במשך עשר שנים מיום נישואינו ועד הולדתם. משחוויתי את האמהᤞת, היא שינתה אותי מן הקצה אל הקצה. באמהות גיליתי את הקסם של הבית ואת היכולת המופלאה לצמוח בו מבחינה רוחנית, באמצעות לימוד התורה היום-יומי, המשפחתי, לימוד תורה המותאם לכל גיל. סדר העדיפויות שלי השתנה: העבודה והקהילה הפכו משנִיים לעומת הבית והמשפחה, שהוצבו עתה במקום הראשון. המעגל נסגר כאשר ילדיי, שחונכו בבית הספר 'קשת' של זרם החינוך המשלב, היו מן המעטים בזרם הזה שנכנסו אליו כלא-אורתודוקסים ויצאו ממנו כדתיים אורתודוקסים.

לא להתבטל בפני הנאורות

אך ברצוני לתת את הדעת לא רק לסיפור האישי שלי, אלא גם לרקע התיאולוגי-פילוסופי של המהפך הרעיוני שעברתי. תחילה, מבחינה עובדתית, בשנים שבהן חוויתי את המהפך שלי, מספר החברים בתנועה הקונסרבטיבית הלך והצטמצם בקצב מהיר: התנועה, בעבר שליש מיהדות אמריקה, התכווצה בשנת 2013 ל-18% בקרב כלל האוכלוסייה היהודית-אמריקנית, ולעשירית מקרב הצעירים בה. אחד הרבנים המסורתיים בישראל אמר לי שבשעה שבעולם האורתודוקסי, תחת כל אדם שעוזב מצטרפים חוזרים בתשובה רבים, הרי שבעולם הקונסרבטיבי אין אנו רואים תופעה דומה. התחושה בקרב רבים מן המנהיגים בישראל ובחו"ל היא שהתנועה הקונסרבטיבית וקהילותיה מנהלות קרב מאסף בתפוצות נוכח העולם הפוסטמודרני, ששמט את הקרקע מתחת לאלו המבקשים לשמור על גבולות ברורים של הלכה, ולו רק בתחום אחד, ועם זאת להשתלב בחברה המודרנית ולהפנים כמה מערכיה המשתנים ללא הרף.

האתגר הזה עומד כעת גם לפתחה של האורתודוקסיה המודרנית, שאליה אני משתייכת כיום. המבקשים למנוע את היעלמותה של האורתודוקסיה המודרנית חייבים להיות מודעים למשבר שחל בעולם החילוני, הרפורמי והקונסרבטיבי, ולהציב גבולות ברורים בסוגיות הלכתיות מהותיות – דבר שהזרמים האחרים כשלו בו. יתר על כן: על האורתודוקסיה המודרנית להקפיד על שיח הרואה באור חיובי את עולם התורה ולא מתבטל בפני ה'נאורות', שהיו בה ויש בה לא מעט פגמים. גם אם יש קווים דומים בין הפרשנות ההלכתית הקונסרבטיבית לבין זו של הקהילות המשתפות – קהילות המקיימות מניינים שוויוניים ורואות את עצמן עדיין חלק מן העולם האורתודוקסי – אני מבחינה בהבדלים מהותיים בין יכולת הישרדותו של הזרם האורתודוקסי המודרני בעידן הפוסטמודרני ובין הזרם הקונסרבטיבי ההולך ומצטמק, בכלל זה גם הבדל מהותי בין הקהילות המשתפות ובין הזרם הקונסרבטיבי. הגם שהפמיניזם בדורנו טועה בחטא העיוורון למורכבות האנושית, חטא שלקו בו כל האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים, אני מאמינה ומייחלת לכך שבארץ ישראל, כחלק מתהליכי הגאולה, תתגבש נוסחה מתונה ואופטימית של פמיניזם, כזו המדגישה את השותפות בין גברים ונשים, המעמיקה את השוויון המהותי הכרוך בשותפות זו, לעתים תוך נכונות לוויתור על שוויון הלכתי-טכני. נכון לעכשיו, הקהילות המשתפות מבטאות את החזון הזה.

שוני נוסף שאני מזהה בין התנועה הקונסרבטיבית ובין הקהילות המשתפות באורתודוקסיה המודרנית הוא הקשר של מייסדי הקהילות המשתפות לאורתודוקסיה. רוב חברי הקהילות המשתפות הם שומרי מצוות; ילדיהם מתחנכים בבתי ספר של הציונות הדתית ובתנועות נוער אורתודוקסיות, והם לומדים לנווט את דרכם בין מנהג המשפחה והקהילה – שלפיו נשים מזמנות בברכת המזון, קוראות בתורה ועוברות לפני התיבה בחלק מן התפילות – ובין תנועות הנוער ובתי הספר, הנוהגים על פי ההלכה האורתודוקסית. בעת הזאת, בקהילות המשתפות עדיין ישנה ענווה בריאה בתהליך הפרשנות ההלכתית. ואולם, אם חברי הקהילות המשתפות ידרשו מתנועות הנוער האורתודוקסיות להנהיג בתוכן את מנהגיהן, או אם ירווח בקהילות הללו המסר שמנהגי התפילה של אבותינו ואמותינו אינם מוסריים, כי הם אינם משתפים או שוויוניים דיים – אזי ייווצר עימות חריף שיביא, חלילה, לחיסולן ההדרגתי של הקהילות הללו.

ככלל, התנהלותם של הזרמים הליברליים בעימותים דתיים מייצרת נזק חמור לעם היהודי. היא מחזקת, באופן אירוני, דווקא את הקבוצות האנטי-מודרניות, המסתגרות, ומחלישה מאוד את הזהות היהודית של רוב בני העם. כל עוד מנהגי הקהילות המשתפות הם בבחינת מנהגים מקומיים שאינם הופכים ל'זרם', עם 'מועצת חכמים' או 'ועד הלכה' עליון משלו, הרי שיש לקהילות הללו סיכוי לטוח מעט, בלשונו של יהודה עמיחי, את האדמה הצחיחה, הקשה, הסדוקה ממאבקים למען ה'צדק' המוחלט, ולתת לגבעולים רוחניים רעננים לצמוח במציאות דתית ולאומית מורכבת. הנוער הגדל בקהילות המשתפות ובוחר לדבוק בדתיותו האורתודוקסית מיטיב, לרוב, להבין את האיזון העדין הזה יותר מן הבוגרים.

בזכות המחיצה

לבסוף, המחיצה המחלקת את החלל של בית הכנסת האורתודוקסי בין גברים ונשים מתגלה כבעלת ערך משמעותי. בעולם הקונסרבטיבי, הסרת המחיצה הייתה השינוי הראשון שהונהג ביחס לנוהג האורתודוקסי, ובראשית המאה העשרים היו אף בתי כנסת אורתודוקסיים בצפון אמריקה שנהגו לפיו. אולם כיום, דווקא בעידן שבו גורמים כוחניים תובעים את ביטולה המוחלט של ההבחנה בין גברים ונשים, המחיצה חשובה יותר מתמיד. ההכרה בהתפלגות הטבע, שבני האדם הם חלק ממנו, לשני מינים – זכר ונקבה – נחשבת בעולם הליברלי לגזענית ולהטרו-פטריארכלית, למרות שהיא תואמת לחלוטין את התגליות המדעיות החושפות עוד ועוד פרטים על ההבדלים שבין איש ואישה ומשמעותם. הנחת גבול מוחשי וסמלי בין נשים וגברים מגבילה את מערבולת השינויים המגדריים האין-סופיים, הנתבעים מן הכיוון הפמיניסטי שהעולם הדתי-ליברלי נקלע אליו.

מסעי הפמיניסטי הביאני לתודעה שהחברה המודרנית והפוסטמודרנית היא חברה שביסודה מתעבת את האמהᤞת הביולוגית ואת הנשיות הביולוגית על כל היבטיהן, למן דרכי העיבור והשיתוף הטבעיות בין אב ואם ועד לזלזול בכל היבטיו הפנימיים של הטבע הנשי – מחזור חודשי; לידה והנקה; שעון ביולוגי, שאותו עולם תעשייתי שואף לחנוק על ידי דחיפה להקפאת ביציות לצורך פיתוח קריירה. הדחף למסחר את הילודה באמצעות הרחבת תעשיית הפונדקאות שלא לצורך רפואי הוא היבט נוסף לאופן שבו העולם הפוסטמודרני ה'נאור' לועג לקשר הביולוגי העדין שבין אישה ובין תינוקה שצמח, גדל ברחמה. ולכן, נשים המבקשות לגדל תינוקות וילדים בדרך מסורתית, הכוללת ילודה מרובה, הנקה ממושכת, שהייה ממושכת לצד התינוקות והילדים הרכים והבוגרים, זוכות לקיתונות של בוז כ'פרימיטיביות' בעיני החברה הפוסטמודרנית.

השנאה לנשיות הביולוגית באה לידי ביטוי גם בהנהגת נורמות של מיניות מתירנית, שאינן מתאימות לנשים וספק אם הן מתאימות לגברים בעלי כמיהה רוחנית. כל הנערות והנערים, הנשים והגברים בחברה הפוסטמודרנית, זולת אלו שמשתייכים לקבוצות דתיות-שמרניות, נאלצים להתמודד עם לחץ חברתי עצום, אם הם אינם רוצים לחיות על פי הנורמות המיניות ה'אנטי-מהותניות'. הדבר מתרחש לעתים קרובות על חשבון בריאותם הנפשית של בני אדם, ומייצר גם תגובת נגד דיאלקטית למתירנות בדמות ההתרחקות הקיצונית בעולם החרדי מדו-שיח רוחני עמוק ומכבד בין גברים ונשים. למדתי ש'שוויון מגדרי' יכול ללכת יד ביד עם עריצות מרושעת, פגיעה מינית והתעללות מגדרית בנשים ובגברים. לא בכדי מספר המדרש שהשעבוד של עם ישראל במצרים התאפיין, בין היתר, בכפייה של נשים לעבוד עבודה גברית ובכפיית גברים לעסוק בעבודה נשית.

רבים מן הכלים של הבינה הרגשית, הנשית, שבנתה את בית ישראל לאורך דורות, מתוך קיום הברית בין נשים וגברים במסגרת הנישואין, אבדו בדורנו, משום שהעולם הפמיניסטי דחה אותם כבלתי-שוויוניים דיים. אכן, גם העולם הקדם-מודרני לא היה טלית שכולה תכלת. ואולם הצער הגדול בדור זה, שבו עומדים לרשותנו משאבים חומריים בלתי מדומיינים, הוא שנשללת מאתנו היכולת הפנימית-הרוחנית ליהנות מעושרם בשל הנהייה הבלתי פוסקת אחרי 'קִדמה' ועוד 'קִדמה', כאשר ה'קִדמה' כרוכה תמיד בניפוצן של מסורת אבות ואמהות. התרבות שאנו חיים בה מטפחת חוסר שקט פנימי, ואינה מאפשרת לנו ליהנות מן השפע והטובה שבהם זיכה אותנו בורא עולם. דווקא בעולם האורתודוקסי נמסרים כיום לאישה ולאיש כלים רוחניים המסייעים בבניית איזון פנימי וביצירת קשרים משמעותיים ויציבים בין איש ואישה, מה שאין כן בעולם הקונסרבטיבי.

כפועל יוצא של המודעות הזו, אני שמחה באורתודוקסיה שאל שוליה הצטרפתי, למרות הביטויים הנלעגים-לעתים של חלק מדובריה, ולמרות הבעיות שהיא סובלת מהן, כמו כל ממסד אחר. ייתכן מאוד שעם הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים, המטשטשים את הגבול בין האדם והמכונה, המבטלים כלאחר יד כל קשר אנושי בין האדם והטבע שמחוץ לו והטבע אשר בתוכו, הגענו למציאות המושחתת, הקדם-משיחית, שאותה חזו הנביאים. במציאות שבה אומרים לרע טוב ולטוב רע, שבה סוגדים, כנהוג בתרבות אלילית, למעשי ידי האדם – הפיתוחים הטכנולוגיים למיניהם – ובעקיפין גם למפתחיהם ולמממניהם; במציאות שבה מטשטשים את ההבדלים בין זכר ונקבה – נוכח אלילות מסנוורת, בעלת עוצמה אדירה שכזו, השואפת גם לבטל את דפוסי הרבייה המסורתית (באמצעות הנדסת רחם מלאכותי ושיבוט בני אדם), רק 'עבריות נאצלת', שיש בה אמירה דתית, צלולה וטהורה, המגדירה את ה'עברי החדש' וה'עברייה החדשה' ככאלה שכל העולם מעברם האחד ואילו הם מן העבר האחר – רק עבריᤞת כזו תחזיק מעמד.

מסתבר, בדורנו, שללא המרד החילוני באורתודוקסיה, עם ישראל לא היה מסוגל לקומם את עצמו מהריסותיו ולהקים את מדינת ישראל. אך ללא אורתודוקסיה חזקה, המציבה גבולות נוכח פגעי ההרס המוסרי בעולם, במערב ובמזרח, מחד גיסא, אך מאידך גיסא מקרבת בתבונה את היהודים למהותם היהודית, בדרך שאיננה מתפשרת על עיקרי התורה, לא נוכל להמשיך ולקיים את העם היהודי בכלל ואת החברה הישראלית כולה בפרט. אני מייחלת לכך שדיוק בהבנת התורה יסייע בידינו לצעוד בשביל הזהב, ללא היסחפות להקצנות מימין ומשמאל, ותוך שמירה על המחויבות לצלם אנוש ולכלל ישראל. אני, על כל פנים, כמי שמקורות ההשראה שלה הם א"ד גורדון, עדה מימון והרי"ד סולוביצ'יק, אשאר בקרב קבוצה המחנכת לברית נישואין בין איש ואישה ולברית בין כל חלקי העם היהודי – בריתות של גורל וייעוד, שיש להן עוגן בתורה ושמתוכן נובעת האחריות גם כלפי כל המעגלים האנושיים הנוספים במדינת ישראל ובאנושות כולה.

*ד"ר עינת רמון היא מרצה בכירה במחשבת ישראל, בלימודי האישה ובליווי רוחני במכון שכטר למדעי היהדות