8 באוג

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

תהליך החניכה שמעביר האר"י את תלמידו מעורר מהפך בתפיסת הסדר של תהליכי ההתפתחות הרוחנית, ומקדם לראשונה מפגש עם הרע. מפגש עם תורת הקבלה הצפתית לרגל יום פטירת האר"י בה' באב

אלו הם הדברים שאמר לי מורי זלה"ה הנוגעים לי ולשורש נשמתי: ביום ר"ח אדר שנת השל"א ליצירה אמר לי כי בהיותו במצרים התחיל להשיג השגתו, ושם נאמר לו שיבא לעיר צפת כי שם הייתי אני חיים דר שם, כדי שילמדני. ואמר לי כי לא בא לדור בצפת אלא בעבורי, ולא עוד אלא שאפילו עיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי להשלים אותי, ולא בא לצורך עצמו כי לא היה צריך לבא (כתבי האר"י, שער הגלגולים הקדמה לח).

שנה ושמונה חודשים בסך הכול. זה היה פרק הזמן שבו נמשך הקשר בין שני המקובלים הצעירים שהפכו את העולם היהודי לבלי הכר: המורה ר' יצחק לוריא אשכנזי והתלמיד ר' חיים ויטל. על פי חוקר הקבלה גרשם שלום לא רק השבתאות הושפעה עמוקות מקבלת האר"י. גם החסידות, ההשכלה והתנועה הציונית נוצרו מגלי ההדף שלה, כמו גם היסודות התיאולוגיים במשנתם של הרמח"ל, הגר"א, הרב קוק וענקי רוח אחרים שהשפעתם התרבותית והפוליטית על העם היהודי הייתה דרמטית ומכוננת.

בתוך הקורפוס הגדול של כתבי האר"י, שער הגלגולים הוא טקסט יוצא דופן יחסית. בין השאר כלול בו תיאור חריג של דיאלוג אישי מתמשך בין התלמיד למורו: רח"ו מפציר באר"י לגלות לו את "שורש נשמתו", אך רבו לא ממהר להיעתר לבקשה ורק לאחר תחינות רבות הוא משחרר את האינפורמציה טיפין טיפין.

מסירת הידע תלויה במצב התודעה של התלמיד, ולכן האר"י מטיל עליו משימות רוחניות שונות שרק עמידה בהן מאפשרת התקדמות בתהליך. רח"ו נענה לאתגר ובכך זוכה לחשיפה הדרגתית של שכבות בביוגרפיה המיסטית של נשמתו. ניתוח התהליך מאפשרת הצצה ליסודות שאותם פיתח האר"י בתורתו.

כתב‭ ‬את‭ ‬הקוד‭ ‬הפנימי‭ ‬של‭ ‬ההוויה‭. ‬קבר‭ ‬האר‭"‬י‭, ‬צפת‬‬‬‬‬‬‬‬‬
צילום‭: ‬יעקב‭ ‬נחומי‭, ‬פלאש‭ 󉆊‬‬‬‬

בראי הדמויות הגדולות

בשכבה הראשונה מגלה התלמיד שהוא נולד כגלגול ממספר דמויות שחיו בעבר הקרוב יחסית: הרב וידאל די טולושא – מחבר הפירוש "מגיד משנה" על הי"ד החזקה לרמב"ם, ר' יהושע סוריאנו שהיה "אדם עשיר וזקן ובעל צדקה", "אברהם בחור בן י"ג שנפטר בשנת י"ד", וגם ר' שאול טרישטי, עליו נאמר "ונזדמן לו עון אחד והוא זה, כי הוא היה מוהל ומתחלה לא היה בקי, ומל ולד אחד ומת מחמת המילה, והיה זה שוגג קרוב למזיד". לגלגולים הקרובים יש השלכות שונות על נפשו של רח"ו – הוא סובל מחרדות כאשר הוא נקלע לאירועי ברית מילה, ומהעובדה שבעל "מגיד משנה" עסק בתלמוד ובהלכה ונמנע מלעסוק בזוהר הוא מסיק שמוטלת עליו חובה לתקן זאת ולעסוק בנסתר.

לאחר מספר חודשים האר"י ורח"ו יוצאים לטייל ומגיעים לכפר עכברא. האר"י מתקשר בנשמת ר' ינאי הקבור שם ומגלה לתלמידו את השכבה השנייה של שורש נשמתו. הוא מספר לו כי הוא גלגול של ר' יוחנן בן זכאי ור' עקיבא, שלשניהם קשר מיסטי לנשמת משה רבנו. כאן התמונה מתחילה להפוך למורכבת, שכן חייהן של שלוש הדמויות הללו מחולקים לחטיבות של 40󈞔󈞔. על ר' עקיבא נכתב בתלמוד שארבעים שנה היה עם הארץ, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד. רבן יוחנן בן זכאי היה סוחר במשך ארבעים שנה, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד. חייו של משה התחלקו גם הם באופן דומה.

הדמויות הגדולות של ההיסטוריה הן דמויות מורכבות, ורח"ו מגלה מהר שההקשר לר' עקיבא ולר' יוחנן בן זכאי משפיע עליו לא רק באופן חיובי. בטרמינולוגיה של האר"י – זיקה לדמויות היסטוריות גדולות משפיעה לא רק ברמת הרוח אלא גם ברמת הנפש. ר' עקיבא ורבן יוחנן זכאי חיו כעמי הארצות במשך ארבעים שנה, "ובפרט ר' עקיבא, שהיה אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, ומזה תבין שאר דברים כשהיה עם הארץ ארבעים שנה ובהכרח שהיה להם חטאת נעורים".

על מנת להתקדם מוסר האר"י לרח"ו פרקטיקות שונות כמו "תיקון השק". עם הזמן מתברר כי ההנחיה לעטות שק על הגוף לא נועדה למטרה סגפנית גרידא, אלא שהשק המורכב מ"נימים" (שערות) מסמל חיבור אל ה"חיוורתא" – חלק מהגולגולת המזוהה עם "ספירת הכתר" המשקפת את הרצון הנעלם. התפתחות רוחנית מתחילה מחיבור האדם אל הבקשה הכמוסה של החיים. זוהי בקשה לא מודעת. שאלות יסוד שכל אדם שואל את עצמו, כמו שאלת ייעוד האדם, איך לחיות ואילו כמיהות ובקשות ראוי לממש, תלויות בפענוח של אותו רצון אישי נעלם ותרגומו לשפת המציאות.

מהפך הטוב והרע

השלב הבא מתרחש בפסח שני של אותה שנה. האר"י חושף בפני רח"ו רובד נוסף בביוגרפיה הנשמתית ומגלה לו שהוא גלגול של קין. הוא נכנס למסע שמתמודד עם הקונפליקט המיתולוגי הקדום שבין קין והבל, קונפליקט שיתגלגל מאוחר יותר וילבש צורה חדשה במאבק שבין יעקב לעשו. התיאור של האר"י כאן מהפכני, כי בספר תיקוני הזוהר התמונה מאוד דיכוטומית – קין הוא הרע והבל הוא הטוב.

האר"י מערער על התמונה של ספר התיקונים ומציע מהפך. הוא מסביר שגם בקין וגם בהבל יש טוב ורע מעורבבים. יתרה מכך, ה"טוב" הטמון בקין גבוה מאוד בשורשו. קין נושא איכויות גבוהות המתקשות להתממש בעולם בצורה נורמטיבית. אלו איכויות טרנספורמטיביות המסוגלות לחולל מהפכים ותמורות עמוקות במציאות. המשיכה של קין אל החומריות ותהומות הנפש נובעת באופן פרדוקסלי מהאנרגיות הגבוהות והפוטנציאל הבלתי ממומש שלו. האר"י הופך את הדמון לאתגר רוחני ומסמן את אנרגיות התוהו כבעלות פוטנציאל משיחי.

המורה אומר לתלמידו: אני שייך להבל, לעולם רוחני סדור ומובנה, עולם שיש בו היגיון, פורמליזם ומשמעת פנימית. אתה לעומתי שייך לשורש קין האפל והעוצמתי. המסע הרוחני שלך יהיה הרבה יותר מורכב אולם אתה תגיע הרבה יותר רחוק. המשימה שמציב בפניו האר"י גבוהה: לבנות שפה רוחנית שמתייחסת אל החלקים האפלים והנמוכים של הבריאה, שלא בורחת באסקפיזם אל הגבוה והמופשט, שלא נרתעת מהתמודדות.

המשמעות התיאולוגית פה דרמטית: בניגוד לתפיסה הדתית הקלאסית שנמנעת מעיסוק ב"נפש הבהמית" ובחלקים הנמוכים של המציאות, האר"י מציע שפה דתית חדשה שמתמודדת חזיתית עם התכנים שמזוהים עם "פרצוף קין".

בתמוז באותה השנה מבקש רח"ו ממורו שיכניס אותו אל עולם הייחודים. האר"י מלמד אותו ייחוד קצר אך המשימה נכשלת: "ובחצי הלילה קמתי וייחדתיו, וארגיש זעזוע בגופי, וראשי כבידה עלי, והתחיל דעתי להשטות, ונעקם פי לצד אחד, וחדלתי מלייחד עוד", כותב רח"ו ביומנו. מורו מסביר לו שהוא צריך לעבור תהליך של התפתחות אישית כדי להיות בשל להשגות. שעת הרצון מגיעה בראש חודש אלול של"א, אז האר"י שולח אותו למערת אביי ושם הוא משיג את ההשגה הראשונה שלו.

מגוון של טיפוסים

אט אט אנחנו מתחילים להבין שתורת הגלגולים לא באה לספק סקרנות היסטורית או ביוגרפית, אלא באה להצביע על השוני והמגוון הרחב של הטיפוסים הרוחניים. למרות שהתורה היא אחת אנשים נולדים עם שוני גדול ביניהם. כל אחד מאיתנו שייך לאשכולות של נשמות עם נטיות מסוימות, ולכן דגש בעבודת ה' שמתאים לפלוני לא בהכרח מתאים לחברו.

כתוצאה מכך האר"י מסיק שההנחיות בעבודת ה' צריכות להלום את תהליכי התפתחות הנפש: מהחוץ פנימה ומלמטה למעלה. רח"ו עוסק קודם כול בתיקון ממד "עם הארץ" שבו לפני שהוא מתקדם להשגות עליונות בדיוק בגלל התפיסה הזו – שאיזון פסיכולוגי הוא בסיס לכל תהליך התפתחות מתקדם. רק לאחר שיעבור אינטגרציה נפשית עמוקה הוא יוכל להתקדם אל הקומות הגבוהות יותר של התודעה.

שיאו של התהליך מתרחש לקראת מות האר"י בה' באב. בחמשת הימים האחרונים הוא חושף בפני תלמידו את השכבה הגבוהה ביותר של הנשמות, השכבה האצילית (המכונה אצלו "זיהרא עילאה"). השכבה הגבוהה יוצרת מהפך שלם בהבנת הנפש: הממדים ההיררכיים של גבוה ונמוך מפנים את מקומם לממדי עומק של פנימי וחיצון. העולמות העליונים אינם "למעלה" אלא "פנימה". אם כל התהליכים עד כה התמקדו במאבק גלותי שבין טוב לרע ובין "אורות" ל"קליפות" בבחינת "עץ הדעת טוב ורע", הרי שרמת ה"זיהרא עילאה" מתכתבת עם חזון עצמות היבשות של יחזקאל – האדם הראשון חוזר לתחייה ואבריו מתכנסים כחלק מהתהליך המשיחי של השיבה לארץ ישראל.

אותו "זיהרא עילאה", שאותו יזהה מאוחר יותר הרב קוק עם תהליכי שיבת ציון, אמור לפתח שפה הוליסטית ואורגנית חדשה: האדם ימשיך לחפש את מקומו הפרטי ואת השליחות הספציפית שלו, אולם יעשה זאת מתוך מודעות רחבה לאורגן הגדול שבתוכו הוא פועל: המשפחה, הקהילה והאומה.

היכרות עקיפה

האר"י לא כתב לא תיאולוגיה, לא תיאוסופיה, לא פילוסופיה ולא פסיכולוגיה. הוא כתב את הקוד הפנימי של ההוויה כפי שקלט אותו בנשמתו הענקית ובחסד הא–ל הפלאי שאליו זכה. אולם הקוד הזה התגלה במהלך השנים כבסיס להרבה מאוד שפות: תיאולוגיה, תיאוסופיה, פילוסופיה ופסיכולוגיה. לא לחינם רוב התנועות הגדולות של העם היהודי ב� השנים האחרונות הושפעו ממנו עמוקות, במישרין ובעקיפין.

הקושי בהתמודדות עם השפה והטרמינולוגיה גרם לרוב ככל חוקרי הקבלה שלא להיכנס אל הקרביים של תורת האר"י ולהסתפק בתיאורים כוללניים וחיצוניים שלה. התוצאה היא שההיכרות עם תורת האר"י היא לרוב עקיפה מאוד, באמצעות הוגים שתרגמו אותה לשפתם (כמו הרמח"ל, הגר"א, מורי החסידות והרב קוק). יש בכך החמצה. "רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דווקא", כתב הרב קוק. הוא הבין שבשפת הקוד האינסופית הזו טמון פוטנציאל לניסוחים דתיים מתחדשים שמתמודדים עם האתגרים החברתיים הגדולים שמתגלגלים לפתחנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אב תשע"ו, 5.8.2016

8 באוג

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

ההלכה אכן אוסרת משכב זכר, אבל זו לא הזווית היחידה שבה יש לבחון את הסוגיה. יש להעניק במסגרת אזרחית זכויות אדם ומשפחה, ולזכור כי מצעדי הגאווה מפגינים כנגד מצעדי הביוש והאפליה אך לא כנגד הדת

המשל ההודי המפורסם על הפיל וחמשת העיוורים הממששים ומתארים את הפיל בצורות שונות מנסה ללמד כי כל דבר ביקום אפשר לבחון בפנים שונות, וככל שנקודות המבט יהיו מעמיקות ומגוונות יותר כך נבין יותר. לאיש מאיתנו אין את היכולת לראות את התמונה הכללית, והיא יכולה להיות תוצר של חכמת ההמונים בלבד, של חמשה עיוורים המשוחחים איש עם רעהו ויוצרים ביחד פיל בעל חדק ורגליים ואוזניים ושנהבים וזנב קטן. וכשהעיוורים לא משוחחים, מתבצרים בעמדתם ומשוכנעים כי תמונת עולמם היא היחידה, או אדישים לתמונת העולם האחרת, כי באמת אין אמת שלמה, העולם מלא עיוורון, הקצנה ושנאה, או אדישות וניכור.

חמישה עיוורים

נבחן את חמשת העיוורים בעולם הדתי. הראשון הוא איש ההלכה, המביט אל העולם כדיין, כזה הבא לאכוף את החוק על נתיניו, בין אם ירצו או לא, בין אם הם מזדהים עם החוק או לא. איש ההלכה יהיה נוקב הרים וחסר רחמים, כי הרי החוק צריך להיות עיוור לנקודות המבט האחרות, ורק ה"אמת" ההלכתית נר לרגליו.

העיוור השני בחשיבותו הוא איש המוסר. האיש הזה מביט אל העולם באנושיות ובחמלה, מבחינתו רק ההווה קיים ואת כאביו צריך למתק. הוא לא מבחין בשיקולים היסטוריים או כלכליים, לא מתחשב במדרון חלקלק או בניצול רע של מידת החסד, ובעיקר לא מביט אל הטוב הכללי, רק אל זה הפרטי. בעולמו של איש המוסר, כל שאר המבטים, כולל זה של איש החוק, כפופים לסגולה הטובה, להתחשבות ודאגה לגורלו של כל יצור ומשאב. יש להדגיש, אין ספק כי אין זהות ברורה בין הלכה למוסר.

העיוור השלישי הוא איש החינוך. שיקוליו של איש החינוך שונים. לדידו ההווה לא חשוב, רק העתיד המחובר לעבר, והוא עסוק בעיקר במציאת דרך נכונה לעצב תפיסת עולם ומנהג והרגלים. בעולמו של איש החינוך יש כלים מגוונים, כולם טקטיקות חינוכיות, של ענישה וחיבוק, צעקה ושתיקה. הוא מוותר על ההלכה לעתים כדי לפנות מקום לאמון, ולעתים אחרות דווקא מתעקש על דקדוקים שההלכה לא דורשת, כדי לזכות בהקרבה ורצינות.

העיוור הרביעי הוא איש הרוח הממיר את העולם המעשי בשאלות מופשטות של רע וטוב. איש הרוח לא רואה מחלל שבת אלא מורד המחפש רוח א–לוהים גבוהה יותר. הוא לא רואה "כהן" ו"גרושה", אלא אהבה המבקשת מימוש. איש הרוח הוא רומנטיקן או מיסטיקן, כזה שלא מוכן להוריד את העולם לחוק חסר רוח, ומבקש תמיד לרוממו מעל החוק ומעל המוסר במובנו המצוי. במקום בו אחד רואה רע, איש הרוח מביט אל הטוב, ולעתים להיפך.

העיוור החמישי הוא איש התרבות. הוא נמצא בתנועה מתמדת, אין בעולמו ערכים קבועים ומוחלטים. הוא יכול לנוע עם כל משב רוח מרענן, להתאהב בכל טרנד ואופנה. החוק, המוסר, החינוך והרוח כפופים לרוח הזמן, ואם לא יתעדכנו סופם להיאבד. לפי איש התרבות קול המון כקול ש–די, ודבר הא–לוהים מהדהד במורד הדורות, ואל מול דבר הא–לוהים ההולך וגובר דברי חכמים הולכים ונחלשים.

חמישה עיוורים, חמש נקודות מבט, חמישה מגזרים בשבטי ישראל המודרניים.

כשהעיוורים‭ ‬לא‭ ‬משוחחים‭, ‬העולם‭ ‬מלא‭ ‬הקצנה‭ ‬ושנאה‭. ‬הפיל‭ ‬והעיוורים‬‬‬‬‬‬‬‬

בין הדין והאמת

נבחן את חמשת המבטים הללו בסוגיה שעלתה על סדר היום היהודי לפני מאה וחמישים שנה, שאלת היחס למחלל שבת. בראשית הדרך הייתה זו שאלה הלכתית גרידא, ולדידו של החתם סופר, למשל, מדובר היה באותו מחלל שבת של ימי חז"ל, היינו הרשע שיש להוציאו מן המחנה. משהפך חילול השבת להמוני ומקובל, הפכה השאלה לחינוכית, והחזון איש יכול לומר על מחללי שבת כי קשה לכנותם רשעים ולהפילם לבור, אלא מצווה לקרבם בעבותות של אהבה כדי שאולי יחזרו למוטב. פסקי הלכה רבים ביקשו לראות באנשים הללו תינוקות שנשבו, ובכך לרחם עליהם, והיו שטענו כי רוח הזמן מחייבת גם אותנו לחשוב על השבת בדרך אחרת, ולעדכנה בהתאם לכך.

מעטים, ובינם הראי"ה, היו מסוגלים אז לבחון תמונה מורכבת יותר, לקרוא לאנשים הללו רשעים ועדיין לאהוב אותם ולקרבם ולראות בדרכם אמת מסוימת שיש ללמוד ולאמץ. לאחר מאה שנים נדמה לי שדרכם של מעטים אלו אומצה על ידי מרבית הציבור הדתי, שהרי לא ראינו מי שיאמר כי ראוי לזורקם לבור, או שהם חייבים סקילה כשיבוא המשיח, או לחלופין מאן דהו שהתיר חילול שבת כדי ללמוד מהם.

לפני שנעבור לבחינה של הנושא דרך סוגיית הלהט"בים שעלתה לכותרות עתה, אבקש לסקור את השאלה כיצד לבחור נקודת מבט. התנ"ך עצמו מביט אל סוגיות שונות מנקודת מבט שונות. האבות, קדושי האומה, עוברים על איסורי דאורייתא כמו נישואים במשפחה, בשר בחלב (לפחות מדרבנן), רצח המוני בגלל חילול כבוד המשפחה ועוד. הנביאים יוצאים כנגד הקרבנות שהתורה ציוותה, ומאידך ממעטים להוכיח את העם על חילול שבת מדאורייתא, ודווקא מבקשים שבת חדשה, שונה מזו של התורה (חובת העונג ואיסור המסחר למשל). גם ספרות ההלכה והמחשבה עיקרן הוא המחלוקת ולא בירור הלכה מוחלטת.

ספרות התלמוד כוללת בתוכה את נקודות המבט כולן, משוקעות בדברי תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, כולל נקודת המבט ההלכתית ("אין עצה ואין תבונה כנגד ה'"), המוסרית ("דרכיה דרכי נעם"), החינוכית ("המאור שבה מחזירן למוטב"), הרוחנית ("רחמנא ליבא בעי") והחברתית ("פוק חזי מאי עמא דבר").

גם להלכה בחרו הפוסקים בדעות שונות, לא בהכרח עקביות ומנומקות, לפי מצב הדור וצרכיו והלכי רוחו, תוך השפעה מתמשכת, במודע ושלא במודע, של חוקים ומנהגים ורוחות הזמן שמסביב. המדרש (ויקרא רבה לב, ח) מחדד את העניין ואומר כי בשעה שחכמי הסנהדרין מביטים על הנאשם בעין הלכתית ודנים אותו לחומרא לפי ההלכה, הקב"ה בעצמו דווקא מביט עליו בחמלה ועובר לנחם ולאהוב אותו (ועיינו צדקת הצדיק מג). בצורה אחרת אומר זאת בעל "קצות החושן" בהקדמתו, ולפיו נקודת המבט ההלכתית של חכמים אינה נקודת המבט של הקב"ה כלל, והרב קוק אף מוסיף שלעיתים מבטו של איש התרבות נכון יותר ממבטו של איש ההלכה, ורוח הדור, כשהיא מגלה בנפש האדם אור וטוב שלא היו גלויים עד כה, קובעת את ההלכה.

חכמים קובעים כי ההלכה כבית הלל אף שבית שמאי מכוונים יותר לדעתו של הקב"ה, כי בית הלל קולעים יותר לרוח הדור, ולעתים קובעים כי אף שברורה להם האמת ההלכתית, חייבים למצוא דרך להערים עליה כדי לאפשר לקהל ישראל חיי רווחה או בריאות. ובמסכת אבות (א, יח) אומר רשב"ג כי העולם לא עומד על האמת בלבד, אלא גם על הדין והשלום, כלומר שאין לזהות את האמת עם הדין, ושניהם לא בהכרח מביאים שלום בעולם. אחרי כל זה, חכמי ישראל לאורך הדורות תמיד הקפידו לשמור על המחלוקת, וטענו טענה מרחיקת לכת וכמעט חסרת היגיון כמו "אלו ואלו דברי א–לוהים חיים", רק כדי לשמור על היהדות מהאסונות שגרמה המחלוקת לנצרות או לאסלאם.

אסור להשמיץ

נפנה כעת לסוגיית היחס לחד מיניים. ההלכה אוסרת ואף מכנה משכב זכר כתועבה. מבחינה מוסרית כל עוד מדובר במעשה שנעשה בהסכמה והוא אינו מסב סבל לאיש מהמעורבים, ודאי שאין מדובר במעשה שאינו מוסרי. אמנם, צודקים האומרים כי משכב זכר אינו טבעי, כיוון שכל עניינו הוא הסבת עונג ולא פריון, אולם כמדומני שהמעשה הדתי רובו ככולו מבקש להיות מעל הטבע, מה עוד שגם עיקר הקשר בין איש לאשתו לא נועד לילודה (מדרש רבה בראשית יב, ז).

חינוכית, ודאי שבדורנו איומים וקללות לא מניעים או מניאים איש בכל פעולה שהיא, ורק הכלה ואהבה לפרט ולכלל יכולות לשנות. רוחנית ומחשבתית, ודאי שאין שום פגם במעשה, בעיקר לאור העובדה שכבר מוכח שמשפחות חד מיניות אינן מאושרות או שלמות פחות ממשפחות אחרות, וחברתית אנו מתקרבים למצב בו החברה מקבלת ומכילה חד מיניים בכל העולם התרבותי, שאנו חלק ממנו.

אטען ברשותכם טענה נוספת בדבר המוסריות. אדם בעל נטייה מינית ורגשית לבני מינו שיישא בן זוג מהמין האחר מבלי לספר לו, הרי זה מעשה לא מוסרי. לו יספר ויתוודה כי הוא מתגבר ורוצה לחיות עם האחר, האם מי מהרבנים היוצאים נגד היה מרשה לבתו לשאת אותו לאיש? אם יעבור טיפולי המרה, שהם עצמם מעשים לא מוסריים ברוב המקרים, האם אז מי מהם ישמח על חתונה עם בתו? מסופקני. נמצא כי אנו גוזרים על הלהט"בים חיים ללא אהבה וללא ביטוי למיניותם, בעוד שעל כל רווקה ורווק בני עשרים וחמש אנו מפעילים מכבש לחצים להינשא. צריך לזכור כי כך היה לאורך כל הדורות, אז בעלי נטייה מינית שונה נישאו לבני המין השני, ומצאו סיפוק למאוויים שלהם מחוץ למסגרת הנישואין, בכחש או בניצול. מעמד האישה כיום כבר לא מאפשר זאת.

אם כך, לא נותרה ברירה אלא להביט על המצב מכמה היבטים, ולא רק לצטט פסוקים מן התורה. באופן מוסרי, אנו מחויבים לקבל ולהכיל ולהעניק זכויות ולתמוך בשתיקה בכל בחירה שהיא, שאין בה ניצול והיא נעשית בכנות ובהשלמה. ככל שאני מבין, אי אפשר לחנך ולכוון נטייה מינית, ולכן חינוכית כל מה שנותר הוא לחנך שיש במיניות קודש, וביחסים בין בני אדם טהרה, להמשיך ולדבר על משפחה הטרוגנית כאפשרות הטובה והשלמה ביותר, אולם לא תוך כדי השמצת בעלי נטיות אחרות. אין לדבר על משפחה חד מינית כאופציה אחת מיני רבות, אך חייבים לדבר באופן אישי על נושא המשפחה כאפשרות למי שנטייתו שונה.

תרבותית, אסור לעולם להשמיץ את המודרנה משום שאורותיה רבים בכל הנוגע למצב האדם – גברים, נשים וילדים, נכים וחלשים, שחורים ולבנים. כולנו נהנים מערכי השוויון והחירות, משיח הזכויות הנפלא, מן המדע והרפואה, הטכנולוגיה ועולם התקשורת, ואיך אפשר לירוק לבור שכולנו שותים ממנו. מאידך, ברור כי המודרנה, כמו כל תופעה אנושית, כוללת גם צללים ולא רק אורות, ולכן יש לחנך לצריכת תרבות נכונה וביקורתית. יש להודות בפני התלמידים כי ההלכה לא תמיד מבטאת בצורה שלמה ערכים מוסריים המתאימים לדור, ולכן ייתכן שההלכה תישאר בגדר גזרה (כהן וגרושה/גיורת, ממזרות, עגינות, להט"בים ועוד). וגם אז, כשזו גזרה, יש לשמור אותה תוך מאמץ למנוע את הסבל הכרוך בשמירת ההלכה, על ידי התרת ממזרים ועגונות, הטלת ספק בכהונה (כפי שעושים במקרים רבים) וכל דיני הערמה (פרוזבול, היתר מכירה ועוד רבים).

הומופוביה עתיקת יומין

בעניין הלהט"בים, אני מאמין כי לא הגיעה השעה, ואיני יודע אם תגיע, שבה נוכל למצוא היתרים הלכתיים לנושא של משכב זכר, אולם ודאי שנוכל לגלות סובלנות ולהעניק במסגרת אזרחית זכויות אדם ומשפחה, ואולי נגלה בסוף כי גם להלכה יש דרכים משלה להכיל את היחסים הללו. ואולי לא. בכל מקרה, מצעדי הגאווה מפגינים כנגד מצעדי הביוש והאפליה האזרחית, לא נגד הדת. אכן, קשה לי מאוד עם מצעד גאווה, אבל הוא ודאי טוב ממצעדי ביוש וקללות ושנאה, ולו נפסיק את אלו האחרונים, גם הראשונים יתייתרו.

טענה אחרונה שלדעתי אין מוצא מלהודות בה היא העובדה שאנשי הלכה כבר קיבלו מחללי שבת ואוכלי חזיר והם מכילים וסובלניים כלפיהם, מעלים אותם לתורה ומקבלים תשלומי חברות לקהילות מהם. הדבר מעיד כי חוסר היכולת לשאת את הלהט"בים אינו הלכתי אלא חברתי גרידא. מדובר בהומופוביה עתיקת יומין, ולא בהכרח במחשבה הלכתית–מוסרית–חינוכית–רוחנית. הלכה ומוסר, חינוך ורוח, הם דווקא נחלת אלו ששפתם אינה שפה של שנאה וריחוק כמו זו שאנו שומעים, שפה שבעיניי אינה דרכה של תורה.

עד כאן היו דברי מכוונים לאנשי התורה. לבנים ולבנות המתלבטים בדבר זהותם, וגם להוריהם – דעו לכם שכל הרבנים והרבניות, המחנכים והמחנכות שאליהם תפנו, יעמדו לצידכם ויסייעו לכם. יש רבים מאוד שיתמכו גם בבחירה הקשה יותר, ויאירו לכם את הדרך לחיות חיים דתיים ומאושרים. להתאבד חס וחלילה או, חמור מכך, לעזוב את הדת בגלל נטייה מינית זו לא אופציה כלל. הציבור הדת–לאומי יודע לקבל ולכבד בדרך כלל, ותוכלו למצוא בו קהילה וחברים, כאלה שלא בהכרח מחפשים היתרים, אבל יראו בכם יותר ממה שבכם שההלכה מתקשה לקבל.

הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת מחניים ורב קהילת יעל בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אב תשע"ו, 5.8.201