מאת: ידידיה מאיר
בשבת האחרונה של החופש הגדול היינו בנתניה. במשך כל השבת לא פגשנו שם אף נתנייתי, רק נופשים. כששאלתי אנשים ברחוב על כתובת מסוימת, כולם ענו שהם "לא מפה". וככה גם אני עניתי כשכל הזמן אנשים שאלו אותי.
בשעת קבלת שבת יצאתי לרחוב, באזור קרית צאנז, לראות לאן תשאנה אותי רגליי. מצאתי את עצמי פוסע אחרי קבוצת בחורי ישיבה צעירים, שבניגוד אליי, נראה היה שהם יודעים לאן ללכת. הם התקדמו לעבר בניין ישן, ממש מול הים, ואז נבלעו בתוכו. כשהצצתי פנימה, לחדר המדרגות, שמעתי קולות של קבלת שבת מאחת הדירות.
מתברר שנפש בה אחד מבניו של הרב אלישיב ומשפחתו הגדולה. הם הזמינו אותי, במאור פנים, להצטרף. נכנסתי. התקיימה שם, בסלון דירת הנופש, תפילה ארוכה ורצינית במיוחד.
בבוקר, בשחרית של שבת, מצאתי לעצמי מניין אחר, גם הוא לא בבית כנסת מסודר וקבוע אלא בתוך פנימייה של מוסד חינוכי. כנראה לכן התרחשה הפדיחה הבאה: תפילת שחרית הסתיימה, ובסעודה סיפרתי איך אתמול, בערבית, באמצע בין הזמנים, הייתה בדירה ההיא אווירה רצינית, ממש אלולית. ואז פתאום נזכרתי: רגע, אלול באמת בפתח! ראש חודש בעוד שבוע בדיוק. אז למה במניין המאולתר הבוקר לא בירכנו את החודש? קטע. פשטו שכחנו.
התייעצנו עם רב (אורח גם הוא), והוא אמר שמותר לעשות זאת גם בתפילת מנחה. אגב, אם זה קורה לכם פעם אז תדעו: אפשר לברך את החודש (בקריאת התורה שבשני וחמישי) עד ראש החודש עצמו. וכך, לראשונה בחיי, אמרתי את ברכת החודש במנחה, בעודי מסביר למי מהמתפללים שלא היה בבוקר, מה קרה. אנחנו לא רפורמים או מה. פשוט שכחנו.
בסתר לבי גיליתי שאני בעצם מודה לאותו גבאי-חובב, שדחה לי בכמה שעות טובות את חרדת אלול.
2
כל בוגר ישיבה מכיר את האמירה של ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, שכשמברכים את חודש אלול, אפילו הדגים שבים רועדים. אני לא יודע למה הדימוי הזה כל כך תפס. אולי כי תמיד שומעים אותו ליד דגים, באמצע החופש, כשהמעבר בין הריח המתקתק של קרם ההגנה והקול של המציל, לקול של השופר, הוא כל כך חד. דגל שחור.
בשנים האחרונות ניסיתי לחשוב מה כל כך מפחיד אותי באלול. בסוג של היפנוזה עצמית גיליתי שהכול, כמו תמיד, מתחיל בילדות. כילד, התפילה אצלנו התחילה תמיד בשבע, אבל לרגל הסליחות הקדימו לשש וחצי בבוקר. לא אהבתי את היקיצה המוקדמת הזאת, בלשון המעטה.
בניגוד למשפחת בנאי שחיה בתוך איזה סיור סליחות מתמשך, בניגוד לכל הזיכרונות והערגה לכל מיני גבאים ישישים עם עששיות שצועקים "סליחות, סליחות", אני ממש לא מתרפק על ההשכמה ההיא. גברי בנאי מספר עד היום בגעגוע איך נהגו לקשור לו את האצבע עם חוט, והשמש היה עובר מתחת לחלון כדי למשוך את החוט וכך להקיץ אותו. איי. היום המועצה לשלום הילד כבר הייתה מתערבת (אני מקווה שלא משכו לו את האצבע עם החוט בבית הכנסת הירושלמי ההוא, אם העז להניח רגל על רגל בשעת התפילה).
מכל מקום, אצלי, בכל פעם שאלול מגיע, מתחיל החשש. הנה זה בא. מרגישים את זה באוויר. עוד מעט יעירו אותי בשש וחצי. עוד מעט אצטרך לקום מוקדם.
יש רק בעיה אחת עם התחושה האותנטית הזאת: כבר יותר מעשור שאני מתעורר כל יום, כל השנה, בשעה חמש לפנות בוקר. אני יוצא להתפלל עם הנץ החמה, מכין תוכנית בוקר ברדיו ואז משדר אותה. כלומר, הפחד שלי ממשיך, אבל האיום כבר מזמן לא קיים. נדמה לי שעליתי פה על נקודת עומק שנכונה בעוד הרבה מישורים בחיינו. צריך לבדוק ממה אנחנו בעצם מפחדים, מה עושה לנו רע בחיים, תוקע אותנו, למה, והאם הוא עדיין רלוונטי בכלל.
3
דווקא בעיתון הכי ליטאי מצאתי פתרון לחרדת אלול הישיבתית. כן, כן. מוסף שבת של 'יתד נאמן'. אקדים ואומר: פראייר מי שמתייחס ל'יתד נאמן', 'המודיע' ו'המבשר' בגלל עמודי החדשות. בעיקר פראייר מי שמחפש שם הבדלי קרדיטים בין גפני לליצמן, מה הקריקטורה הפעם ואיך אפשר לייצר ממנה "סערה" ואיך צנזרו שוב תמונה של הילארי קלינטון (שיו, איזה קטע, הם לא מפרסמים, החרדים האלה, תמונות של נשים! מדהים איך יש אנשים שעדיין נהנים לרדת על הכלל הוותיק הזה, עוד מימי גולדה מאיר, בעיתונות החרדית. מדהים איך זה עושה להם את זה כל פעם מחדש, במקום ללעוג לעיתונות שהולכת אל הקצה השני בדיוק. על פרסומים בוטים ופרובוקטיביים אף אחד לא צוחק).
בכל אופן, עמודי החדשות הם כאמור לא העיקר. לדעתי מה שצריך לקרוא בעיתונות החרדית הוא בכלל את המוספים התורניים. זה פשוט אוצר שבועי בלום. למעשה אני קצת מקנא בעורכי המוספים האלה. הם בעצם צריכים לחפש כל שבוע סקופים קדושים. לנסות לחדש משהו מתחום ההיסטוריה היהודית, לדלות פנינים מספרים שטרם ראו אור, להביא גילויים חדשים, למצוא עדויות שעוד לא סופרו – והכול סביב התורה, הפרשה או המועד בשנה.
דמיינו אדם שהעבודה שלו היא לשכנע את הגבאי של ר' אהרן מבעלז להתראיין בלעדית, או להמציא בכל שנה מחדש ביום פטירתו של ר' שלמה זלמן אוירבך כתבה שטרם פורסמה. בקיצור, הפרינט חי. חי ומחייה. השבוע הוקדש כמובן מוסף שלם לחודש אלול הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה (גם על אלה שבירכו אותו מאוחר). בעמוד השער רואים בחור צעיר עם מזוודה, חוזר לישיבה, ומעליו הכותרת: "ראש חודש אלול. בחזרה לעמדות השמירה".
הריאיון שפותח את הגיליון הוא עם הרב משה אהרן ברוורמן. אני לא מכיר אותו, אבל שמעתי שהוא אחד מעורכי הכתבים של הרב דסלר. את המעבר החד בין אוגוסט לאלול הוא הגדיר כבר בפתיחת הכתבה בפסוק "מי זאת עולה מן המדבר, מתרפקת על דודה". כלומר: עם ישראל חוזר מכל המדבריות, מכל הנחלים והנקיקים והחופים וההרים והקייטנות והמסלולים – ישר לתוך האני לדודי ודודי לי של אלול.
אחר כך הוא נדרש לשאלה הכי נוקבת ואמיתית על אלול, לדעתי: מה זאת ההצגה הזאת? למה אנחנו משחקים אותה צדיקים לחודש אחד, אם ברור שאחר כך נחזור להתנהג כרגיל? שמעתי המון תשובות בחיי על ה"בלוף" האלולי. המון תירוצים טובים יותר או פחות. הרב ברוורמן נתן בריאיון עמו הסבר מנצח.
4
חודש אלול, הוא אומר, מכונה "ימי רצון". הכוונה לא רק, כפי שאנחנו רגילים לחשוב, לרצונו של הקב"ה, לאור המיוחד של חודש אלול שיורד משמים, אלא גם לרצון שלנו – אנחנו חושפים בחודש הזה את הרצון האמיתי שלנו. אנחנו מגלים מה השאיפות שלנו ופועלים, עד כמה שאפשר, בהתאם אליהן. אנחנו לא מתחפשים באלול, אלא להפך, כל השנה אנחנו מתחפשים, ובאלול נחשף האני האמיתי שלנו. ברור הרי שכל אדם, בתוך תוכו, רוצה להיות טוב יותר, נקי יותר, מרומם יותר. באלול יש לנו צ'אנס להיות באמת כאלה.
אלא מה? אחת הבעיות הגדולות שלנו היא הפחד משינויים. החשש להצטרף לסיפור, ללכת על זה. "אנשים חוששים משינוי", הוא מאבחן, ומוסיף שלרוב, כישלונות העבר מונעים מאיתנו להתחיל שוב: "להרבה אנשים יש כל מיני זכרונות ושברי זכרונות מנסיונות לא נכונים של רצון להשתנות, ההפך הגמור מ'ואני קרבת אלוקים לי טוב'... וזה מרתיע ומייאש לנסות שוב. העצה לזה היא להניח לכל ההרגשות האלה, ולהתחיל עם הרגשת הנועם שבשינוי. להתחיל בשינוי קל".
רגע, אבל שאלנו קודם למה להשתנות רק לחודש אחד, אם בין כה אחרי זה ברור שלא נשאר ברמה הרוחנית הגבוהה של אלול ועשרת ימי תשובה? ובכן, הרב ברוורמן, פשוט משווה בין החופשה שלנו, שזה עתה הסתיימה לצערנו, ובין האלול שלנו. "ההליכה לחופשה היא הוכחה טובה שגם כשמדובר בתקופה זמנית, האדם מרגיש שהוא שואב מכך כוחות להמשך", הוא אומר.
שימו לב, זה לא עוד משפט. מה הוא בעצם אומר כאן? אנחנו יוצאים לחופשה, בארץ או בחו"ל, בצימר או במלון. מה עשינו לשם כך? המון. פתחנו יומנים, תכננו, תיאמנו, הזמנו, שילמנו, ארזנו, טרחנו, נסענו, הגענו. וכל זאת, למרות שלכולנו היה ברור שב בספטמבר חוזרים ללימודים ולעבודה, נכון? הרי אנחנו לא נישאר לנצח בחדר האוכל של כינר או במסלול בג'ילבון או במלון על הרי האלפים. אז אם כך, אם ממילא בסוף חוזרים הביתה, למה כל ההשקעה? מה זאת כל ההצגה הזאת?
התשובה פשוטה: כשמדובר בחופשה – ברור לנו שזה ישפיע על כל השנה כולה. ברור לנו שאנחנו צריכים את פסק הזמן הזה כדי לאגור כוחות להמשך, אפילו אם השינוי באווירה הוא רק לזמן קצר. ברור לנו שבלי השבועות האלה, פשוט נשתגע. אז למה ביחס לאלול אנחנו לא מבינים את המנגנון הזה? נכון, לא נהיה ככה כל השנה, אבל הניסיון להעלות את הרף לזמן קצר, הניסיון ליצור אווירה אחרת, גם אם לתקופה מסוימת – נותן כוח ואנרגיה לכל השנה כולה. מה שנכון לגבי הקיאקים נכון גם לגבי אמירת "לדוד ה' אורי וישעי".
5
ואז, לקראת סיום, הרב ברוורמן סיפר על מושג שהדהים אותי. בכל שנה, בחודש אלול, היו מגיעים לישיבת קלם המיתולוגית, מהתובעניות והקפדניות שבישיבות המוסר, יהודים יקרים, עובדי השם, מכל רחבי ליטא, שכבר לא למדו בישיבה, אבל רצו להעביר את הימים האלה בתוך האטמוספירה המיוחדת שלה. טוב, יש כאלה שעושים את זה גם היום. אני זוכר איך סיפרו בשעתו, למשל, ששר המשפטים יעקב נאמן, עוזב את הכול בחודש אלול, ונכנס ללמוד בישיבת הר- עציון.
ואיך הם קראו לתקופה הזאת, התלמידים הזמניים, שם בקלם, שחזרו לישיבה רק לאלול? "דאטשע רוחנית". דאטשע באידיש מדוברת זה חופשה. כן, הם באו לשם, מבחינתם, לחופשה השנתית שלהם, לאגור כוחות לכל השנה שמגיעה אחר כך. לתפוס ראש.
אז שיהיה לנו חודש טוב, שמח אפילו, וחופשה נעימה!
