הדברים שנשאתי באזכרה לאיתם ונעמה, במלאת תריסר חודש להירצחם.

יש תפיסה נפוצה לפיה ההלכה היא אוסף המניפולציות של הרבנים שקבעו אותה. כפי שלגלג פעם הרב ליכטנשטיין זצ"ל על אמונה זו, הריהי "אם תרצו אין זו הלכה". כביכול, הרב מחליט לאן הוא רוצה להגיע, ואז הוא מקשט את המסקנה הכתובה מראש במקורות המתאימים.
באופן מסורתי במשפחתנו לא מסכימים כלל עם התפיסה הזו. ובצדק.
פוסק צריך להיות ישר. ייתכן שהוא רוצה להגיע לאנשהו; בוודאי שהוא מושפע מהיותו בן זמנו ומקומו (למשל, בניגוד לרש"י, אני מעיד שאבא שלי לא מדבר צרפתית עתיקה); אבל הוא, יותר מהכל, מנסה לפסוק לאמיתה של תורה וכופף עצמו בפניה. השאלה אינה לאן הפוסק היה רוצה להגיע, אלא מה הוא מאמין שניתן לעשות. להדגמה, אמנם אני לא פוסק וכן בן פוסק, אבל העובדה שאם הדבר היה תלוי בי הייתי מבצע כמאתיים ושלושים רפורמות הלכתיות מרחיקות לכת לא אומרת דבר כל זמן שאני מודע לכך שהדבר איננו תלוי בי ושמה לעשות, המערכת שאני באופן כללי מחויב לה לא תמיד מביאה את התוצאה שהייתי רוצה לראות. 
עניין היושר עובר כחוט השני אצל תלמידי החכמים במשפחתנו, ולא רק אצלם. אצל סבא שלי, אברהם הלל הנקין ז"ל היה ישר בצורה קיצונית. הוא לא עיגל פינות ולא היה מוכן לשמוע על כיפוף החוקים וכל-מיני דברים המוכרים לישראלים על בסיס יום-יומי. היו לזה גם חסרונות, כפי שאיתם ואני למדנו על בשרנו. כל אחד מאיתנו בנפרד לא רווה נחת ממערכת החינוך ולהיפך, והיה קשה לשכנע את סבא שהעובדה שאני עף בממוצע מהתיכון פעם בחודש ושאיתם מחליף ישיבות כמו גרביים, כלומר פעם בחצי שנה, איננה מלמדת שעשינו משהו נורא. העובדה שבתור מורה ותיק הוא לא היה זורק אנשים מהלימודים למעט במקרה של קטסטרופה כללית, הקשתה עליו להבין שבמדינת ישראל המצב הוא אחר.
היושר עבר ממנו גם לילדיו. בדוגמה אחת, בגיל 9 דודי גיל זאב ז"ל, שמכר לימונדה ברחוב, קיבל יותר מדי כסף מקונה. כשגיל גילה את זה, הוא רדף אחריו כברת דרך כדי להשיב לו את העודף; הוא המשיך בגישה זו גם בהמשך חייו, עד מותו בטרם עת בגיל 26.
אבי מורי, ייבדל לחיים ארוכים, הרב יהודה הנקין, גם הוא מייצג של גישה זו. כבר ראיתי את אבא מתיישב לכתוב תשובה כשהוא משוכנע שהתשובה היא א' ולשם גם כיוון להגיע, וראיתי אותו כותב בסוף תשובה הפוכה. למה? כי במהלך העיון הוא השתכנע שנקודת המוצא שלו לא הייתה נכונה. יש שתי אפשרויות במקרה כזה: אפשר לנסות להזיז את העולם ובלבד שלא לזוז מהמקום, ואפשר לזוז מהעמדה אם מתברר לך שעמדה אחרת היא נכונה.
לא תמיד זה פופולרי, ואבא כבר זכה להיות בעמדה המוזרה שבה רב אחר תוקף אותו על שמרנות הלכתית, כשהמקור עליו הוא מסתמך דווקא מסתמך בעצמו על אבא; וראיתי אותו גם בעמדה בה הוא הרב היחיד או הכמעט יחיד שעונה ברצינות על שאלות נפיצות, כאשר רבים מעדיפים לא לענות עליהן, כמו במקרה של רבני יש"ע ששלחו ב-1995 לארבעים רבנים שאלה בנושא העמדת חברי-ממשלה-לדין; למיטב ידיעתי, שלושים ושבעה רבנים לא הגיבו, שניים אמרו שאין להתעסק בנושא – ואבא שלי כתב תשובה עניינית מפורטת ובה טען שהשואלים טועים.
איתם המשיך במסורת הזו, הכוללת הרבה יושר ו'לא תגורו מפני איש'. מחד, בהרבה כבוד הוא לא היסס לחלוק על רבנים גדולים ומבוגרים ממנו, כולל מוריו ורבותיו, אם חשב שדעתם מוטעית – ומאידך, הוא נהג בהם כבוד ולא נפל למלכודת לפיה אם חולקים על דעתו של מישהו, סימן שהמישהו ההוא איננו ראוי. כידוע, כיום אנשים לא חולקים על דעתי מפני שהם חושבים אחרת: כפי שיעיד כל טוקבקיסט, הם חולקים בגלל שהם טפשים, בורים, רשעים או כל הנ"ל ביחד. מלכודת זו אמנם לא כל-כך נפוצה בספרות השו"ת, אבל כפי שאבא שלי יכול להעיד מנסיון חייו, לפעמים גם אם רב לא אוהב את מה שכתבת, הוא יכול לכתוב כמה חרפות ועשרים פעם "טמא" על גליון כתב העת שהוצאת, ולשלוח לך בתור תגובה. מה שאותו רב לא הביא בחשבון, אגב, הוא שאבא שלי הוא מי שהוא: אבא מיד פרסם את כל החרפות, מילה במילה, בתור מכתב למערכת בגליון הבא. 
עניין היושר מביא אותנו לסוגיה בגמרא בעירובין, שם מסופר על "תלמיד ותיק" שהיה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים. איננו יודעים מי הוא היה. למה? לא דווקא בגלל שחלקו עליו. באותו עמוד בגמרא בעירובין אומרים על התנא המפורסם רבי מאיר, "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו; ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים. על טהור טמא ומראה לו פנים". אבל לא אמרו בשום אופן "תנא אחד היה שהיה אומר על טמא טהור". אומרים: רבי מאיר. אנחנו יודעים גם את שמו של סומכוס, תלמידו של רבי מאיר, "שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה". אבל אנחנו לא יודעים את שמו של אותו תלמיד ותיק. למה? אני חושד שזה בגלל מה שעשה כל אחד. רבי מאיר אמר על טהור (לדעת אחרים) טמא ולהיפך, ונימק; סומכוס פלפל ונתן 48 טעמים לכל איסור והיתר. התלמיד הותיק – טיהר את השרץ.
עצם העובדה שמישהו חושב שמה שאחרים חושבים שהוא טמא הוא טהור ולהיפך, לא זהה למי שמטהר את השרץ; הראשון מחזיק בדעה חריגה. האחרון יודע שזה שרץ, אבל יודע גם לטהר אותו עד שלא יהיה ברור שזה בכלל טמא. זה ההבדל. לא היכולת. הרצון.
איתם, אם היה רוצה, היה יכול להתיר את השרץ. ואני לא מדבר רק על ידענותו ולמדנותו, הגם שהיא ברורה לכל הפותח את ספרי ההלכה שלו – "לכם יהיה לאכלה" בענייני כשרות ו"אש תמיד" על הלכות שבת. 
בזמנו, איתם ואני חשבנו לחמוד לצון על חשבונו של כתב עת מסויים. לפני עשרים שנה, הפיזיקאי אלן סוקאל שלח לכתב עת אקדמי נחשב בתחומו מאמר של הבלים המוכיח בין השאר, למיטב הבנתי, שהמציאות הפיזיקלית היא הבניה חברתית, ושערכים מתמטיים מסויימים (כגון פאי) הם בכלל תלויי הקשר היסטורי. המאמר, לשמחת ליבו, התפרסם והפך את אותו כתב עת ללעג ולקלס.
אנחנו תכננו לכתוב, בשמות בדויים כמובן (יש דברים שלא היו עוברים בשמותינו המלאים ולא היינו רוצים לקחת עליהם אחריות), מאמר שיוכיח שהציבור הדתי צריך לגייס אומץ (וזה טוב לגייס אומץ; אנחנו צריכים אומץ; אנחנו צריכים רבנים אמיצים, כלומר רבנים שיפסקו בדיוק כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים לפסוק, ואז נמחא להם כפיים על שאמרו לנו (באומץ!) מה שרצינו לשמוע. אגב, זה עובד לקולא ולחומרא כאחד), ובשל האומץ הזה הוא צריך להוביל שינויים מרחיקי לכת, למרות החשש להיקרא רפורמים או ניאו-קונסרחב"דים או כל תואר גנאי אחר. הרעיון הבסיסי היה להשתמש בהמון רטוריקה של "למען התורה", "עת לעשות לה', "הקדוש-ברוך-הוא לא התכוון ש X", המון "חילול השם" ו"כבוד הציבור" ו"כבוד הבריות ועוד ג'וקרים הלכתיים על ימין ועל שמאל, ניצול כל דעת יחיד אפשרית (אבל ידוע שכל מה שכתב רב כלשהו יכול להפוך, אם הוא משרת המטרה, לגדול מהרמב"ם), לקיחת לימודי זכות (שלעיתים משמשים כדי לסייע בפתרון בעיות הלכתיות קשות, גם במחיר הצלה דחוקה) והפיכתם לקביעה כוללת וחסרת מגבלות; סברות כרס ומוסר כליות, פלפולים שנשמעים משכנעים אבל לא אמיתיים, ועוד כהנה וכהנה טכניקות שאפשר לומר עליהן בעדינות שהקורא הזהיר יכול למצוא אותן פה ושם הן לקולא והן לחומרא בימינו. ברור שלכל סברא והמצאה היו לנו מקורות. אחרי הכל, מדובר בשני היסטוריונים ורב אחד.

לא אפרט את הכל, אבל דיינו שנאמר שבדיון ההלכתי שלנו פחות או יותר מחקנו את השבת, אישרנו לאכול צ'יזבורגר עוף מפני כבוד הבריות, הסברנו שמותר לשתות יין גויים בהסתמכות על דוגמאות היסטוריות, וכמה היקשים לא רעים וטענה שהאוסרים מוציאים שם רע על קהילות יראים ושלמים שלא החמירו; איסורי עריות כולם כמובן נפלו חלל בפני רוח הזמן והנחות מטא-הלכתיות לגבי הסיבות להם, והרחקנו עד כדי להצהיר שיש – למען ההלכה כמובן, תוך קידוש השם ועל מנת להראות שהדתיים לא רק נמשכים אחרי רוח הזמן אלא מקדימים אותה – בעצם לבטל חלקים נרחבים מברית המילה, למרות ובמיוחד בגלל שאם יש מצווה כמעט-אוניברסלית אצל יהודים בישראל, זוהי; ולמרות שהתנגדות לשינוי שלנו הייתה צפויה לא רק מצד דתיים. מה לא עושים למען קידוש השם.

ואז החלטנו לא להעלות את כל זה על הכתב, למרות שהטיעונים היו מוכנים, מבנה המאמר היה מאורגן לנו בראש, וידענו מה אנחנו מתכוונים לכתוב. 
לא המאמץ הפחיד אותנו. גם לא חששנו שנעבוד לחינם: לפי מיטב שיפוטנו, הבבל"ת הזה, באדיבות הידע ההלכתי של איתם והידע ההיסטורי של שנינו, היה מצליח בקלות לעבור עורך; אמנם זה לא היה מייצג את קו המערכת, אבל זה התאים לרוח הזמן, זה היה מעורר פולמוס ומביא רייטינג, והחשוב מכל – זה היה קול אמיץ וייחודי. ואמיץ.

מה שהפחיד אותנו הוא שחששנו שנצליח יותר מדי. אנחנו נכתוב את המתיחה הקטנה שלנו, ואנשים ייקחו אותה ברצינות, ובסוף נגלה שבמשך חמישים השנה הקרובות אנשים מעלים את השטויות שלנו בתור טיעונים הלכתיים רציניים.
איתם יכול היה להתיר את השרץ, ואנשים היו חושבים שהוא כשר. אבל הוא היה שרץ, וחששנו שאנשים ייקחו מהמאמץ שלנו את "בק"נ טעמים" ולא ישימו לב שמתירים פה שרץ. ולכן המתיחה נגנזה. ייאמר, שזמן מה לאחר מכן גיליתי שאחד המהלכים היותר מוזרים במאמר-המתוכנן דווקא הופיע כמה זמן מאוחר יותר בפסק שנועד למטרת לימוד זכות חריג במיוחד בפרשה קשה מאוד, מה שרק מדגים את החשיבות של הבנת כלים הלכתיים ומתי השימוש בהם לא נכון.
הדבר הזה גם מדגים את חוש ההומור של איתם. הוא היה מוכן להשקיע הרבה במתיחה הגונה, ומה שעצר אותו לא היה המאמץ אלא החשש שהמתיחה תילקח ברצינות ותכשיל אנשים. לא עזבה אותו השובבות של צעירותו (רק בשבעה, למשל, גילינו שהוא פעם אחת עמד מאחורי חפירת בריכת-שחיה פיראטית בישיבה התיכונית שלו, ותלה משום-מה שלטים תמוהים על מגדל המים בקריית משה); הוא היה רציני מאוד, אבל היה יותר מדי בוגר מכדי להימנע מילדותיות. הוא גם היה פורה בתחומים נוספים; רק בחודש האחרון גיליתי שהוא הלחין כמה שירים, כולל אחד שכתב בעצמו (בנתיים הצלחתי לשחזר רק מנגינה אחת, למילותיו של הרב קוק). הוא היה גם צלם חובב, וכמובן שהאריכו רבים על הקשר שלו עם נעמה וילדיו, ואיני חוזר פה על הדברים לא מפני שהם מיותרים אלא מפני שהם ידועים.
יש תופעה ידועה בסיפורי צדיקים: הרב או הצדיק התורן נולד ודף גמרא בפיו, בגיל שלוש הדהים את מלמדיו בידיעותיו, כשחבריו שיחקו הוא ישב ללמוד וללמוד, בגיל 13 נתן דרשת בר-מצווה שהשאירה את כל למדני העיר חסרי מילים, בגיל 15 ידע את כל הש"ס וכן הלאה. מן שטאנץ שכזה, שממנו מסתבר שהצדיק נולד צדיק ונעשה צדיק כי היה צדיק, וכל מעשיו בחייו היו להיות צדיק (לליטאים, למדן). זה כבר לא צדיק, זה אפיפיור. אפשר שהשינוי בין סיפורי הצדיקים של פעם לסיפורים של היום הוא בין חברה ששאפה לגדל גדולי תורה לחברה ששואפת לגדל אנשים שנשמעים לגדולי תורה, שהם צדיקים מהסוג שלעולם לא תהיו, כי הם נולדו כאלה.
יש אמנם כאלה שעונים לחלק נכבד מהתיאור לעיל, אבל זה לא המצב פה. העובדה שאיתם נעשה רב ותלמיד חכם לא הייתה חרוטה בסלע. לאמיתו של דבר, בזמן התיכון שלו לא הייתי בטוח שיבחר להישאר דתי, לא כל שכן לא חשבתי שיהפוך רב. השובבות שלו לא הייתה רק דרשות פורים ולמדנויות; הוא עבר ישיבות לא בגלל שהאריך מדי בתיקון חצות; הוא יצר בצעירותו מוזיקה אלקטרונית (ויש כנראה בקליפורניה מפיק שעד היום חייב לו כסף על קטע שיצר), הקשיב למוזיקה מגוונת, ופתיחת אחד מהקטעים שהלחין הושפעה ללא ספק מהמוזיקה של להקת 'מטאליקה'. אבל הוא בחר להיות רב, הוא הקדיש את חייו לתורה – מה שלא סתר את הצטיינותו בהיסטוריה, שם לדעתי היה לו פוטנציאל להפוך לאחד החוקרים החשובים בתחומו, את חיבתו למוזיקה ואת תחביבו כצלם. איתם, שהתורה שהשאיר אחריו מעידה מה היה יכול עוד לעשות לו היה הקב"ה קוצב לו עוד חיים, הפך תלמיד חכם מפני שרצה ומפני שלמד ומפני שהדבר היה חשוב לו ומפני שהאמין שזהו הדבר הנכון לעשות, ומפני שסבר שזו האמת. בשיר שכתב לפני 14 שנה, כלומר בגיל 18, מצאתי את המשפטים הבאים:
את האמת תגלה ככל שתהיה יותר - אתה.
וככל שתחתור אל האמת תתקרב עוד אל עצמך
כי ה' - חותמו אמת
ואמת מארץ תצמח.
השיר אולי מעט בוסר, הרעיון לא.
היה אפשר להאריך עוד, אבל צריך לסיים. אינני בטוח איך לסיים. כי אין בעצם סיום הולם. הסיום ההולם היחיד היה "נפטרו בשיבה טובה", והוא כבר לא יהיה. הרצח קטע את חייהם של איתם ונעמה בשיא פריחתם. זה לא סיום הולם. רבן גמליאל אומר, "אין עושים נפשות" (כלומר, מצבות) "לצדיקים, דבריהם הם זכרונם".

יהיו דבריו של איתם זכרונו; יהיה מסלול חייו ראיה לכך שלא כולם הולכים בתלם; שאין תלם אחד המתאים לכולם, ולפעמים גם מי שמפלס תלם משלו יכול לחרוש בו ויהי היושר שלו מורה לדרך שראוי ללכת בה.