אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ה]

  ראה בערכו בויקי.

תוקן על ידי ספרן ב- 16/10/2016 11:31:36

מתי ימות היהודי האחרון? כתבה עם קצת נתונים על ההתבוללות בארה"ב

קראתי את הדרשה שנשא הרב אבינדב אבוקרט לפני יום הכיפורים. לא יאמן איזה צמצום אופקים מגלה אותו רב ועוד בערב יום כיפור:    

   *על צמיג וצמיד - סיפור לפני נעילה* אבינדב אבוקרט, גבעת שמואל.

בשעה קדושה וטהורה זו, שבה השערים ננעלים והלבבות נפתחים, איני מבקש לדרוש. איני רוצה ללמוד אתכם פסוקים או לעיין עמכם בקטע תלמוד. אני רוצה לספר לכם מעשה של חולין שאירע עמי. את סליחתכם אני מבקש אבל חושבני, שאף על פי שסיפור זה הוא מעשה חולין, רוח של קודש יש בו.

לפני כחודשיים נולדה לנו בת. מוצאי שבת הייתה ושעת חצות הייתה ולידה קשה ולחוצה הייתה. אחרי שלוש שעות, יצאתי מבית החולים, מותיר מאחור את אשתי הישנה ובתי הקטנה. לחניון המרוחק הלכתי, שם המתינה לי מכוניתי שרכשתי שבוע לפני כן. התנעתי את המכונית, שעה רביעית אחרי חצות הוצגה בשעון הדיגיטלי ונסיעתי החלה, בעוד רבע שעה אגיע לביתי. אחרי עשר דקות, אולי פחות, אורות אדומים וצהובים החלו להבהב, צפצופים הפריעו את שקט הלילה הדומם. ציור של צמיג נדלק כסימן בלתי מוכר בלוח השעונים.

הדאגה בלבי מתחילה לפנות את רגשות השמחה, העייפות והבדידות ממלאים אותי בחרדה. הכול מתחיל לרוץ בראש, תוהה על העבר שמא קניתי רכב מקולקל, דואג על העתיד כיצד אתמרן מחר בין המוסך לבית החולים ומתלבט על ההווה שאיני יודע מה אעשה בו. הכביש שומם, השעה מאוחרת. אני לבד. אני יוצא מהמכונית, בוחן את הצמיגים ורואה שהם שלמים, מקווה שמתחת לנראה לעין לא מסתתרת בעיה חמורה. כמי שאין לו מה להפסיד אני ממשיך לנסוע לתחנת הדלק הסמוכה. שם מחכים לי שני בחורים ושולחן, עליו בקבוקי בירה ופלאפון עם מוזיקה רועשת, ספק אדישות ספק תימהון על פניהם כשהמכונית שלי גולשת מול עיניהם. השעה כבר כמעט חמש, המכונית חונה מול משאבת האוויר ואני רוכן מול הגלגלים. ידיי מתחילות להשחיר אט אט, מכנסיי מתאבקות באבק מהול בדלק וחולצתי מיוזעת מכעס. כעס על הגורל שזימן אותי למציאות האבסורדית הזו. בין הגלגל הראשון והשני אני מתלבט אם המתדלקים יודעים שלפני ארבע שעות הייתי בחדר לידה - במקום הכי נקי בעולם, בחוויה הכי טהורה בעולם, בשמחה הכי עצומה בעולם. בגלגל השלישי אני מוסיף לשאול אם הם יודעים שהפכתי שוב הלילה ל-'אבא', שאינני סתם בחור שהגיע מבילוי או פועל שבא מתורנות לילה משמימה. אני נזכר איך לפני כמה שעות היו ידיי שטופות בחומר חיטוי וגופי היה מולבש בחלוק סטרילי. בגלגל הרביעי, נזכרתי גם בו - בבורא עולם - ושאלתי - למה?. למה אני פה, בלכלוך ובזוהמה, בשעה שהיא לא יום ולא לילה, עם תקלה לא ברורה. למה כל זה קורה לי כאן ועכשיו?. כמה הייתי נותן להישאר שם, מול ילדתי הרכה, בעולם שכולו צח ונקי, זך וטהור. כמה הייתי נותן להיות זה שכל עובר אורח מברך אותו ברכת ''מזל טוב'', במקום להיות בתחנת דלק מוכתמת ונטושה. והאל, אולי כפריווילגיה השמורה לאבות טריים, ענה לי באשר אני שם. ***


לפני שאספר מה ענה לי הקב"ה, אני מבקש לעצור את הסיפור, לעצור ולהסביר שכולנו מרגישים עכשיו כמוני באותו לילה. כולנו כעת בחדר לידה - רופאים ומיילדות, עובדים סניטריים ואחיות רחמניות. לובשים לבן, נקיים וברים, זכים וטהורים. ידינו נקיות מכל חטא ועוון וגופנו טהור מכל פשע ורשע. מה אנו יולדים? אתם שואלים, ובכן, אנו יולדים את עצמנו. מחדש. עוד כמה דקות, נאמר בברכת הלבנה 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי'. לב חדש יוולד בתוכנו, נפשנו תגיח שוב אל עולם המעשה - טהורה ונקיה כתינוק ביום היוולדו. כשנצא מבית הכנסת - חדר הלידה שבו שהינו ביממה האחרונה, לבושים בלבן כחלוקי מנתחים, נאמר את ברכת ה'מזל טוב' על לידתו מחדש של עם ישראל - 'יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה'. אבל, אחיי ואחיותיי, בעוד כמה שעות, אולי ימים ואולי שבועות, נמצא את עצמנו עם הברכיים על האדמה המאובקת, עם ידיים מפוחמות בגריז משומן, בבגדי חול מיוזעים. פתאום נראה שאנחנו מתעסקים במכונות, בברזל ופלסטיק, מוקפים באנשים ריקים, עם בקבוקים ריקים ומוזיקה ריקנית לא פחות. אז, כמותי באותו לילה, נשאל את עצמנו איך הגענו לשם? איך הידרדרנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?. אולי גם נשאל - למה? למה שוב אנו מוצאים את עצמנו במקומות האפלים, החשוכים והשוממים האלה?. איך המרנו את הבגדים הטהורים, את הטלית המבהיקה בבגדים טמאים וחולצה מאובקת?

. *** אומר לכם, אחיי ורעיי - השאלה קשה, אבל אולי התשובה שענה האלוקים לי בשאלתי האישית תועיל גם לשאלתנו הכללית. בשעה שסגרתי את הפקק של הצמיג האחרון שמתי לב אליו - אל הצמיד. הצמיד שקיבלתי בסיום הלידה והוא מהודק לידי, צמידים זהים לו מהודקים באותה שעה על זרועותיהן של אשתי ושל בתי. צמיד שמעיד - אני אבא!. הבנתי שלא משנה מה אעשה ואיפה אהיה - הצמיד יזכיר לי ולכל הסובבים אותי מהיכן באתי - מחדר הלידה, מבית הכנסת, מהחלוק, מהטלית. לא זו בלבד לימדני הצמיד ההוא; הוא הזכיר לי, שאתו אני יכול להיכנס שוב אל הקודש, אל חדרי התינוקות ומחלקות היילודים. לא משנה מה אלבש, כמה מלוכלך אהיה, בכל עת שארצה, ללא שעות ביקור או אישורים מיוחדים - אוכל לחזור לשם. נכון, החיים הובילו אותי למקום מטונף בשולי תחנה נטושה אבל ברגע אחד אוכל לחזור לליבה של מחלקת תינוקות בוהקת. ***

כשסיימתי למלא אויר בצמיגים, פסקו הצפצופים וכבו המנורות. כנראה, שרק זו הייתה התקלה אני עונה לשאלתי המנקרת. המנורות ברכב כבו אבל אורה של השמש התחיל לעלות. עם אור השמש גם האיר אורה של התשובה והצמיד הלבן בידי הבהיק בצחותו. אני מאחל לנו, בשעה הזו, שבה בכיים של יהודים שנולדים מחדש ממלא את חלל העולם, שנזכה לעשות לנו צמידים, שנזכה לכתוב עליהם את שמותינו ומהותנו, את עצמנו. שנהדק אותם טוב לידינו. אנו מוכרחים לעשות זו "למען נחדל מעושק ידינו".

הקטעים ההזויים בפסט הזה הם רבים ולא אפרט את כולם אלא רק מקצתם. 

נתחיל בזה שהוא מתאר את הבעיה בצמיגים של מכוניתו  כאילו סוף העולם הגיע. כאילו אין תאונות דרכים קשות ה' ירחם,כאילו אין הרוגים  בדרך מחתונה או אחרי לידה. הוא מתלונן כמו ילד קטן ופונה לאל :אוי אוי איך אלוקים הבאת אותי מחדר לידה החדר הטהור (שבעצם יותר טמא ומזוהם יותר מכל מוסך) לתוך גרז' אוי אוי אוי.
אחר כך הוא מתאר את אנשי המוסך כאנשים ריקים וזה כבר הרבה מעבר לטיפשות ילדותית  בערב יום הכיפורים הוא מפגין  התנשאות על אנשים עמלים לפרנסתם שיתכן והם מלאים מצוות כרימון .מן הסתם התגייסו לצבא ותרמו יותר מכל לובשי החולצות הלבנות הטהורות והזכות כשלג.

והצמיד הטהור והלבן הזכיר לו שהוא אבא. מזל  שהוא השאיר את הצמיד ולא הוריד אותו  כמו שמורידים כולם מיד כשיוצאים מבית החולים . אחרת היה שוכח שהוא אבא.

בברכת צמידים צחורים כשלג סיים הרב המגיד את דרשתו .

ועל זה הוא קיבל  בפ"ב יותר ממאה לייקים.

בחוויה הכי טהורה בעולם?
????
הוא לא למד פרשת תזריע?

אני חושב- שהרעיון יפה-

אפילו שאני מבין חלק מהביקורת,

[אבל כמעט כל רעיון [במיוחד רגשי] 

אפשר למצוא מה לבקר,]


ואני לא מתנצל על זה...

פרופ' ארנון סופר:


"צריך לשנות תפישה ולהתחיל לצעוק נגד הריבוי הטבעי הגבוה של קבוצות כמו החרדים והדתיים הלאומיים"

אני רואה סביבי יותר ויותר משפחות חילוניות עם ארבעה וחמשה ילדחם.
תגובה ציונית הולמת.

זה לא ארנון סופר שהילך אימים עם הדחליל הדימוגרפי הערבי?

בע"ב,למה הילך אימים? אולי יש דברים בגו?
כל זמן שהחרדים מתרבים ולא מתגייסים וחלקם עובדים בשחור או לא עובדים בכלל ובו בזמן הערבים מתרבים והחילונים מתמעטים  ברור שבקרוב יהיו פחות ופחות פונדקאים (הן צבאית והן כלכלית)ויותר ויותר טפילים כך שהמצב הנוכחי נראה מסוכן .
תוסיף לזה שמספר החילונים יתמעט עוד יותר כשישראל תיהפך יותר ויותר להיות תאוקרטיה  ואז חילונים רבים יותר ירדו מהארץ.
סטטיסטיקה פשוטה.
כנראה שאתה רואה משפחות חילוניות עם חמישה ילדים. אבל מה שאתה רואה לא משקף את המצב הכללי במדינה.

אפרים בן

תודה על הדרשה של הרב אבינדב.

קראתי ובניגוד לך ולאחרים כנראה, מצאתי גם דברים טובים.

עד כמה שהבנתי, הוא רצה לתאר את הפער שקיים בין הציפיות והתקוות שלנו לבין המציאות שלא תמיד נוחה. רגע של לידה הוא רגע של התחלה, של תקוות, של מה שיכול להיות טהרה - מפני שלרך הנולד אין עבירות. (איך יהיו לו).

נכון שצמיגים בלי מספיק אויר מחייבים התייחסות, ורכינה בתחנת דלק יכולה ללכלך את המכנסים יותר מאשר מעילה בקופה ציבורית (פרפרזה על אפרים קישון, ברור שגניבה היא עוון חמור). נכון עוד יותר שטכנולוגיה חדשנית ולא מובנת שמתריעה על תקלה יכולה להלחיץ. (כמה דוגמאות יש לפעמים במחשב שממאן להתחבר לפורום או מדווח על תקלות לא מובנות, מפחידות).

נכון שיש צרות הרבה יותר גדולות בחיים, כמו מי שלא זכה כלל לילדים, או שאין לו מכונית להתלונן על תקלה בלתי מוסברת בה, או שאין לו בית כנסת משלו כדי לשאת דרשות.

נכון גם שחיילים המסכנים את חייהם כדי להגן על רבנים יש להם מצוה.

אבל

גם לרבנים יש מצוות.

והדוגמא, גם אם היא בעיה של עשירים ושמחים, עדיין מדגימה יפה, לדעתי, את הפער, את המעבר בין הרגע המאושר שהוא גם מאפיין כ"נקי" לבין המציאות שמחכה לנו אחרי הרגע הזה.

וכאשר יורדים מן ההר אל העולם, צריך חכמה כדי לקחת מה שאפשר מן הרגע של האושר ותחושת הנקיון-טהרת הנפש אל החיים היומיומיים שכרוכים בעמל, לכלוך פיזיקלי (אבל לא נפשי ולא הלכתי), וטרחה. ודאגות ומתח.

למרות שניתן לבקר את הטעם של הדרשן, המסר לגבי המעבר מיום הכיפורים של תחושת הסליחה וההיטהרות (הנפשית) אל החיים של הירידה הבלתי נמנעת - למסר הזה יש ערך.

אולי היה כדאי בשל ריבוי התגובות לפתוח אשכול חדש על דרשות, ועל מה שיש למצוא בהן ועל מה שיש לתקן בהן.

חג שמח

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

כשהוא קןרא לאנשים שעמלים לפרנסתם אנשים ריקים והוא איננו מודע להתנשאות שבדבריו בעיני הוא עצמו אדם ריק.
כל הדרשה שלו היא דרשה ילדותית (שמלת השבת של חנהלה שהתלכלכה אוי אוי אוי ) אבל,לצערי, זה כנראה התאים לרמה הילדותית של שומעיו.