המצדדים בפתיחות רבה לתרבות הכללית מתעלמים מההשפעה הקמאית שיש לרעיונות הנרכשים על מחשבותיו ואישיותו של האדם. הבנה נכונה של תהליך הידיעה מחייבת סינון מקדים שלו
אחד מקווי השבר הבולטים בציבור הדתי לאומי עובר בשאלת הפתיחות לתרבות הכללית. ויכוח עז ניטש סביב היחס הנכון לתחומים כמו פילוסופיה, פסיכולוגיה או ארכיאולוגיה. דיון דומה קיים לגבי שותפות בשיח הציבורי: האם להשתתף בשיח הישראלי מעמדת פתיחות ומתוך מוכנות להשתנות, או מתוך ודאות בצדקת דרכנו? ואולי יש בכלל להימנע משיח כזה? צד אחד בוויכוח ישתדל להימנע מחשיפה לשיח חיצוני או למדעי הרוח. כראיה לעמדתו יצביע על אלו שהתפקרו בשל החשיפה. הצד השני טוען שאם אדם משתנה בעקבות חשיפה לידע חדש הרי זה אות לצדקת עמדתו החדשה, או לחלופין עדות לחולשה שהייתה בו מתחילה.
אני רוצה לטעון שבשורשו של הוויכוח הגלוי הזה, שלעתים נדמה לדו–שיח של חירשים, מסתתר ויכוח שכמעט אינו מונח על השולחן, והוא נוגע לשאלת טיבם של דעות והלכי רוח תרבותיים – עד כמה הם משפיעים, אם בכלל, על האדם.
ידע הוא מוצר. אני יכול לבחור אם להשאיר אותו על המדף או לקחת. מתוך הסרט "הקול בראש"
צילום: יח"צ
הידע כמוצר וכאוכל
"הקול בראש" הוא סרט אנימציה על המתרחש במוחה של ילדה בשם ריילי. אחד מהמיקומים בסרט הוא האזור "זיכרון לטווח ארוך" שבו מאוחסן הידע שלה על העולם. אזור זה מעוצב בסרט כסופרמרקט ענקי והידיעות של ריילי מאוחסנות בו על מדפים אינסופיים. דימוי הסופרמרקט מרמז איך אנחנו תופסים את מהות הידיעה. מבחינתנו אנחנו "קונים את הידע" שלנו. כלומר, ידע הוא מוצר. אני יכול לבחור אם להשאיר אותו על המדף או לקחת, לשים בעגלת הקניות או לזרוק. בתפיסה הזו, החוויה שלנו כלפי הידע היא חווית שליטה מוחלטת.
חווית השליטה הזו מובעת בביטויים כמו "אנו נבחן את העובדות". העובדות עומדות למבחן אצלנו, אנחנו מתבוננים בהן בריחוק כמו מדעי, דרך זכוכית סטרילית. מדען שצופה באמבה נמצא לחלוטין בשליטה: הוא מבין אותה בלי להיות מושפע ממנה. השליטה הזו היא מנת חלקנו גם ביחס לידע.
אם ידע הוא מוצר, הרשמה לאוניברסיטה כמוה ככניסה למרכז קניות. בין אם יבחר לשוטט במחלקת לימודי היהדות או בין המדפים של מדעי החברה, סטודנט אמור לסיים את לימודיו עם עגלה מלאה בידע. ומה יעשה איתו? זו שאלה שתלויה בו, ולא בידע שרכש. הרי מי שרכש מגוון רחב של כלים לא השתנה בעצמו, בטח שלא הושחת. אם הוא ישנה את הליכותיו הרי זה רק משום שיכולותיו התרחבו, והן מאפשרות לו לבטא את עצמו טוב יותר.
ואותם רבנים שהתריעו מפני כניסה לאוניברסיטה? הם ודאי לא רוצים בטובתו, כפי שמי שממליץ לא לקחת מוצר (בחינם!) אינו רוצה בטובתו. יותר מזה, ההכרעה שלהם נגד מדעי היהדות, לדוגמה, באה על גבי חוסר היכרות מעמיקה בנושא. כיוון שכך, דעתם בטלה בפני אלו שכן רכשו את הידע שמציעה האוניברסיטה.
גישה אחרת לידע מוצגת בהקדמתו של רס"ג לספרו "אמונות ודעות":
מילה שאדם שומעה מן הכופרים ותחדור ללבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה, ובהם נאמר "דברי נרגןכמתהלמים והם ירדו חדרי בטן". ואינו חושב שאם לא יגן על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בו – יאבדוהווימיתוהו.
על פי רס"ג, עצם הפגישה עם טענה עלולה לפגוע באדם ללא מרפא. בניגוד לשליטה ללא מצָרים שבחוויית הסופרמרקט, רס"ג מדמה את דברי הכופרים לפגעי הטבע. כלומר, אין לנו שליטה מלאה על השפעתן של דעות.
את התיאור של חוסר השליטה שלנו כלפי המחשבה אפשר להבין לאור משל שמביא הרמב"ם: "הושאל לשון אכילה למדע וללמוד… אשר בהם יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון" (מורה הנבוכים א, ל). אם נמשיך את דברי הרמב"ם, נוכל לומר שהידע הוא מאכל וההבנה היא אכילה. בניגוד לחווית הקניה, חווית האכילה איננה אומניפוטנטית. אמנם אני יכול לבחור מה להכניס לפה וכמה ללעוס – אבל מהרגע שבו האוכל בגופי,אני כבר לא שולט על ההשפעות שלו. אם הוא טוב הוא יזין אותי. אם הוא רע הוא יגרום לי להקיא.
על פי תפיסה זו, הרשמה לאוניברסיטה כמוה כהתיישבות ליד שולחן עמוס מאכלים שונים ומשונים. סעודה כזו אינה חיובית באופן קטגורי. באותה מידה, העובדה שרכשת מגוון ידיעות אינה מעידה בהכרח על צדקת עמדתך. השאלה היא אילו ידיעות צרכת.
ממילא לימוד, כמו אכילה, מצריך זהירות. אכלת אוכל מקולקל? תכאב לך הבטן. בלעת רעל? טוס למיון. פגשת מחשבה בעייתית? היא תפגע בך, גם אם כוונתך טובה. לכן, עוד לפני שנסב אל השולחן, עלינו לנקוט אמצעי זהירות. בכל תרבות אנושית ישנם מנגנוני סינון לאוכל. אם זו מסורת בעל פה בחברה השבטית ואם אלו מנגנוני התקינה של החברה המודרנית. לפני שמזון נכנס לפינו הוא כבר עבר מסננים המוודאים שהוא איננו מסוכן. אם אין לנו שליטה מוחלטת על האופן שבו משפיעה עלינו ההבנה, מנגנון פיקוח על הידיעה חשוב לא פחות מפיקוח על המזון.
השיח אינו רציונלי
תפיסת הידע האחרונה מחייבת אותנו לבצע סוג של צנזורה. כמובן, יהיו כבר כעת כאלה שיזדעקו לשמע המילה: צנזורה?! רק חברות פטרנליסטיות, שהמנהיגים שלהן חוששים למעמדם, מקיימות צנזורה כזו. אבל הבה נשאל את עצמנו: מי אמר שצנזורה היא דבר נורא? למה התגובה שלנו כל כך פבלובית? הרי מוצעת כאן פרדיגמה אחרת לגבי מהות המחשבה. אם היא אכן נכונה, "צנזורה מחשבתית" איננה פשע מוסרי או התנהגות פחדנית.
התגובה האוטומטית שלנו להצעת צנזורה על מחשבות, והקפיצה לקונוטציות של שעבוד וניצול, רק מחדדות את ההבנה שמחשבה אכן איננה "מוצר" אלא "מאכל". האדם עיכל את הדעה לתוכו, היא הפכה לחלק ממנו. ממילא התגובה שלו לערעור עליה איננה שקולה ויבשה כמו שאולי היינו רוצים לחשוב. היא אמוציונלית, מעורבת.
נחדד יותר: ישנן שתי רמות של דיון. רמה אחת היא רציונלית, ובה יש טיעונים לכאן ולכאן. רמה זו משתמשת בדעות כמוצרים. העברנו ידיעות ממדף למדף או רכשנו חדשות, ושינינו את דעתנו. הרמה השנייה היא קמאית. המחשבות בה הן בבחינת מאכל. אין בה נימוקים מחשבתיים אלא שלילה או הסכמה. אופן הטיעון היחיד שקיים בה הוא התעוררות רגשות חיוביים כלפי דעתי או רגשי תיעוב כלפי הדעה ההפוכה.
לכל שיטה ישנם תופי טם–טם כאלו, שמזעיקים את מאמיניה להתגייס לקרב: "כופר", "פטרנליסט", "לא מדעי", "ניאו–רפורמי", "חרדי", "אפולוגטיקה". יותר מהתוכן הרציונלי שלהם, יש בהם מטען אמוציונלי שמבהיר לְמה עלינו להתנגד.
אנחנו טועים לפעמים לחשוב שהרמה הרציונלית היא הנכונה יותר, ומי שטיעוניו ברמה הקמאית הנו פרימיטיבי וילדותי. אלא שהאמת הפוכה: ניתן לדון דיון רציונלי רק על גבי הנחות יסוד קמאיות. אם ברור לכולנו שזכויות אדם הן האידיאל העליון, אפשר לדון רציונלית כיצד לאפשר כמה שיותר זכויות. אבל אם אנחנו חלוקים האם זכויות אדם הן דבר חשוב, נימוקים רציונליים לא יעזרו. הרמה השנייה, הקמאית, היא הקריטית יותר, כיוון שהיא אינה קובעת מהלכים בתוך המגרש אלא מתווה את כללי המשחק.
"כללי המשחק" אינם אמיתות נצחיות. מה שהיה פסול בעינינו לפני שני עשורים הוא כיום כשר, אולי אף מצווה. עובדה זו מורה לנו שאנחנו משנים הנחות יסוד. איך מתחילים להאמין במה שלא האמנו קודם? ככל הנראה לא בדיון רציונלי.
שיח תרבותי – יהיה זה סימפוזיון בערב תרבות או מאמרים בכתב עת – אינו דומה לשקילת טיעון מול טיעון במאזניים רציונליים. אדם שמביע דעה דומה למי שמקרין אור החוצה. יש פרמטרים שונים לחוזק האור: האם הטיעון ברור; האם הטוען סוחף; כמה אני מעריך אותו; עד כמה דעתו מופרכת בתרבות הנוכחית. קיימים גם פרמטרים רחבים יותר: כמה אנשים מחזיקים בדעה הזו, מה העוצמה של הקבוצה שמחזיקה בדעה – כלכלית, מוסרית, פוליטית וכו'.
אפשר לבחור לעצום עיניים. לא להשתתף בשיח. מי שכן בוחר להשתתף ב"משחק האורות" הזה, אינו יכול להתעלם מהאור. אם אתה פוקח עיניים מול אור חזק הוא גם יסנוור וגם יסחף אותך לכיוונו. זו איננה חולשה אלא נגזרת מכך שאדם הוא יצור חי, לא מחשב. החיים הם לא שכל נשלט ויבש אלא דינמיקה והרגשה.
דעות מוסריות, ואפילו מתודות מחשבתיות, דומות בטיבן לטאבו: אתה מאמין בהן כי אתה מאמין בהן. אין דרך להסביר למה שוויון זכויות הוא טוב, למה חירות עדיפה משעבוד, או אפילו מדוע התער של אוקהם הוא מתודה נכונה יותר. לכן, שינוי של הנחות היסוד עצמן לא מתרחש על ידי דעות כמוצר אלא על ידי דעות כאוכל. לא מהכרת עובדות שלא הכרנו קודם אלא מעצם המפגש עם הדעה עצמה, מהעיכול שלה אל תוכנו.
כשאדם גולש ברשת חברתית מדי יום ושומע טיעונים על כך שהתורה, חס וחלילה, איננה מוסרית (נניח ביחסה לאישה) – עמדתו הולכת ומתערערת. לא העובדות מערערות אותו אלא הנחות היסוד שהוא פוגש על אודות מהות המוסר. עצם המפגש עם קיומם של בני אדם שסוברים אחרת מערער את הטאבו. כשהטאבו נחלש, אי אפשר למצוא לו הסבר רציונלי. מי שצריך להתחיל להסביר דעה מוסרית בצורה רציונלית, כבר נמצא בבעיה.
מפגש מערער
מי שמדבר עם אחרים באופן קבוע, צריך לעמוד בציפיות שלהם. לדוגמה, עליו להשתמש בטרמינולוגיה המקובלת על כולם. אלא שכשהוא מקבל על עצמו את השימוש במושגים, הוא מיישר קו גם עם עולם הערכים שיצר אותם. השאלה האם אני מכנה את מה שקורה בפקולטות ליהדות "מדעי היהדות", "לימודי יהדות" או "לימודי כפירה" משנה מאוד את האופן שבו אני תופס אותן.
מילוי ציפיות נדרש גם בסגנון הדיון. אם תחזור על דבריך שוב ושוב במקום להקשיב ולהגיב, תוגדר כ"טרול" ויתעלמו ממך. אם תהיה גס רוח, יזעמו עליך. אדם נורמלי משתדל ליישר קו. אפילו אם דעותיו קיצוניות, הוא ישתדל למתן את עצמו ככל הניתן. עם הזמן אדם גם נקשר לאנשים שאיתם הוא דן. הם הופכים להיות חלק מעולמו. ממילא הוא מתחשב בהם ומדגיש את המשותף ולא רק את המפריד. מחפש להראות איפה דווקא תהיה אחדות דעים.
יותר מזה: ככל שאדם מאזין לקשת גדולה יותר של קולות, הוא פוגש יותר ויותר דיבורים נגד הנחות היסוד שלו. עצם קיום הקולות האחרים מערער את הוודאות, והערעור עוצמתי יותר אם האדם נתקל במתנגדים בעלי כשרון רטורי או לשון חריפה, או אם הוא נחשף לשיח שגם מניח את ההתנגדות לדעת האדם כמובנת מאליה. ודאי אם בעלי דעה כשלו נתפסים כמטורללים.
מי שסבור שאדם שמשנה את דעתו בשל לגלוג או הפגנת ביטחון הוא אדם חלש שוכח שגם הוודאות בהנחות היסוד אינה פרי מהלכים לוגיים. ממילא, גם ערעור הוודאות בשל אלמנטים אי–רציונליים אינו סימן לחוסר רצינות. ברגע שנפנים שלא הרציונליות משנה את הנחות היסוד שלנו אלא עצם המפגש עם דעות סותרות, נבין שההשלכה הכי בסיסית של שיח זה היא זו: אם אתה משתתף בו, הוא עלול לשנות אותך עד השורש. לא רק על פי בחירתך ולא רק לטובה.
התיאור עד כה מדיף ניחוח פטליסטי. אין לנו שליטה מלאה על ההשפעה של דעות עלינו. אבל האמנם אין דרך להתמודד עם ההשפעה שלהן? האם אנחנו כל כך חסרי אונים? ודאי שיש דרך כזו. אלא שהיא אינה פועלת במישור הרציונלי.
כשלב הראשון ישנה ההתרסה. בנסיבות מסוימות, אמירות מתריסות כנגד הקונצנזוס הנוכחי יכולות להרחיב את גבולות הלגיטימציה של השיח. לא כל "דבר שאינו נשמע" באמת לא נשמע. יש כאלו ששואבים מהדבר–שאינו–נשמע עידוד לדעתם: פתאום מתברר להם שהם אינם המשוגעים היחידים. אחרים מתוודעים לכך שאפשר ולא מופרך לחשוב אחרת.
אבל מנין נגייס את הביטחון הדרוש לעמדה מתריסה? גם את זה מלמד אותנו הרמב"ם: "יש בכל אדם כוח אומץ בהחלט, ואלמלי כך לא היה מתעורר במחשבתו לדחות מה שמזיק לו. וכוח זה בכוחות הנפשיים לדעתי דומה לכוח הפולט בכוחות הטבעיים" (מורה הנבוכים ב, לח). את כוח האומץ מדמה הרמב"ם לכוחות שתפקידם לפלוט פסולת מהגוף. כוחות אלו אינם בחיריים: איברי העיכול מזהים אילו חומרים לסנן בלי צורך בעזרה של התודעה.
ההבדל בין גוף שמצליח לפלוט חומרים מזיקים לגוף שלא מצליח בכך הוא ברמת הבריאות והחוסן שלו. חוסן כזה לא מפתחים בלמידה והבנה אלא באימוץ הרגלים טובים והימנעות מהרגלים רעים. לכן, ככל שגוף נחשף יותר לחומרים מזיקים, הוא יצליח פחות להתמודד איתם. גם במישור הדעות, הדרך המוצלחת להתמודד עם דעות מזיקות היא לא בחשיפה ממושכת אליהן, אפילו אם זו תלווה בהסברה למה הן רעות. עצם החשיפה לדעות פסולות שוחקת את הטאבו ונותנת לגיטימציה לדעה הרעה. דווקא יצירת "חממה" מאפשרת גוף בריא שידע לדחות דעות רעות אם ייתקל בהן.
דרושים מאמינים אמיצים
אם נרד לפרקטיקה, עלינו להסתכל על המציאות בעין פקוחה: הסביבה המודרנית עוינת לדעות מאמינות. לא משום שהיא אוסרת הבעה שלהן, אלא משום שאדם דתי מופגז כל הזמן ברעש רקע של דעות הפכיות. הדעות האלו נפוצות ומגובות על ידי רבים מחברי האליטות החזקות של העולם המודרני: המדע, התקשורת והאמנות. גם מאחורי גבו של הרב האדוק ביותר בישיבה קטנה עומדת החילוניות כרקע. היא הנוף שבו יצפו תלמידיו כל הזמן. הרב יכול כמובן להתנגד לה ולהסביר שהיא בעייתית. באותה מידה הוא גם יכול להסביר לגוף שלו שסוכר הוא רע. עדיין החשיפה שלו לסוכר עצומה.
במצב כזה, פתיחות אינה צעד "שקוף". כשאדם נחשף "לכל הדעות במידה שווה", היתרון המובהק הוא לדעות שמשחקות במגרש הביתי – בזמננו, הדעות שאינן מאמינות. בוויכוח בין שתי גישות איך לומדים תורה, או מהו היסוד המוסרי – הדעה הדומיננטית של התקופה (כלומר הנוטה לחילוניות) תקבל יתרון.
זו גם הסיבה שהניסיון "לחסן" על ידי חשיפה מבוקרת לתרבות נידון לקשיים: אם כוח ההשפעה של דעה הוא בביטחון שבה, המקבילה לחיסון היא הכרת הדעה בצורה מוחלשת, כלומר על רקע הוודאות שהיא שגויה. במצב התרבותי הנוכחי, חולשה כזו היא עניין קשה להשגה. אז נכון, הסתגרות איננה תרופת פלא. כי אין ולא תיתכן הרמטיות. ועדיין, זהו צעד שמעניק תועלת חלקית, שקריטית יותר בילדות ונערות – שלבי גיבוש האישיות, כשהאדם בונה את החוסן שלו.
ההתנגדות לניסיון של התמודדות–מתוך–השתלבות צומחת דווקא מתוך הכרה מפוכחת בכוחה של התרבות בכלל והתרבות המערבית בפרט. דווקא מתוך ההבנה שאדם הוא חי ולא מחשב, אנחנו מבינים שאין להתפתות לאשליית השליטה המושלמת על דעותינו; יחד עם תודעת החיים באה תודעה של ענווה.
האם חוץ מזהירות יש בעמדה זו גם פחד? כן. יש ממה לפחד. אבל פחד אינו היסטריה או ייאוש. הרי "רבים אשר איתנו מאשר אותם". אז איך כן מתמודדים? יש צורך בהסברה תורנית עמוקה וחיה. אבל חוץ ממנה דרוש גם חוסן נפשי ואומץ רוחני. המבוקש אינו דתיים שיודעים להשתלב במרחב אלא כינון מרחב אחר, ולשם כך דרושים מאמינים אמיצים.
יצחק קרומביין הוא תלמיד בבית המדרש בראש פינה
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017
