יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.
כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.
מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, השתין על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו - אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם.
ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם.
כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף, הוא בעיקר מתגעגע. הוא לא מתגעגע על, הוא מתגעגע אל.
יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו.
ועגנון, כך אני חושד אותו, עגנון הוא יהודי של יהדות. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, וכשהוא מתגעגע, הוא לא מתגעגע לאלוהים של לפני השואה ולפני המלחמה ולפני ההשכלה, אלא לקהילה ולעיר וליהדות ההיא, שהייתה ושאיננה עוד. - (מתוך הדברים שאמרתי היום באירוע בתמול שלשום Tmol Shilshom Cafe לציון חמישים שנה לנובל של עגנון...)
בשיחדש של דניאלה וייס והימין המתנחלי, מאחזים לא חוקיים הם "מאחזים חדשים" ו"עידוד הגירה" הוא הגרסה המעודכנת ל"טרנספר".
יוסי קליין ("הדתיים הלאומיים מסוכנים יותר מחיזבאללה") נסע לפגוש את וייס בביתה בקדומים כדי לשמוע, במילים מתקתקות, שהחזון שלה כולל אימפריית הלכה יהודית, מהפרת ועד הנילוס, ובלבה בית מקדש
15.06.2017 07:00
שאלתי את דניאלה וייס אם בזכותה אקבל מיטה ליד החלון במחנה המעצר לשמאלנים. מה פתאום, היא אומרת, הרי דרכינו דרכי נועם ונתיבותינו שלום. במדינה הציונית־דתית שתקום כאן, היא אומרת, לא יהיו מחנות כאלו. וייס היא מתנחלת ותיקה, מדור המייסדים, כאלו שידעו לעטוף מעשים אלימים בדיבורים רכים. אני מזכיר לה שכתבתי לא מזמן שהציונות הדתית מסוכנת יותר מחיזבאללה. "טוב, את זה בכלל לא קראתי", היא אומרת, אבל מצדה, שאכתוב מה שאני רוצה. היא בעד חופש ביטוי והפגנות. כן, גם ליד בית היועץ. הנה, היא אפילו קוראת "הארץ". באמת? למה? כי "איזה כיף זה לקרוא שמאלנים מייללים", היא משיבה בחדווה.
"הקיצוניות של השמאל הולידה את הקיצוניות של כהנא", אמרה פעם. את השמאלנים היא לא תכניס לשום מחנה. למה לה, הרי הם אחיה, אמנם "אחים מפגרים", או "אחים דפוקים בשכל", כפי שכינתה לא פעם את אנשי השמאל, אבל בהם היא לא תילחם. גם לא יהיה בכך שום צורך. תוך 20 או 30 שנה, בעזרת השם ובעזרת רחם ציוני דתי נמרץ, ישתנה כאן הכמעט־תיקו המעיק בין השמאל לימין. הימין, שימנה אז 80% מהאוכלוסייה, לשיטתה, יגבר בקלות על השמאלנים החילונים, שהם גם ככה "חלשלושים רופסים וחסרי אונים", היא אומרת. "תתפלא", היא מרגיעה אותי, "אבל גם לכם יהיה אצלנו מקום".
כזאת היא דניאלה וייס, דמוקרטית מכף רגל ועד ראש.
לבקשתי, משרטטת וייס את דיוקן המדינה שבה תשלוט הציונות הדתית, גבולותיה, חוקיה והמשטר שיהיה בה. היא נענית לבקשה ברצון. היענות כזאת איננה מובנת מאליה. ציונים דתיים מסרבים בתוקף לתאר את המדינה שבה ישלטו כשיגיע היום. לא שאין להם תמונה מדויקת של המדינה הזאת. דווקא משום שיש להם — הם מקפידים להסתיר אותה. חוקי המדינה הרצויה שלהם נשמרים אצלם בסוד כמו סדרי פולחן של כת נרדפת. למה? כי הם חוששים מההלם, מהפחד ומההתנגדות שהחשיפה תעורר. כשבא איזה סמוטריץ' ומעז לחשוף פרט או שניים, הם תכף הופכים אותו ל"שוליים סהרוריים".
מה יהיו גבולות המדינה שילדינו יחיו בה כאדונים? לפי וייס, היא תשתרע מהפרת ועד נהר מצרים, מהים ועד לירדן. מגלומני ויהיר. לא בר ביצוע, אבל בהחלט בסיס אידיאולוגי למי שידו ששה ללחוץ על ההדק. אימפריה כזאת גדולה עלינו ועל חלומותינו. נתקשה להתמודד איתה.
למעננו המציאה הציונות הדתית את השפה המיוחדת, האופטימית והרכה, שפת כיבוש רעננה ושמחה. זו השפה שמלווה אותי ואת דניאלה וייס לכל אורך הפגישה. שפה מניפולטיבית ולא תמיד ברורה. שיעור בשיחדש. מילים שיוצרות מציאות ולא מתארות אותה. העובדות, פחות או יותר, הן אותן עובדות, אבל המשמעות הפוכה. זו שפה שמטרתה להצדיק התפרצות אלימה לביתם של זרים מכוחה של הבטחה עתיקה שניתנה לאבותיהם.
האלימות של וייס עטופה במוך מילולי רך ונעים כדבש מוקצף. אפילו מילה כה מובנת מאליה כ"אופטימיות" מקבלת משמעות שמתאימה את עצמה למצב הרוח ולא למצב השטח. היא תמיד אופטימית ("אצלי בבית יודעים: איתי אסור לדבר על הצדדים הפסימיים של החיים"). אפילו הביטוי המייאש, המצמרר בכנותו, "לנצח נאכל חרב", נשמע פה פתאום מלא שמחת חיים.
לא רוצה לריב
בעיני, 400 אלף מתנחלים מעבר לקו הירוק במשך 50 שנה הם כישלון מהדהד, ובעיני וייס הם הצלחה מסחררת. היא מכנה אותם "מתנחלים" ולא "מתיישבים". את הרתיעה מהמילה "מתנחלים" היא מסבירה ב"רגשי הנחיתות" של חבריה להתנחלויות. הסירוב של הציונות הדתית להציג בפני הציבור את החזון הלאומי שלה הוא בעיניה "התנהגות נבונה". שימו לב: נבונה. לא אמיתית, לא כנה ולא גלויה. מתברר שביטויים כמו "התנהגות נבונה", "עידוד הגירה" או "דרכי נועם" הם שפת היפוך, יופמיזם צרוף. מושגים המסתירים אמת אלטרנטיבית שאנחנו, חסרי אמונה שכמותנו, לא בשלים דיינו להיחשף לה. ג'ורג' אורוול, לו היה יכול, היה קם מקברו, קד ואף מוחא לה כפיים. תלמידה משובחת מדניאלה וייס כנראה לא ימצא.
שפת הכיבוש גדושה במושגים מטעים, אבל יש בכל זאת כאלו שמטיחים את האמת ישר בפרצוף.
"מדינת הלכה" הוא מושג כזה. מדינת הלכה היא מדינה שחוקיה הם חוקי התורה. זהו, כאן אין מקום לפרשנות. הו, כמה שווייס לא אוהבת את השימוש במונח הזה! רגע, שלא תהיה פה אי הבנה, מובן מאליו שהמדינה שהיא רוצה לראות כאן היא מדינת הלכה, אבל יש גם "התנהגות נבונה", זוכרים?
לא הכל צריך להגיד, לא הכל צריך לגלות. את "מדינת ההלכה" היתה וייס שמחה למחוק מלקסיקון שפת המתנחלים. את הקונפליקט בין הצורך לגלות לבין החובה להסתיר היא פותרת תוך שניות. "ברור שזו תהיה מדינת הלכה", היא אומרת וממהרת לערום תלי תלים של הסתייגויות והתניות. הן לא אמיתיות. הן רק נועדו להרגיע את מי שלא היה רוצה לאכול רק מצות בפסח מכוח החוק.
היא יודעת גם שחזון מדינת ההלכה ירתיע את מי שרואה בציונים הדתיים סוכני יידישקייט תמימים במדינה שמאבדת את זהותה. למענם היא מבקשת לתקן: "לא מדינת הלכה, אלא מדינה שחוקי ההלכה שלה לא יסתרו את כללי הדמוקרטיה". לא מפני שהיא לא מאמינה במדינת הלכה, אלא כיוון שתמיכה בה עלולה להרגיז. היא לא רוצה, בלשונה, "לעורר מדנים".
כשווייס מדברת על מדינת הלכה היא מתכוונת לעסקת חבילה. הכל כלול: חוקי התורה, סנהדרין, גדולי התורה וכמובן בית המקדש. ולמי שמודאג: הכל בהדרגה ובלי כפייה. אז עכשיו אנחנו מבינים במה מדובר.
ובכל זאת, אני שואל, מה יהיה אם תתגלה סתירה בין החוקים הדמוקרטיים להלכתיים?
"יבואו גדולי התורה ויפסקו", היא משיבה בשלווה.
מי הם גדולי התורה?
"הרב לווינגר המנוח אז, הרב ליאור היום".
כלומר: א. השימוש במונח "מדינת הלכה" מסוכן. מיד חושבים על איראן והאייתולות, ולכן רצוי להמעיט בשימוש בו. ב. רצוי, לעומת זאת, להשתמש ב"דמוקרטיה" על הטיותיה השונות. בציונות הדתית למדו להכיר את צמרור העונג המתוק שעובר בגוום של חילונים שמאלנים בכל פעם שהם שומעים את המילה "דמוקרטיה". ג. מעניין מה היו פוסקים ליאור ולווינגר במקרה של סתירה בין התורה לדמוקרטיה.
מיליוני סמוטריצ'ים קטנים
עד שתיכון מדינת ההלכה הדמוקרטית יש צורך להיפטר איכשהו ממיליוני ערבים באימפריה הציונית־דתית. נראה שהדרך היעילה ביותר לפינוי השטח וניקויו היא העמסתם על משאיות והשלכתם אל מעבר לירדן, או בעברית: לטרנספר אותם. והרי עצה: אל תזכירו לדניאלה וייס את ה"טרנספר". זה מרגיז אותה. זו, לדעתה, "מילה לא הולמת", אפילו מעליבה, לא נבון להזכיר אותה. לדעתה היא "אגרסיבית מדי". היא מתקשה להתמודד עם ה"טרנספר" שנדבק למתנחלים כמו מסטיק לסוליה.
היא לא סובלת את האגרסיה שהמילה הזאת משדרת. "הרי כבר סיכמנו שהכל ייעשה בדרכי נועם", היא אומרת, ואם בדרכי נועם מדובר, למה שלא נגייס שוב את הרחם היהודי שלא ינוח לרגע. וייס תולה בו תקוות גדולות. היא מאמינה שרחם מיומן יוכל להילחם בגבורה נגד העליונות המספרית של המוסלמים וייצר מיליוני סמוטריצ'ים קטנים שבגופם יחסמו את החור בסכר הדמוגרפי. "ערבים יכולים לחיות כאן רק אם הם משלימים עם אדנותנו המוחלטת", אמרה פעם.
ואם הרחם יתעצל, תמיד אפשר יהיה לקחת את שלוש הנקודות של סמוטריץ' ולנפנף בעזרתן את שני מיליון הפלסטינים שמתעקשים להישאר כאן ואת המיליונים הנוספים שממלאים את האימפריה מהפרת עד נהר מצרים. וכך יש לפתור את הבעיה הערבית: 1. מלחמה. כי במלחמה הכל יכול לקרות. 2. זכויות. אבל רק מסוימות, ורק לנאמנים. 3. הגירה. צריך לעודד הגירה.
לעודד הגירה? מה זה, הגדרה חדשה לטרנספר?
"לא. מדובר במענקים כספיים, בכל מיני תוכניות, הכל בדרכי נועם".
ואם יהודים כמוני לא יסכימו לחיות במדינה שתעודד הגירה שכזאת?
"אה, עזוב. אתם הרי תהיו מיעוט כל כך קטן. איתכם כבר נסתדר".
אני משתדל שלא לקשור בין "עידוד ההגירה" של דניאלה וייס ל"עידוד ההגירה" שגירש את אבי מגרמניה, אבל גם אני חייב להודות ש"עידוד ההגירה" שלה נשמע מפויס ושמח יותר מ"הטרנספר" המדכדך והקודר. יכול השומע להתרווח בכורסתו, להירגע ולתאר לעצמו בנחת איך סמוטריץ' נכנס לבית פלסטיני ומעודד משפחה פלסטינית באדיבות ובדרכי נועם לעקור מביתה.
המקדש כרעיון
בעוד ה"טרנספר" מעורר בדניאלה וייס דחייה, מחזיר "בית המקדש השלישי" את הברק לעיניה. את המקדש שייבנה במדינה הציונית־דתית אי אפשר להסתיר מאחורי מילים מגוהצות. כאן הרי לא מדובר במשאת נפש, אלא במבנה אבן גדול ומוחשי. לשאלה איפה יוקם המקדש עונה וייס: על אבן השתייה. בחירה הגיונית.
אבן השתייה היא סלע קטן שמייחסים לו הימצאות בקודש הקודשים. ראוי לו למקדש השלישי להיבנות מעליה. הצרה היא שמסגד אל אקצא כבר נמצא שם. מה עושים עם המפגע הזה?
הורסים את אל אקצא? מה פתאום, לא מדובר במעשה, אלא ב"רעיון". להמחשת ה"רעיון" מפזרת מעליו וייס את המילים היפות "כיסופים" ו"אמונה" ו"געגועים" כמו שמפזרים אבקת סוכר על עוגה. אני מזכיר לה שלהבדיל מ"עידוד ההגירה" וממדינת הלכה, מדובר כאן בשני בנייני אבן עצומים, האחד קיים והשני עתיד לבוא במקומו. איך יבוא במקומו? אל אקצא ייהרס? אבל לא סוסת קרבות ותיקה כדניאלה וייס תיפול בפח כה שקוף. מפיה לא תשמע את המשפט: "צריך לפוצץ את אל אקצא". את דניאלה וייס לא צריך ללמד שלא הכל צריך להגיד.
לא הכל צריך להגיד, אבל די במה שהיא אומרת כדי להדאיג. עם זאת, צריך לזכור: מדובר בפנסיונרית בת 72 שהורחקה ממוקדי ההחלטה על יהודה ושומרון. דניאלה וייס לא מייצגת איש מלבד את עצמה. היא, שהיתה מזכ"ל גוש אמונים והורחקה ממנו, לא משתתפת יותר בדיונים, רחוקה מהזירה הפוליטית ואיננה חברת מפלגה כלשהי. היא לא מתכננת קאמבק פוליטי ולא חייבת כלום לאף אחד. היא רלוונטית כמו אהוד ברק. אבל אם מקלפים מהרעיונות שלה את המילים היפות, מגלים עולם אכזרי שדוברי הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית מנסים להסתיר מאיתנו.
מה היא עושה היום? לפני שבע שנים היא הקימה גוף בשם "נחלה". "נחלה" עוזר לצעירים להתיישב במה שהיא קוראת "מאחזים חדשים". אנחנו קוראים להם "מאחזים לא חוקיים", והממשלה מכנה אותם "יישובים לא מוכרים". היא נזרקה ממרכז העשייה וחברה לשוליים, שם היא מוצאת את מקומה הטבעי. באורח פלא, היא מוצאת את עצמה לצד "המתונים" יותר בנוער הגבעות. המתונים הם, בלשונה, "הממלכתיים", אלו שמאמינים שעדיין ניתן לעשות משהו עם המדינה הקיימת. האחרים סבורים שיש להרוס הכל ולבנות מחדש. הדרכים שונות, אבל המטרה משותפת: מדינת הלכה ובית מקדש במרכזה.
דניאלה וייס היא אשה גדולה ונמרצת. היא זוכרת בגעגוע כיצד התקשו השוטרים לגרור אותה באחד העימותים שלה עם המשטרה, "גברת", אמרו לה, "אולי תתכבדי ותתפני בעצמך, קשה לסחוב אותך". היא גם אשה נעימה ומארחת אדיבה שהשקפת עולמה מחרידה. את מה שהיא מסתירה באלף מילים מכובסות, מטוהרות ונקיות, שם עכשיו סמוטריץ' בחבטה על השולחן. וייס עונה לכל הגדרות הימין המטורף. היא בטוחה עד היום שרצח רבין בוצע על־ידי צד שלישי וכי הטבח של גולדשטיין במערת המכפלה מנע רצח יהודים.
לפני 42 שנה הקימה וייס עם חבריה בגוש אמונים את ההתנחלות קדומים, התנחלות מוכרת ומאושרת. בתיה הלבנים הם מבצרים קטנים ונאים עם גינות פורחות וגגות אדומים. כמו בשווייץ. לפני שיושבים לשוחח עם וייס חייב עיתונאי לעבור סיור ריכוך. במוקד הסיור: נאום ה"תראו כמה יפה פה!" היא מורה לי ולצלם אלכס ליבק לנסוע בעקבותיה. אנחנו מטפסים בכבישים שסובבים את ההתנחלות בתנועה מעגלית המזכירה קילוף תפוז ועוצרים להתרשמות בגבעה 510. "אין כאן גבעה שממנה לא נגררתי". אומרת וייס כגנרל ותיק שסוקר שדה קרב ישן.
המבט מקיף הכל. לולא ישיבת אילון מורה שתקועה באמצע, אפשר היה להקיף במבט את האזור בסיבוב של 360 מעלות. נוף גבעות הטרשים העגמומי של השומרון אף פעם לא הפעים אותי; העובדה ששכם השכנה הוזכרה בספר יהושע לא מרגשת אותי. לפני חמש שנים הבטיחה וייס לאמנון לוי "לעבור לגור במרכז שכם", והנה, היא עדיין איתנו כאן, היא, וידה המושטת לפנים.
עם ידה המושטת היא מונה אחד לאחד את היישובים על הגבעות סביב. היא לא מדלגת על אף גבעה. לכל צריף יש שם, לכל אוהל — משמעות. הנה עמנואל, והנה קרני שומרון, רבבה... אפשר לראות מכאן את שכם ואת תל אביב. מטרת הריכוך: לשכנע את הספקנים, להכשיר אותם לחשוב שרק משוגע יחזיר לפלסטינים מקום יפה כל כך. זה המסר הגלוי. המסר החבוי הוא: תראו כמה קרובה היא תל אביב שלכם לכאן, טיל אחד מפה ואתם עפים לשמים.
לא בשמים, ממש מולנו, קרוב, ישר בפרצוף, תקוע גוש אפור וגדול. כפר פלסטיני ששמו (כך נודע לי אחר כך) ג'ית. תנועת היד של דניאלה וייס המציגה את היישובים באזור פוסחת עליו בקלילות. מבחינתה הוא לא קיים, אין לו שם ואין לו זהות. אולי הוא חלום בלהות שבמצמוץ אחד, אופטימי! יסולק מהעולם. כמו הפלסטינים כולם.
קדומים היא ממלכתה הבלעדית של דניאלה וייס. אין מי שלא מהנהן לה לשלום או מחליף עמה מילה או שתיים. היא השריף העירוני. ביתה היפה בנוי על גבעה. היא התגוררה שם באוהל, אחר כך בצריף, אחר כך בקרוון, ובסופו של דבר באשקובית ששטחה שמונה מ"ר. שטחו של ביתה היום הוא 220 מ"ר וערכו בשוק, לפי וייס, כמיליון ו� אלף שקל. מיליון ו� אלף הוא מחיר חלומי לבית גדול ויפה המשקיף על נוף טרשים אפרורי. לפי אומדן זה, יכול היה זוג צעיר, אופטימי, שמאמין במדינת הלכה, במקדש ובהתאיידות הפלסטינים לקנות כאן דירת שלושה חדרים (אם היתה כזאת בנמצא) בפחות ממיליון.
אבל זוגות צעירים במדינה הנתונה במצוקת דיור לא ממהרים לבוא לכאן, גם לא מטיילים. בשבתות אני שומע על פקקים בכביש החוף ולא על עומס בכביש 5 המוליך לקדומים. ב שנות קיומה הגיעה קדומים ל,000 תושבים. כישלון, אני אומר, הצלחה גדולה! עונה וייס. ההתיישבות בשטחים לא התנחלה בלבבות. המלל המתוק מדבש של גוש אמונים, שביתות השבת של דניאלה וייס והגזענות של סמוטריץ' לא הביאו מיליוני יהודים לשטחים. נראה שגם הלהט הציוני של הבית היהודי דעך קצת.
הרי את אומרת שהשמאל חלשלוש ורופס, אני אומר, ומה איתכם? אתם הרי אימפוטנטים חסודים, איפה המאבק על החלת החוק הישראלי בשטחים? איפה הלהט במלחמה לסיפוח? איפה האיום בהתפטרות? יושבים בממשלה, מחלקים כספים לחברים ונהנים מהחיים.
"הם חורקים שיניים ומתאפקים", עונה וייס בנחת. גם זו לדעתה "התנהגות נבונה". "הישיבה ליד אוזנו של ראש הממשלה" חשובה בעיניה יותר מפרישה הפגנתית מהממשלה. כשדניאלה וייס, זו שמאחוריה כעשרה כתבי אישום, מאסרים על תנאי, הרשעות פליליות ועבודות שירות לאין ספור, משבחת את הבטלנות הפוליטית של בנט כ"התנהגות נבונה", אפשר להניח שגם אצלה משהו נסדק.
הרב יצחק מלבר רק בן 37, וכבר הוא על תקן הגורו של העולם החרדי במה שקשור לבריאות האישה • הקו החם שהקים עם אשתו חיה מרכז אלפי פניות בחודש בסוגיות כמו אמצעי מניעה, טיפולי פוריות ודיכאון אחרי לידה
הרב מלבר ורעייתו, חיה. "העצמת נשים היא בריאות המשפחה"
צילום:
עופר חן
כשהרב יצחק מלבר (37) הגיע בחליפה השחורה שלו, בכיפה ועם זקן לכנס הרפואי הראשון שאליו הוזמן, לפני שמונה שנים - כנס של איגוד הגינקולוגים בישראל - הוא כמעט לא הצליח להיכנס. למרות שהוזמן על ידי רופא בכיר, נתקל מלבר בחומה של חשדנות. אחרי הכל, מה יש לרב חרדי לחפש בכנס על חידושים בתחום אמצעי המניעה לנשים?
מאז הפך הרב הצעיר בעל המבטא האמריקני הבולט לאורח קבוע בכל כנס שעוסק בבריאות האישה, מאמצעי מניעה ועד הפלות חוזרות, דיכאון אחרי לידה ואפילו גיל המעבר. היום הוא הגורו של המגזר החרדי בכל הקשור לאמצעי מניעה, טיפולי פוריות, הפלות ודיכאון אחרי לידה. העמותה שהקים, "תורת המשפחה", ענתה בשנה החולפת לעשרות אלפי פניות של נשים, מהן כ־3,000 פניות בחודש לקו החם שמפעילה העמותה בשפות עברית, אנגלית ויידיש. בסוף מארס קיבלה העמותה את אות המתנדב מידיו של שר הבריאות, עבור סיוע לקידום בריאות נשים במגזר החרדי.
"בבית הספר בית יעקב (רשת החינוך החרדית לבנות; מ"י) לא ילמדו על אמצעי מניעה", צוחק מלבר, "כל הזוגות שמתחתנים מתחילים עם ידע מינימלי, ויש הרבה מיתוסים וטעויות. במערכת הרפואית אין מספיק כוח אדם, ובמרפאות הנשים הללו לא יכולות לקבל חינוך והסברים על אמצעי מניעה".
הפרסום שלו נעשה ברשתות החברתיות, בעיתונים של המגזר, וגם במקוואות. רק לאחרונה קיים כנס ל־300 בלניות ממקוואות מכל הארץ, משום שגם הן מקור מידע לנשים צעירות ויכולות להפנות אותן לקו החם. "עשינו כבר יותר מ־300 כנסים עם רבנים ברחבי הארץ, מחיפה ועד אשדוד. לא האמנו כשהסכימו להכניס אותנו גם ל'קסבה' בבית שמש".
להרצאות שלו בפני הרבנים הוא מביא שקפים עם חומר מקצועי, אך ללא איורים מפורשים. מסביר על כל אמצעי המניעה לסוגיהם, כולל אמצעים פחות מוכרים, כמו מדבקה והתקנים מסוגים שונים.
"ברור שאני מצנזר לצורך העניין. אני לא אומר 'תכנון המשפחה' אלא 'מרווחים בין לידות'. אבל זה טקטי, לא אסטרטגי. הרי אף אחד לא יחשוד בי שאני קורא להביא שני ילדים ולא שישה. כשאני מדבר על תחום של אישות או יחסי אישות אני אשתמש רק במילים האלה, לא במילה סקס. אני מבקש גם מהרופאים שבאים להרצות בפני רבנים לא להשתמש במילה הזאת.
"להגיד אמצעי מניעה זה בסדר. אין בעיות בלשון. והנושא של קונדום לא רלוונטי אצלנו, זה אסור מבחינה הלכתית. אפילו על קשירת חצוצרות מדברים, אבל קונדום לא בקונצנזוס, ולא יבוא לידי שימוש".
חשבנו שאסור להפר את מצוות פרו ורבו.
"הרבנים לא שינו את דעתם. הם לא חושבים שצריך לוותר על המצווה ולהסתפק בילד אחד או שניים. מה שכן השתנה זה הנושא של בריאות האישה. הרבנים מבינים שצריך אמא בריאה, שתוכל לגדל את הילדים שיש בבית. אין תכנון משפחה, אבל יש בריאות האישה.
"כחרדי קשה לי לשמוע שממוצע הילדים במשפחה חרדית ירד משמונה לשישה־שבעה, אבל אנחנו חיים היום בזמנים של לחץ. אני לא אומר לרדת לשניים. יש כאלה שאתה מציל להם את המשפחה עם עוד ילד, ויש כאלה שאתה מחריב. אמא בריאה יכולה להציל משפחה, והרבנים נחשפים לזה ויודעים את זה, ולכן הם קשובים אלי. העצמת נשים היא בריאות המשפחה".
• • •
משרדי "תורת המשפחה" ממוקמים בהר חוצבים בירושלים, כמה בניינים ליד "מובילאיי". אבל בזמן שבחברה הטכנולוגית מדברים על בינה מלאכותית בשירות הנהגים, מלבר מדבר בעיניים נוצצות על טכנולוגיה ישראלית שמייצרת מכשיר לייזר לטיפול בבעיה נשית רגישה בשם וולוודיניה, שמתבטאת בכאב בעת קיום יחסי מין.
אין כאן תמונות של תינוקות על הקירות, וגם לא תרשימים רפואיים או צילומים של אמצעי מניעה. מכאן פועל "מוקד טהרנו" - הקו החם שאליו מתנקזות הפניות. מנהלת המוקד היא חיה מלבר (37), אשתו של הרב, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה. היא מראה לי את תוכנת המחשב המשוכללת, שמאפשרת לעקוב אחרי מאות השיחות הנכנסות ולחזור לפונות במקרה הצורך. הטלפונים מגיעים לא רק מישראל אלא גם מריכוזים דתיים בארה"ב, באנגליה, בשווייץ, באוסטרליה ובמדינות נוספות.
מלבר נולד וגדל בשכונת מוֹנסי בניו יורק, שרבים מתושביה חרדים. הוא למד במוסד חרדי, ולאחר הלימודים התחתן ועלה עם אשתו לישראל.
"אחרי שהתחתנתי, נתקלתי בחוסר נגישות למידע בנושאים כמו הפלות ואמצעי מניעה. בגיל 19 אשתי עברה הפלה מוקדמת. למחרת הלכנו לרופא, ובערב התעוררה אצלי שאלה וצלצלתי אליו.
"לעולם לא אשכח את התשובה שלו. הוא אמר לי בכעס: 'למה אתה מתקשר אלי בזמן הפרטי? אם היה לי מה לומר לך הייתי אומר במשרד'. התנצלתי. היינו בטראומה מחוסר הרגישות ומההבנה שאנחנו לא יודעים כלום. לא היה אז גוגל, ולא היה אף אחד לשאול. מצאתי את עצמי בוכה, חסר אונים, ואומר, ריבונו של עולם - אני לא יודע מה לעשות הלאה. אחר כך נסענו לבקר את המשפחה בארה"ב, והלכנו לרופאים שהם המליצו עליהם.
"אחרי לידת הבת הראשונה שלנו, לפני 16 שנה, התחלתי לבדוק את הדברים והבנתי שאין שום כתובת. זה היה לי כל הזמן על הלב. לא חשבתי אז שזה הולך להיות מפעל חיים שלי, אבל ידעתי שבכל עמדת השפעה שתהיה לי, אעזור לאנשים בתחום הזה. בהמשך זה השפיע על כל הלימודים שלי".
מקבלים את אות המתנדב מידי שר הבריאות ליצמן // צילום: נעם ריבקין פנטון
בארץ למד בישיבת מיר, במטרה לעשות הסמכה לרבנות ולחזור לחו"ל. את ההסמכה עשה אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל. "בזמן הלימודים ראיתי שיש הרבה שאלות בתחום הזה של רפואת נשים. רבנים הם כתובת בכל התחומים האלה של אמצעי מניעה ואישות, אבל אין להם הכשרה, הרי הם לא למדו רפואה. ואז בא לי הרעיון הזה, להנגיש להם ידע בתחום.
"אני בן אדם פרקטי, אז רציתי להשתלם בנושא. עשיתי קורס באוניברסיטת בר־אילן בנושא בעיות בתפקוד המיני והתחלתי ללכת לכנסים רפואיים. לפני תשע שנים כתבתי ספר ראשון על טיפולי פוריות ואמצעי מניעה, ואחריו עוד אחד. הידיעה עליהם עברה במגזר מפה לאוזן, והם נמכרו ב־7,000 עותקים.
"במקביל, התחלתי לקבל הזמנות להרצאות בארץ ובחו"ל. הופתעתי מהפתיחות והופתעתי מהביקוש. גם במקומות שלא נחשבים הכי פתוחים הזמינו הרצאות על אמצעי מניעה. במאה שערים הרציתי כבר בשנה הראשונה שלנו. זה לא שעליתי על נישה קטנה, עליתי על הבטן הרכה".
• • •
הוא מתגורר בשכונת רוממה בירושלים עם אשתו וארבעת ילדיהם, שביניהם יש מרווחים של כמה שנים ("אני נאה דורש ונאה מקיים"). בתו הגדולה בת 16, ואחריה ילד בן 12, ילדה בת 10 וילד בן 7.
את העמותה הקים ב־2011. כעבור שנתיים פתח את המוקד הטלפוני. "מהר מאוד הבנו שנשים מעדיפות לדבר עם אישה. החלטנו לעשות פיילוט. נתנו בין אפשרויות הבחירה בקו החם את האפשרות לדבר עם אישה, ובתוך חודשיים ראינו שיותר מ־75 אחוז מהנשים מבקשות את האופציה הזאת. ואז החלטנו שאם זה מה שהציבור רוצה, ננגיש את זה. אשתי החלה לגבש מתנדבות שמוכנות לעבור הכשרה רצינית כמקדמות בריאות".
קורס ההכשרה נמשך כשנה וכולל תכנים מתחום הביולוגיה, הפיזיולוגיה, הפסיכולוגיה ובריאות הנפש, וגם הרצאות של רופאים. בקורס הראשון הוכשרו 28 נשים, שפועלות כ"מקדמות בריאות" ועונות לשאלות בקו החם. אחרי פסח האחרון נפתח קורס שני, ובו 18 נשים.
"בכל יום, כל היום, אנחנו נתקלים בשאלות בנושא דיכאון אחרי לידה, סטרס, איך להשתמש באמצעי מניעה, וכל מיני שאלות לגבי פתרונות הלכתיים. יש נושאים שבהם אנחנו מפנים את האישה לרבנים שאנחנו יודעים שמתירים שימוש באמצעי מניעה. לפעמים אנחנו מרימים טלפון לרב ומסבירים לו את הצורך בשלום בית ואת המצב הפיזי, הנפשי והרגשי. נוסף על כך, אנחנו עובדים עם הרבה רופאים".
המתנדבות במוקד הטלפוני נתקלות בלא מעט מיתוסים בנושא אמצעי המניעה. "המון חרדיות חושבות שהנקה היא אמצעי מניעה, כשבפועל זה טוב לשלושה חודשים, ואחר כך זה יעיל רק בחמישים אחוז", הוא אומר, "בשיטה הזאת משתמשות גם נשים שעברו ניתוח קיסרי ואמרו להן שמסוכן להיכנס להיריון בחודשים הקרובים.
"יש המון חרדיות שחושבות שחומרים טבעיים זה טוב, ושהורמונים הם תרופות שצריך לקחת רק במקרה של סכנה. הן לא יודעות שמיליוני נשים לוקחות את זה.
"יש נשים שמתקשרות ואומרות, 'דיברתי עם הרב והוא התיר לי, אבל איזה אמצעי לבחור? ואיך להשתמש?' יש יותר מ־70 סוגים של אמצעי מניעה. לא נספר לה עכשיו שעות על כולם, אבל לפי הגיל והדרישה, ניתן לה את המידע בשיחה של חצי שעה. אם היא לא רוצה הורמונים, יש גם דברים אחרים".
כמו בחברה החילונית, גם בחברה החרדית דיכאון אחרי לידה אינו נושא מדובר. "גם אצלנו חושבים שאסור לאישה לבכות ושצריך להגיד תודה על התינוק המתוק. היו גם לא מעט מקרים קשים, על סף התאבדות. זה מתחיל משיחה שבה האישה או הבעל רוצים לשאול משהו, למשל על אמצעי מניעה, והיועצת מרגישה שיש משהו מעבר. לפעמים אנחנו מערבים את שירותי הרווחה, לא בכפייה אלא לעזרה".
במקרים לא מעטים מהווה הרב מלבר גשר בין עולם הרפואה לעולם ההלכה. "היו אצלי בני זוג שנמצאים בטיפולי פוריות, והבעל התבקש לעשות בדיקת זרע. האדמו"ר היה נגד. לא רצה שיוציא זרע לבטלה. הם ביקשו שאני אדבר עם הרופא ואבדוק אם הם באמת חייבים, או שזה גמיש ויש חלופה. דיברתי עם הרופא, והוא הסכים לדבר עם הרב ולהסביר לו למה זה חיוני".
הקו החם פועל מ־10 בבוקר עד 12 בלילה, ומאויש כמעט כולו בידי שלוש עד חמש נשים, מתנדבות. גברים שמתקשרים יכולים לבקש לשוחח עם גבר.
שרה (שורי) פרידמן (48) היא מתנדבת בקו החם ומנהלת המשרד של העמותה. פניה הצעירות אינן מסגירות את העובדה שהיא לא רק אם לעשרה ילדים, שנולדו לה מגיל 20 ועד 42, אלא גם סבתא לתשעה נכדים, ועוד ארבעה בדרך.
"הבוקר קיבלתי טלפון מאישה שעוברת טיפולי פוריות. מהשיחה עלה שהיא ובעלה לא מסתדרים ביחד. זו היתה שיחה קצרה ונתתי לה עידוד, פתחתי לה את העיניים שהיא לא היחידה, ונכוון אותה מאיפה ואיך לקבל את העזרה.
"שאלתי אותה אם יש לה כאבים, והיא אמרה שכן. לימדו אותנו נושאים של פוריות ובעיות אישות, ואנחנו יודעות לשאול את השאלות - מתי זה פסיכולוגי ומתי זה רפואי. נתתי לה כתובות לטיפול מיני, לטיפול פסיכולוגי ולטיפול רפואי".
"היום קיבלתי מכתב שמיועד ל'ד"ר שורי'. קיבלתי תואר", היא צוחקת, "כי הידע שלנו הוא ברמה של רופאים".
הרב מלבר ואשתו חיה. "כשאני מדבר על תחום של אישות או יחסי אישות אני אשתמש רק במילים האלה, לא במילה סקס" // צילום: עופר חן
לדברי פרידמן, ההתנגדות לאמצעי מניעה באה לעיתים מצד הנשים עצמן. "דיברתי עם אישה שהרב אמר לה לקחת אמצעי מניעה. הבנתי בין השורות שיש עניין נפשי או רגשי שעובר עליה, ושהיא לא רוצה לקחת. היא הרגישה שזאת התערבות בבריאה, שהיא פוגעת בעם ישראל. שאם השם רוצה לתת לה ילד, הוא ייתן. הסברתי לה שהרב יודע מה הוא מדבר. לפעמים, כשנשים שומעות שיש רבות שמשתמשות באמצעי מניעה, זה גם עוזר.
"כשיש בעיה של דימומים אצל נשים שומרות תורה, עובדים קשה לפתור אותה, והנשים מרימות טלפון לעזרה. זה יכול לשבש לאישה חרדית את כל החיים. להכניס אותה לסטרס, לגרום לכך שהיא לא מצליחה להגיע למקווה, שהיא לא אישה לבעלה, לא אמא לילדיה, מרגישה לא נורמלית וכלל הזוגיות נהרסת. לפעמים מדובר בגידולים שפירים ברחם שגורמים לדימומים. אנחנו ממליצים להן על טיפול תרופתי והליך כירורגי מתאים".
אתם מקבלים פניות ממאה שערים?
"אנחנו זה מאה שערים. אנחנו חרדים הארד קור".
הרב מלבר: "יש פעולות כמו כריתת רחם, שהרבנים לא מתירים, אלא אם כן יש צורך רפואי. קרה לא פעם שהתקשרו אלינו רופאים בבקשה לקבל היתר של הרב לכריתת רחם, כדי להציל את האישה. הבהרתי לרופא אילו נתונים הרב צריך כדי לתת פסיקה, ואז הסברתי לרב את המצב הרפואי. בסופו של דבר, השמירה על בריאות האישה באה לפני ילדים".
• • •
העמותה זוכה לחיבוק לא רק ממשרד הבריאות אלא גם מרופאי הנשים, שנעזרים לא פעם בקשריו של הרב מלבר עם רבנים ומפנים אליו מטופלות להסברים נוספים, מותאמים תרבותית ונגישים.
"הכרתי את הרב לפני כמה שנים", אומר פרופ' שמחה יגל, מנהל אגף נשים ויולדות בהדסה, "מה שייחד אותו זה שהוא רצה להנגיש רפואה מעודכנת ומסודרת לאוכלוסייה החרדית. הרקע האמריקני שלו עוזר לו מאוד, הוא לא פוחד להעלות נושאים קשים בפני הרבנים.
"הוא עוסק בחינוך, באמצעי מניעה ובדימומים, בהיריון ובטיפולי גיל המעבר, ופועל להעביר ידע מבוסס לאוכלוסייה שהסתמכה עד עכשיו על שמועות מפה לאוזן. הוא שבר את מעגל אי הידע של נשים ושל רבנים אזוריים, ומנפץ טאבואים בנושאים של אמצעי מניעה ובדיקות במהלך ההיריון.
"פעמים רבות הוא מתווך בין הידע הרפואי להלכה, כי הוא שולט בשני התחומים. זה לא הרב פירר, שאליו הולכים במקרים נדירים, אלא מישהו שבאים אליו עם שאלות של יום־יום. דברים בנאליים ופשוטים, שצריך ידע בשבילם. לא נתקלתי במקרה שהוא נתן תשובה בנושא שאין לו ידע בו.
"את התוצאות רואים בשטח. נשים חרדיות הולכות יותר לבדיקות שד ולבדיקות לגילוי סרטן צוואר הרחם. הן עושות יותר בדיקות במהלך ההיריון ומשתמשות באמצעי מניעה".
בשנתיים האחרונות חבר הרב מלבר במועצה הלאומית לבריאות האישה, הגוף המייעץ לשר הבריאות יעקב ליצמן בנושאים מקצועיים הקשורים לתחום. כעת הוא מקדם במועצה יוזמה להכניס לסל התרופות מימון של אמצעי מניעה לנשים.
"לפחות 20 אחוז מהנשים במגזר החרדי סובלות מדיכאון אחרי לידה", הוא אומר, "מי כמו ליצמן מודע לכך ומכיר את הנושא. הרבנים נותנים היתר לאמצעי מניעה, אבל לנשים אין כסף.
"למדינה זול יותר לממן אמצעי מניעה מאשר לממן הפלות. ברגע שמסירים מחסום פיננסי, יותר נשים משתמשות בזה, וזה מצמצם פערי בריאות. מדובר לא רק בגלולות, אלא גם בהתקנים תוך־רחמיים, התקנים פשוטים וחינמיים. זאת מבחינתי תהיה התרומה החשובה ביותר לבריאות האישה ולהעצמת נשים גם בחברה החרדית".
איך מתייחסים אליך בציבור החרדי?
"בזמנו, כשעשיתי תואר שני בלימודי מנהיגות באוניברסיטת בלוויו בארה"ב, לקחתי כמה קורסים בנושא הובלת שינויים. רוב השינויים החברתיים סובלים מכישלון ידוע מראש, כי הם מתחילים משלב הביצוע, השלב הרביעי מתוך שמונת שלבי השינוי החברתי.
"אבל לפני שלב הביצוע צריך לעבור שלושה שלבים: להוכיח צורך לשינוי, לגבש קואליציה שמסוגלת להוביל את השינוי, לבנות אסטרטגיה ויעדים ולהעביר אותם, דרך הקואליציה הזאת, אל קהל היעד.
"בתהליך שלנו הצלחנו להוכיח צורך בשינוי, דרך ספרים, עלונים, הרצאות, כנסים וקלטות. אחר כך הקמנו קואליציה - גם פנימית, וגם מול המערכת הרפואית. בשלב השלישי בנינו את הפלטפורמה לתקשר - העמותה והמוקד.
"רבנים הבינו שאנחנו לא נגד ההלכה ולא לוקחים להם את ההלכה. אם היינו מתחילים באמירה שבאנו לתכנון משפחה, היו מוציאים נגדנו פשקווילים והיינו נחסמים לגמרי. אנחנו בקשר עם רבנים מכל הקהילות, לא רק מפלגים שהם לייט, אלא עמוק־עמוק עד מאה שערים. לא באים לכפות ולא להגיד להם מה הם צריכים, אלא רק מנגישים להם את המידע, ושכל אישה תבחר. חב"דניקית תקבל התאמה שלה. נשים שלא שומרות שבת - ויש גם כאלו שפונות אלינו - יקבלו אותו מידע, אבל בלי התאמה להלכה".
אסור להתנשק: הרב אבינר ברשימת ה'המצאות' במהלך החופה
לשיר בין הברכות, לרדת בכלוב וחופה על המים. הרב אבינר ברשימת ההמצאות שברובה בעייתית הלכתית ובחלקה סתם מיותרת
הרב שלמה אבינר
ג תמוז התשעז
,
27 ביוני, 2017
צילום: shutterstock
בזמן האחרון יש אינפלציה של המצאות כדי לקשט את טכס החופה. שמא הידור מצוה? להיפך: עלבון החופה. כאילו החופה אינה דבר די משמח כשלעצמו, ואז יש להוסיף לה תכסיסים שונים. הרי הנישואים הם הדבר השמח ביותר לחתן ולכלה, והם אינם זקוקים לתוספות. שמא תאמרו: אין זה כדי לשמח אותם, אלא כדי לשמח את הקהל. הנה זו כבר המצאה . הקהל בא כדי לשמח את החתן והכלה, ועתה המצאתם שיש לשמח את הקהל. ובכלל, אולי אין זה משמחו אלא זו טרחא דציבורא.
והנה רשימה חלקית של המצאות.
1. לומר אם אשכחך ירושלים. אין לזה מקור קדום. לשבור כוס ולשים אפר על הראש החתן - יש לזה מקור קדום. אך לומר אם אשכחך זה דבר חדש שמוזכר אצל כמה אחרונים (ט"ז תקס ס"ק ד). המצאה דרגה ב' ששרים זאת, ולזה אין שום מקור. דרגה ג' שמנגנים זאת. המצאה דרגה ד' שמוסיפים עוד פיוט.
2. המנהג במשך הדורות הוא ששני האבות מובילים את החתן ושתי אמהות את הכלה.אך יש המצאה חדשה שמיובאת מאמריקה שהאב והאם מובילים את בנם או ביתם. פוסקים גדולים באמריקה כתבו בכל תוקף נגד (עי' שו"ת משנה הלכות ג קמז, ד רו). ומעשה שהגר"א שפירא היה צריך לערוך חופה כזאת. הוא הודיע שאם כך הוא לא יערוך, כי זה נגד מנהג ירושלים. שיבדקו, ואם יש מנהג כזה הוא חוזר בו. כמובן, לא מצאו.
3. המצאה נוספת: לנגן בין ברכה לברכה. יש בזה בעיה של הפסק (הנישואים כהלכתם רסו).
4. עוד המצאה - לומר דברי תורה לפני ברכות האירוסין, בין אירוסין לקידושין וגם בין ברכה לברכה, שיש בזה הפסק כנ"ל. המצאה דרגה ב' שנשים אומרות דברי תורה.
5. הזכרת נשמות. מזכירים את בני המשפחה שמתו שלא יכולים לבוא לחופה, אך הם יחד אתנו. אמנם יש מנהג שהחתן והכלה הולכים לבית הקברות להזמין אותם לחופה (זוהר פרשת בלק ופנחס. נטעי גבריאל נשואין ד, ז. והאדמו"ר מגור אמרי אמת אמר לבנו קודם החתונה לילך לכותל המערבי ולקבר רחל. שם הערה יד). אך לעשות הזכרת נשמות תחת החופה, זו המצאה.
6. אשה קוראת בכתובה. מעשה שהג"ר צבי שכטר נשאל אם מותר. הוא השיב שגם קוף יכול לקרוא. נשים נעלבו והייתה סערה. הן לא ידעו שזה מושג הלכתי שמציין שאין צורך במעשה אדם (כגון מה שכתב החת"ס שמותר לקוף להיות שליח להביא משלוח מנות. חת"ס גיטין כב ב. או מזון שהוכן ע"י קוף עדיין נחשב כ"בישול עכו"ם". שו"ת שבט הלוי ט קסד), כי מטרת הקריאה אינה אלא לעשות הפסק.
7. הכלה מברכת שהחיינו. ברור שהכלה מאוד שמחה, ויכולה לברך על בגד חדש שלובשת ולכלול במחשבתה את שמחת נישואיה, כדי להודות לד'. אבל הודאה לד' הוא ענין פנימי אישי ולא ענין של הצגות.
8. נשים מחזיקות את עמודי החופה. אין צורך להמציא ולשנות. גברים יודעים להחזיק טוב מאוד. כמובן, נשים מחזיקות את הבית, אך זה לא קשור.
9. החתן והכלה מתחבקים מול הקהל. אנו שמחים מאוד שהם אוהבים. אך נשיקה במעמד זה ודאי אסורה מכמה סיבות.
10. המצאה נוספת: אדם מכובד באחת משבע ברכות ואשתו עומדת לידו כדי לספק לו תמיכה נפשית. שלב ב: הוא ואשתו אומרים יחד את הברכה. שלב ג: האשה מברכת כשלעצמה. גדולי ישראל כבר כתבו שיש בזה איסורים רבים (הגרז"נ גולדברג בשו"ת בנין אריאל עמ' 135. וכן הג"ר יעקב אריאל בשו"ת אהלה של תורה ו לא).
11. הכלה גם נותנת טבעת לחתן ואומרת לו: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, או אני לדודי ודודי לי. הגר"מ פיינשטיין דן אם זה מבטל את כל הקידושין. מסקנתו היא שדיעבד הם חלים (שו"ת אגרות משה אה"ע ד לב ב). הגר"א ליכטנשטיין נשאל אם ממילא החליטו לעשות זאת, כיצד לעשות על הצד פחות גרוע, כגון אחרי החופה, אחרי הכרזת: תמה החופה. אך כאשר גמר לתת ייעוץ ,הוא הוסיף: דעו לכם שכך התחילו הרפורמים.
12. כמובן אנו לא מדברים כאן על דברים מופרזים, כגון שהחתן והכלה יורדים מתקרת האולם עם כלוב קטן וכך נוחתים בתוך החופה. ומעשה שפעם המגנון התקלקל, הם נשארו תלויים באוויר, אך לקח הרבה זמן לתקן, הציבור חסר סבלנות התחיל לאכול, לעיני שני הציפורים בכלוב.
13. המצאה מענינת: חופה בתוך סירה באמצע בריכת מים והציבור צופה על שפת הבריכה.
14. ולסיום, מעשה שערכו חופה על שפת בריכת המים. אך התחיל ויכוח קולני בין הרב והחתן באיזה ענין שולי. הויכוח התלהט, עברו לדחיפות, עד שהחתן דחף את הרב למים, לעיני הקהל שהריע לו. אז התברר שזה לא היה הרב, אלא שחקן שהתחפש לרב כדי לביים מריבה עם החתן, ואז הגיע הרב האמיתי,ושמחה ליהודים.
אנא חתן וכלה יקרים, אין צריך להוסיף ממרח שוקולד על סוכירה. זכורני עד היום שהתחתנתי רגיל, בפשוט, בלי כל ההמצאות האלה, והייתי מאושר עד השמים, ואני מאושר עד היום הזה.
מזל טוב.
נשלח ב-27/6/2017 13:43
" זכורני עד היום שהתחתנתי רגיל, בפשוט, בלי כל ההמצאות האלה, והייתי מאושר עד השמים, ואני "מאושר עד היום הזה."
כנראה שהרב מדחיק זכרונות ממש לא נעימים:(ולכן היה מן הראוי שיתרחק כמה שיותר מהנושאים האלה)
טומאה וטהרה? יש. התנגדות למיסיון? יש. סגידה לצדיק? יש. כתבי קודש ופרשנות? יש. דתות ממשיכות? יש. דת ומדינה? יש - ויש עוד ועוד. לרגל ביקורו של ראש ממשלת הודו - קבלו את הקווים הדומים בין שתי הדתות, ולמה הינדואיזם היא לא עבודת אלילים
הרב ד"ר אלון גושן גוטשטייןפורסם: 05.07.17 , 13:59
ראש ממשלת הודו מבקר בישראל – וזו סיבה טובה לבחון את הקירבה הרבה בין היהדות להינדואיזם שהיא, לדעת רבים, הדת הקרובה לה ביותר. הנה עשר סיבות מדוע:
היהדות וההינדואיזם הן שתי הדתות העתיקות והמכוננות מבין דתות העולם כיום. תחום השפעתה של האחת במערב, ושל השנייה במזרח. כל אחת מהן הצמיחה תרבות דתית שלֵמה, על יסוד אמונתה.
היהדות וההינדואיזם הצמיחו דתות-בנות שהפיצו את יסודי אמונתן מעבר לתחום השפעתן הגיאוגרפי המקורי. הנצרות והאיסלם הפיצו את המסרים של היהדות לעולם כולו, והבודהיזם צמח מתוך ההינדואיזם והפך לדת בעלת טווח השפעה רחב.
היהדות וההינדואיזם מעוגנות שתיהן בכתבי קודש עתיקים הממשיכים לשרת אותן. להבדיל מדתות המבוססות על יחס לאלמנטים של הטבע, אלו דתות טקסטואליות, עם מסורת פרשנית מסועפת והשתלשלות ספרותית על פני אלפי שנים.
הן היהדות והן ההינדואיזם מבליטות ריטואלים הקשורים באכילה, קורבנות וטומאה וטהרה. אכילה נכונה, בתנאים נכונים של טהרה, ותוך שמירת מגוון סייגים, היא מאפיין מרכזי של חיי היום-יום של שתי הדתות, וביטוי לאופן שבו תודעת הקדושה משתקפת בשתי הדתות.
היהדות וההינדואיזם מתגשמות בחיים של קהילה בעלת ממדים אתניים ואלמנטים של סגירוּת. הן נתפסות כדתות הנוגעות לקהילה ספציפית, וזו מוגדרת על פי שיקולים אתניים וגם גיאוגרפיים.
ארץ ישראל מרכזית עבור היהדות. ההגדרה הבסיסית של ההינדואיזם (מונח מאוחר יחסית) נוגעת לגבולות הגיאוגרפיים של הודו, ומתייחסת למאמינים השייכים לתחום זה.
היהדות וההינדואיזם אינן עוסקות במיסיונריות. דתות שצמחו מהן הפכו למיסיונריות וחתרו להביא לעולם בשורה של גאולה מקיפה. ההתנהלות של היהדות וההינדואיזם ברוב ביטוייהן, היא לא מיסיונרית. רק במאה ה-20 צמחו תופעות של מיסיונריות הודית בשולי ההינדואיזם.
גם היהדות וגם ההינדואיזם חרדות לשלום הקהילה שלהן מפני מאמצים מיסיונריים. ההתגוננות היהודית מפני מיסיונרים והמאמצים לשמירת זהות מלווים את היהדות במשך אלפי שנים. ההתעוררות המתגוננת של ההינדואיזם היא תופעה שצצה רק לאחרונה, בעקבות התגברות פעילות מיסיונריות נוצרית וכחלק ממאמצי ביצור זהות הינדית.
למרבה העניין, מפגשי מנהיגות הינדית ויהודית שהתקיימו לפני כעשור בדלהי ובירושלים, התקיימו במסגרת נסיונותיהם של מנהיגים הינדים לקבל תמיכה ושותפות מגורמים יהודיים במאמציהם לבלום פעילות מיסיונרית, ולשמור על הזהות הדתית העתיקה.
גם ביהדות וגם בהינדואיזם יש מקום מרכזי לגורו, לצדיק, למורה הרוחני. אין אף דת המציגה מקבילה מדויקת יותר למרכזיותו של הצדיק והאיש הקדוש כפי שהוא מתגלם ביהדות, מאשר ההינדואיזם.
דמיון זה נוגע גם לעיקרי תורות רוחניות המייחדות את היהדות וההינדואיזם משאר הדתות, ובמיוחד במה שנוגע לתורות הקבלה שמקבילותיהן מצויות דווקא בהינדואיזם. מושגים כמו ספירות, שכינה ועוד מוצאים הקבלה מרתקת בתורות הודיות, יותר מאשר בכל דת אחרת.
גם היהדות וגם ההינדואיזם מתמודדות עם יישום מסורת רוחנית עתיקה בהקשרי מדינה דמוקרטית מודרנית. האתגרים של יישום אידיאלים ישנים, איזונם במערכת דמוקרטית, שמירה על זכויות מיעוטים דתיים ושאלת מקומה של הדת בחקיקה – כל אלה אתגרים ששתי הדתות מתמודדות עמם במהלך 70 השנים האחרונות, וגם בכך מתגלה הדמיון הרב שביניהן.
היהדות וההינדואיזם מדגישות את חשיבות המעשה על פני האמונה הנכונה. להבדיל, למשל, מן הנצרות, המעניקה מקום מרכזי לאמונה "הנכונה" - ההינדואיזם, כמו היהדות, שם דגש על התנהגות מעשית נכונה, מה שנקרא אורתופרקסיס. דגש זה מותיר מרחב עצום של חירות רעיונית וחופש בענייני אמונות ודעות.
גם היהדות וגם ההינדואיזם מכילות אמונות מגוונות ואף סותרות, כאשר התשתית המעניקה אחדות לדתות, מצויה בתחום המעשה, ולא בתחום העיון והאמונה.
עבודת אלילים? לא בהכרח
אחו
הם מער
אלא שכאן ישאל השואל – הלא ההינדואיזם עובד לאלילים שונים ומתבסס על פולחן לפסלים. כיצד ניתן להשוות בין שתי הדתות כאשר האחת מונותיאיסטית והשנייה עובדת אלילים?
קודם שאתייחס לשאלה לגופה, ראוי לציין ששאלת הדומה והשונה בין דתות תלויה בקריטריונים שמציבים. דמיון, וממילא קירבה פנימית, יכולים לעלות גם בין דתות שלהן אמונות מנוגדות ואפילו הפוכות. ההחלטה להציב את שאלת האמונה באל כקריטריון עליון היא לגיטימית, אך אינה הכרחית, ובוודאי שאינה הדרך היחידה להגדיר את היחס בין דתות.
כמו בהשוואה בין בני אדם, כאשר עלינו לבחור אלו קריטריונים עיקריים לצרכי מציאת דמיון - כך עלינו להחליט מה הקריטריונים החשובים ביותר שבאמצעותם נבחן את הקשר שבין דתות. באופן תיאורטי, ייתכן שדתות בעלות אמונות מנוגדות תהיינה מאוד קרובות זו לזו מבחינת החוויה הקיומית, אורח החיים, ועיצוב חיי החברה והמאמין.
שאלת מעמד ההינדואיזם כעבודה זרה עמדה במוקד של שתי פסגות של מנהיגי ההינדואיזם והיהדות, בשנים 2007 ו-2008, בניו-דלהי ובירושלים. מן הצד היהודי השתתפו הרבנים הראשיים דאז, עמאר ומצגר, כמו גם מרבית הנציגים החשובים של הרבנות הראשית לישראל, רבני התפוצות וחוקרי יהדות ודתות. מן הצד ההודי השתתפה משלחת בכירה של מנהיגי דתות, בהובלת סוואמי דיאננדה (Swami Dayananda), שנפטר לפני קצת יותר משנה ושהיה הגורו האישי של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי.
(צילום: AFP)
עיון בתקציר המפגשים מגלה כי לראשונה התקיים דיון בין מנהיגי הדתות, ובו הציגו ההינדים את אמונתם בפני חכמי היהודים. מבחינת היהודים אנו מגלים חידוש עצום: זו הפעם הראשונה שהם שומעים על אמונה הינדית שאיננה עבודת אלילים פשטנית. יתירה מזאת, הנציגים ההודים הציגו את אמונתם באל אחד, על כל גילוייו בכוחות הטבע.
הרבנות הראשית שינתה עמדה
אם קרה משהו במפגשים ההם, מעבר לסמליותם, הרי זה השינוי שחל בעמדת הרבנים בכל הנוגע למעמד ההינדואיזם כעבודה זרה. הדברים באים לידי ביטוי גם בהודעה המשותפת ובה ההכרזה שההינדים פולחים רק לישות העליונה. על הצהרה זו חתומה הרבנות הראשית לישראל.
תודעת קדושה(צילום: רויטרס)
מבחינת הנציגות ההודית הדברים הובנו כהורדה מסדר היום של הטענה על עבודת אלילים. כמה רבנים שנכחו במפגשים הללו, כמו הרב ד"ר דניאל שפרבר, המשיכו ופיתחו את הדברים לכלל הבנה מסודרת המשחררת את ההינדואיזם מטענת עבודה זרה. בספרי (Same God, Other god: Judaism, Hinduism and the Problem of Idolatry) אני בוחן את הסוגיה על כל פניה. לדעתי דרושה עדיין עבודה כדי להגיע למסקנה החד-משמעית שאין בהינדואיזם עבודה זרה, כהכרעה גורפת לכלל הפוסקים. אך בוודאי שגם העמדה ההפוכה והכאילו מובנת מאליה, ולפיה ההינדואיזם הוא עבודה זרה (כפי שזו השתקפה בשריפת הפאות הנוכריות בפרהסיה במגזר החרדי) - גם היא שגויה. בכל הנוגע לשאלת הקירבה והדמיון בין שתי הדתות, די בהישגים שהושגו עד כה ובאפשרות הרצינית להציג את שתי הדתות כמאמינות באלוקות אחת, כדי להרשות לנו לבחון את יחסיהן באופן חופשי, ולהציע את המסקנה שאכן ההינדואיזם היא דת קרובה ביותר ליהדות. אולי הקרובה ביותר.
