הנסיעה הראשונה שלי בשבת

בדיוק היום לפני חמשים שנה, בשבת "חזון" תשכ"ז, עמדתי ביציאה מקיבוץ איילת השחר וחיכיתי לטרמפ יחד עם צרויה, בת הקיבוץ. אני הייתי בן שבע עשרה וצרויה בת שש עשרה, והעולם היה שייך לנו - צעירים יפים ושזופים שלא ימותו לעולם. 
ערב קודם, תוך כדי ארוחת ערב שבתית בחדר האוכל של הקיבוץ, החלטנו לרדת למחרת לכנרת, ובו ברגע נתקפתי בחרדה מהולה בהתרגשות. לא אמרתי לצרויה מאומה על כך שזו הולכת להיות נסיעת השבת הראשונה שלי. כל הלילה לא נרדמתי, ולמחרת מצאתי את עצמי מתחבא מאחורי צרויה, תוך שאני מושיט יד רועדת לכל המכוניות המגיחות מהצפון ומדרימות לעבר הכנרת. כל רכב שלא עצר גרם לי לחוש הקלה רבה. מאד יראתי מפני המכונית הראשונה שתעצור ותאלץ אותי להידרדר עימה למעמקי השבת המתחללת.
כל הזמן שרקתי את פסוקי ההפטרה של שבת חזון על פי טעמי הניגון הנוגים של מגילת איכה. "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ", שרקתי ברעדה תוך שאני מנופף בידי לקראת המכוניות החולפות על פנינו, " בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן..." אף מכונית לא עצרה, ואני, מזיע מחום ומפחד, המשכתי לשרוק ולהושיט ידיים מתחננות " הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל... " 
צרויה אמרה שאני שורק יפה, ושהיא אוהבת את הסלסולים המתנגנים הללו, ושאלה אם אני מוכן ללמד אותה את התווים כדי שתוכל לנגן אותה בכנור. התביישתי לגלות לה שהתווים הם טעמי ההפטרה, ונתתי לה לחשוב שמדובר ביצירה מוזיקלית של קומפוזיטור שאת שמו שכחתי. ביני לבין עצמי ידעתי שאין כל סיכוי שאצליח להסביר בחום הזה את ההבדל בין טעמי ההפטרה הרגילים של כל שבת לבין טעמי ההפטרה של 
שבת חזון המתנגנים על פי ניגוניה הנוגים של מגילת איכה. ממש לא התחשק לי לסבך את שנינו בשיחה משעממת אודות פרשת דברים, שבת חזון, תשעה באב, ימי בין המצרים, וחורבן בית המקדש. 
האווירה באותם הימים הייתה רחוקה מאווירה של חורבן, ואני, כמו רבים מבני גילי, הייתי באופוריה מוחלטת, ונסעתי בטרמפים לאורכה ולרוחבה של ארצנו הענקית והמשוחררת. בד בבד עם שחרור ירושלים סיני והגולן שחררתי את עצמי מלימודים ולא סיימתי את כיתה י"א בישיבה התיכונית בפרדס חנה. החופש הגדול באותה שנה היה החופש הגדול ביותר בימי חיי. כל גבולות הארץ נפרצו בבת אחת ויחד עמם נפרצו כל גבולותיי הארציים. מאד אהבתי להתחייב בנפשי ולחצות עוד ועוד קווים אדומים. ככל ששחררתי את השטחים הכבושים שלי כך חשתי שאני נכבש על ידי כוחות מסתוריים שאין לי שליטה עליהם, והמשכתי ולשרוק ולהתפלל שאף מכונית לא תעצור. 
כל כך מפוחד וירא אלוהים הייתי לקראת נסיעת השחרור שלי, עד שכל פעם שהופיעה מכונית מעבר לעיקול הייתי משוכנע שזוהי ה"סאאב" הירוקה והמיתולוגית של הרב יוגל, ראש הישיבה הנצחי של מדרשיית נועם. הייתי משוכנע שהרב יוגל בדרכו אליי, למרות שהמכונית שהתקרבה לעברנו לא הייתה ירוקה כלל, ולמרות שהיא בכלל לא נראתה כמו "סאאב", ולמרות שברגעי הצלילות המעטים שהיו לי באותו מעמד הבנתי שאפילו הרב יוגל, עם כל ה"מסירות-נפש" שלו, לא יתיר לעצמו לחלל שבת אך ורק כדי להציל אותי ברגע האחרון מחורבן עולמי. 
תוך כדי הזיות על הסאאב הירוקה של הרב יוגל המשכתי לשרוק את ניגוני ההפטרה ועברתי לשריקה של הכנסת ספר התורה לארון הקודש. שרקתי את "השיבנו אדוני אליך ונשובה" ואת "עץ חיים היא למחזיקים בה", וקטעים נבחרים מתוך "יקום פורקן". אהבתי לשרוק עוד ועוד קטעי תפילה ואהבתי את התחושה שצרויה אוהבת את השריקות שלי. בשלב מסוים התוודיתי בפניה שאני שורק ניגוני תפילות והיא אמרה שהם דווקא יפים מאד.
פתאם, באמצע שריקת "קדושה" של מוסף, האט לקראתנו טנדר שחור ומהודר. נהגה בו נזירה מוארת פנים ושחורת שיער בשנות השלושים המאוחרות, ולצידה ישב נזיר ישיש עם זקן לבן וארוך. הטנדר חלף על פנינו באיטיות, ורק דקה ארוכה לאחר שיושביו בחנו אותנו במבטם הוא נעצר. כחמישים מטר לפנינו. "ואו", התפעלה צרויה תוך כדי ריצה, "בחיים לא ראיתי אוטו כל כך מוזר...". אני רצתי אחריה ברגליים רועדות, ותוך כדי ריצה חשבתי על כך שאני, לעומתה, כבר ראיתי את הטנדר הזה, ואפילו ציינתי לעצמי שפניו של הנזיר מוכרות לי עד מאד. 
הנהגת שאלה בחיוך "לאן אתם צריכים ילדים?" האנגלית שלה התנגנה לי כמו יוונית, וצרויה ענתה לה בחיוך מנומס ובאנגלית די טובה "אנחנו נוסעים לכנרת. אפשר?". "ברוכים הבאים", היא אמרה, "גם אנחנו נוסעים לכנרת... ". צרויה התיישבה מאחורי הנהגת, ואני התיישבתי ליד החלון הימני, מאחורי הנזיר שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו ושערו הלבן גולש על עורפו. מראהו ההדור וגלימתו הלבנה שיוו לו מראה של בישוף ארמני. כשיצאנו לדרך שאלה הנהגת לשמנו ולמקומנו. צרויה אמרה שהיא צרויה מהגליל, והוא, כלומר אני, קוראים לו ארי והוא מירושלים. היא הציגה את עצמה כשהקד מיוון, ומאותו רגע הוסרו כל המחיצות בינה לבין צרויה. 
משך כל הנסיעה צחקו צרויה ושהקד ושרו שירים ודיברו ביניהן באנגלית מתובלת במילים עבריות ויווניות שלמדו זו מזו. האנרגיה שזרמה בחלקו השמאלי של הטנדר הייתה מאד משוחררת. לעומת זאת בצד הימני, הגברי, שררה שתיקה מעיקה. אפילו מילה אחת לא החלפתי עם הנזיר הישיש שישב בגבו אלי. משך כל הנסיעה התבוננתי כמהופנט בדמות דיוקנו המוכרת שניבטה אלי מתוך הראי שמימין לחלון. שפתיו היו דובבות ועיניו השחורות והגדולות לא חדלו לעקוב אחריי מבעד לראי. 
אפילו לרגע אחד לא הצלחתי להשתחרר ממראה שפתיו הדובבות וממראה דמות דיוקנו המוכרת. בתחילת הדרך עוד ניסיתי לברוח אל השריקה של תפילת מוסף - בתפילת "קדושה" סלסלתי את "קדוש קדוש קדוש", אחר כך שרקתי את "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", ואת "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים". שהקד אמרה שאני שורק יפה, וצרויה אישרה את דבריה, ואני הסמקתי כמו טווס, והמשכתי לשרוק מבלי להסיר את עיניי מעיני הנזיר הישיש העוקב אחרי. 
עם תום שריקת "מוסף" החלו הירידות המסוכנות. פיתולי כביש צפת - טבריה הישן היו מאד מפחידים, ואני לא חדלתי להתפלל ולהתפתל. עם כל פיתול הייתי בטוח שאנחנו מתהפכים. מרוב יראה חדלתי לשרוק והנחתי לשפתיי לדובב את התפילות. קיוויתי מאד שצרויה לא יודעת שאני מתפלל, אבל הנזיר הישיש ידע. שפתיו הדובבות מבעד לראי גילו לי שהוא יודע את סוד תפילתי, ופתאום, בבת אחת, התגלתה לי זהותו, וידעתי בוודאות שבתוך גלימת הבישוף היווני מסתתר הגאון מטשעבין שהלך לעולמו שנה לפני כן, בחורף תשכ"ו. 
שנה לפני כן הלכתי עם אלפים רבים אחר ארונו של הגאון מטשעבין שנחשב לגדול הדור בשנות החמישים והששים של המאה הקודמת. ההלוויה יצאה במוצאי אחת השבתות החורפיות מבית ילדותי אשר ברחוב אבן שפרוט 12. מהיום שנולדתי באביב תש"י ועד יום מותו בתשכ"ו זכיתי להיות שכנו מעבר לקיר של גדול הדור. שמו המלא היה מורנו ורבינו הרב הגאון והצדיק דוב בעריש וידענפלד, כולם קראו לו הטשעבינער, ואילו אני קראתי לו ה"דובב מישרים" על שם ספרו שהעניק לי במו ידיו כמתנת בר מצווה. 
בעמוד הראשון של הספר כתוב לאמור: "ספר שו"ת דובב מישרים מהתשובות אשר השבתי לשואלי דבר ד' בחמלתו עלי - דוב בעריש וויידענפעלד, אב בית דין וראש מתיבתא של קהילת קודש טשעבין והגליל, כעת בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן". לצד ההקדמה הזאת מופיעה הקדשה אישית בכתב ידו המסתורי והמסולסל - "מתנה לארי' שיחי' בהגיעו לבר מצוה. יהי' רעווא שיגדל בתורה וביראה לשמחת לבב הוריו שיחי' ויהי' לתפארת למשפחות הנכבדות פטר ובוקסבוים". 
בעמוד שמעבר להקדשה שהקדיש לי בכתב ידו מקדיש הטשעבינער את ספרו לעילוי נשמת אשתו, לעילוי נשמת שני בניו ושתי כלותיהם שנספו בשואה, לעילוי נשמת שתי בנותיו ושני חתניהן שנספו בשואה. לעילוי נשמת נכדיו, לעילוי נשמת אחיו אחיותיו אחייניו ואחייניותיו שנספו בשואה, לעילוי נשמת תלמידיו - הבחורים והאברכים שבישיבתו, ולעילוי נשמתם של מאות גברים נשים זקנים וטף מקהילתו – קהילת העיר טשעבין – שנספו בשואה. משך כל שנות ילדותי לא הייתי מודע לכך שהשכן שלי הוא גם אב שכול גם סב שכול גם רב שכול גם דוד שכול וגם דוב שכול. הייתה לו אשה חדשה – "הרבנית" קראנו לה - והיו לו חיים חדשים, ותמיד עלו אליו לרגל כדי לשאול בעצתו, ובכל פעם שנכנסתי לחדר המדרגות של בית ילדותי נתקלתי ביהודים לבושי שחורים שחיכו בתור עד שיזכו להיראות לפני הטשעבינער. 
-
לעולם לא אשכח את הרגע שבו נכנס הטשעבינער לתוך דרשת הבר-מצווה שלי ושיחרר אותי מגמגומי. תמיד ייחרת רגע זה בזיכרוני כמעמד הר סיני האישי שלי. היה זה בקידוש שאחרי מוסף, בסאלון בית ילדותי שהיה מלא בעשרות גברים משועשעים שהקשיבו לי בחצי אוזן תוך שהם מחזיקים בידיהם צלחות קוגל וכוסיות ברנדי. לא הצלחתי לומר אפילו משפט אחד מבלי שקולי ירעד מהתרגשות ומפחד קהל. זו הייתה אמורה להיות דרשה מאד מלומדת ומפולפלת שהתכוננתי לקראתה חודשים רבים, וידעתי לצלול למעמקיה ואף לחדש בה חידושים אישיים. ימים ולילות הגיתי בחידושים הללו, בלכתי בדרך שיננתי אותם, בשכבי ובקומי פירקתי והרכבתי , אך כאשר ניצבתי בפני קהל לראשונה בחיי היה קולי רועד והולך, ואני הייתי מועד ונבוך ומושפל. האוויר היה ספוג ריחות קוגל, ואני חשתי שאינני מסוגל להעלות ממעמקים את דרשתי. 
מדי פעם בימבם מישהו ניגון חסידי על פי המנהג להפסיק את דרשת חתן הבר מצווה כדי שלא להביכו. חלק הצטרפו לבימבום וחלק ניסו להשתיקם, ואני נלחצתי הן מהמבמבמים והן מהמשתיקים, והתעקשתי לשוב ולדרוש. לאחר שהושלך הס שבתי לגמגם, וכשגבר הגמגום בקע שוב הבמבום ושוב התעקשתי להמשיך ושוב גמגמתי.
ואז, בין הבמבום השלישי והגמגום הרביעי, הופנו כל המבטים לעבר ה"דובב מישרים" שניצב בפתח. הייתה זו הפעם היחידה בחיי שבה נכנס השכן הקדוש שלי לביתי. כולם פינו לו מקום והוא חייך אלי את חיוכו הטוב וליטף את שערי ולחש לי "מה חידוש היה היום בבית המדרש?", וכולם שאלו זה את זה "מה הוא אמר?... מה הוא אמר?...". 
אחר כך הוא התיישב מולי וסימן לי להמשיך, ומאותו רגע השתרר קול דממה דקה, והטשעבינער נתן בי את עיניו הטובות, והכתיב לי את דרשתי בשפתיו הדובבות. לא יכולתי שלא להסתכל לו בתוך העיניים ושלא להעלות את דרשתי ממעמקיו. היא התנגנה מעצמה בגמגום כה ערב, ולא ידעתי אם אני הוא הדורש או שהטשעבינער מדובב את שפתיי הישנות, כשם שדובב הנסיך את שפתי היפהפיה הנרדמת. 
מאז ועד עצם היום הזה אני דרשן נודד. 54 שנים חלפו מאז, ואני ממשיך לנדוד ולדרוש דרשות רבות על מנת לשחזר את דרשת הבר מצווה שלי. עדיין אני מגמגם בתחילת כל דרשה, ומחכה לטשעבינער הגואל שיופיע בפתח, ידובב את שפתיי הישנות ויעלה את גמגומי המתנגן למרומי מרומיו. 
שנתיים וחצי לאחר דרשת הבר מצוה שלי, בשבת פרשת "לֵךְ לְךָ" תשכ"ו, 6 בנובמבר 1965, הלך הטשעבינער לעולמו, ועד רגעיו האחרונים לא חדלו שפתיו מלדובב דברי תורה. כולם הסתובבו שם כמו סהרורים ומילמלו "פומיה לא פוסיק מגירסו... פומיה לא פוסיק מגירסו... ", ואני הייתי משוכנע שהם ממלמלים משפט מסתורי באידיש. רק שנים לאחר מכן הבנתי שזהו ביטוי בארמית – "פומיה לא פסיק מגירסא" - שפירושו פיו לא הפסיק מללמוד - המתאר את מותו בשבת של דוד מלך ישראל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים בכל הזמנים. 
מדי שבת לא פסק דוד המלך ללמוד גמרא, ומשום כך לא היה מלאך המוות יכול לגעת בו. שבתות רבות חלפו וכל ניסיונותיו של מלאך המוות להתקרב לדוד עלו בתוהו, עד שבאותה שבת, לפני למעלה מחמשים שנה, הסיט מלאך המוות את עץ הברוש הענק שבחצר אבן שפרוט 12, ולהרף עין חדלו שפתי הטשעבינער להיות דובבות. 
שעה לאחר צאת השבת התמלא הרחוב הקטן שלנו ברבבות יהודים לבושי שחורים. רבים מהם צבאו על בית הדירות של ילדותי, ומרוב צפיפות איימה גדר החצר להיעקר ממקומה, ואני עמדתי שם עם עוד נערים משערי חסד וצעקתי איתם באידיש העילגת שלי "שוואך דה גדר... שוואך דה גדר...", שפירושו פחות או יותר, "הגדר חלשה... הגדר חלשה... זהירות הגדר חלשה...". צעקותינו לא הועילו והגדר נשברה ורבים נכנסו פנימה ורמסו את הגרניומים ואת ההרדופים שבחצר. הייתה סכנת נפשות ממש - מגבעות ושטריימלים עפו באוויר, כל אחד רצה להיות קרוב ככל האפשר לגופו של הקדוש שהיה אמור לצאת בכל רגע. למעלה מאלף גברים לבושי שחור נדחסו בין חדר המדרגות של אבן שפרוט 12 לבין האוטו השחור של החברא קדישא שעמד על המדרכה. צעקות "הצילו" נמהלו בצעקות "פיקוח נפש" ובקריאות "שוואך דה גדר". 
בשיא ה"פיקוח נפש", על רקע כל הצעקות והמגבעות המתעופפות, קלטתי בבת אחת שהטנדר השחור שאותו נוהגת שהקד אינו אלא האוטו של החברה קדישא שלתוכו הוכנס גופו הקדוש של הטשעבינער, ושאחריו הלכתי הלוך ובכה במוצאי אותה שבת. 
פתאום, בבת אחת, התברר לי שהמסע הזה מאיילת השחר לכנרת אינו אלא מסע ההלוויה שלי. שנה אחרי מותו מוביל אותי הטשעבינער בתוך האוטו השחור היורד לכנרת, ולידו נוהגת שהקד, יפה כמו פיה, יפהפיה בכלל לא נרדמת, שעד עצם היום הזה היא מתחדשת לו בכל יום ויום, והוא מאוהב בה אהבת עולם. 
בינתיים תמו הפיתולים והירידות ושלווה גדולה ירדה על הכינור הענק והכחול שנפרש למרגלותינו, ושהקד הצביעה על הר קטן לצד הדרך ואמרה לצרויה This is Har Ha-Osher וצרויה אמרה I know ואני לא ידעתי שמעל לכנרת יש הר שנקרא הר האושר, ומיד אחר כך אותתה שהקד שמאלה ונכנסה לדרך צדדית, בין עצים גדולים, ובסופה נגלתה לנגד עינינו כנסיה חבויה, ושהקד אמרה בחיוך And this is Knesiat Ha-osher וצרויה אמרה "Really?", ומיד לאחר מכן נפתח מעצמו שער הברזל הסגול, והאוטו השחור שלנו חנה ברחבה המוצלת, וכעשרים כמרים ונזירות עמדו שם וקיבלו את פני הדובב מישרים שהתחזה לבישוף יווני עם גלימה לבנה מהודקת בחגורה סגולה, וכולם נישקו לו את הידיים ואמרו סנקטוס סאנקטוס סאנקטוס. 
צרויה ואני יצאנו מהטנדר של החברה קדישא, ושהקד כיוונה אותנו לעבר החוף הפרטי של המנזר. היא ליוותה אותנו כמאה מטר עד שער סגול, ופתחה לנו את השער, ואמרה לנו "אנג'וי" בקריצה, וה"אנג'וי" שלה נשמע כמו "אנג'ל". פתאם מצאנו את עצמנו בתוך בוסתן על שפת ים כינרת, והלכנו בין עצי התפוח והרימון והאגס מבלי לגעת זו בזה, אפילו לא בקצה האצבע, עד שהגענו לנקודה שבה פשטה צרויה בפשטות את חולצתה ואת מכנסיה, ונותרה בביקיני ורצה לתוך המים. וגם אני פשטתי את חולצתי – איכה אלבשנה? - וגם את מכנסיי פשטתי ויצאתי מתוך סנדליי, ורצתי יחף על אבני הבזלת הכואבות, ועד שהגעתי אל המים כבר שחתה צרויה לעומק האגם...
ידעתי לשחות אבל לא שחיתי טוב כמוה, ולא רציתי שתדע שאינני שחיין מעולה. היה חשוב לי להראות לה שאני יותר גבר מהקיבוצניקים החילוניים, ונכנסתי לכנרת ושחיתי בעקבותיה, אבל היא הרחיקה עוד ועוד ואני חתרתי בכוחות אחרונים, והיא חייכה אלי ממקומה ואותתה לי בידים מונפות. לא יודע כמה זמן עבר מאז ועד לרגע שבו התחלתי להסתחרר. אחרי הכל זה היה מזמן, לפני חמשים שנה, אבל הזמן, כפי הנראה, עמד אז מלכת, וכבר הייתי שוקע וכבר הייתי טובע... ואמרתי לעצמי "זהו אני מת... זהו אני מת...", ועוד אמרתי לעצמי שהמוות הזה הוא עונש על חילול השבת, ושבתי ואמרתי לעצמי שאני הולך לטשעבינער. אני זוכר זאת כמו היום - שפתיי הדובבות נטפו מים ואני אמרתי לעצמי שאני הולך אל הטשעבינער..." 
אחרי מותי פילח קול סירנה את האוויר, ומצאתי את עצמי נאחז בקרנותיה של סירת מירוץ צבאית שהופיעה משום מקום. בתוכה עמדו חיילים, ואחד מהם, קצין משופם, החזיק מגאפון, ופקד עלינו בקול רועם "תעלו מיד! אתם מתאבדים?!..." 
לא הייתי מסוגל לעלות אל הספינה והחיילים משו אותי מהמים והשכיבו אותי על הקרקעית. צרויה שהגיעה בחתירה מהירה התעקשה לעלות בכוחות עצמה, ומבעד לערפל שבו הייתי שרוי שמעתי קולות מים רבים "איך הגעתם כל כך רחוק?... מי נתן לכם להיכנס?... איך עברתם את השמירה בכניסה לחופים?... לא אמרו לכם שצפון הכנרת מלאה במוקשים שעדיין לא נבדקו?.. בקלות הייתם יכולים להתפרק לחתיכות ולהתעופף לנו באוויר... לא ראיתם את כל השלטים המתריעים על כך?... אינכם יודעים לקרוא עברית?... מאיפה אתם בכלל?..."...
צרויה אמרה שאנחנו מקיבוץ איילת השחר, והם אמרו שלמרות שאנחנו קיבוצניקים חילוניים כדאי לנו לברך ברכת "הגומל", ולהודות לאלוהים שנותרנו בחיים. 
הם הורידו אותנו בחוף האושר, והמתינו עד שנרוץ לאסוף את בגדינו הזרוקים על אבני הבזלת. הם המשיכו לעקוב אחרינו במשקפת מתוך הספינה עד שראו במו עיניהם איך חולפים אנו על פני שער הבוסתן הסגול וממשיכים ללכת. עוד שעה ארוכה הם עקבו אחרינו במשקפת עד שווידאו כי חצינו את הקו הירוק והמשכנו ללכת ונבלענו לחלוטין בין אלפי הישראלים המדשדשים להנאתם בחופים המותרים והבטוחים...