בגיל 78 ובמצב בריאותי לא טוב, פרופ’ ירמיהו יובֵל שלם עם היותו בן תמותה. זה כמעט שני עשורים שהוא חי עם מחלת הסרטן, ולמעשה נמצא בתחרות איתה; מאז שאובחן אצלו סרטן הערמונית בגיל 60 הספיק, בין השאר, להוציא ספר על הֶגֶל בעברית ובאנגלית, לערוך אנציקלופדיה לתרבות יהודית חילונית, לתרגם את האתיקה של שפינוזה לעברית, לסיים כתיבת ספר על האנוסים, שיצא בצרפתית ועומד לצאת בקרוב בעברית - כפי שהוא מסכם, “לא כל כך רע בשביל בן אדם שסוחב איתו סרטן, שיכול לגמור אותו כל רגע”.

בארבע השנים האחרונות חלה החמרה במחלתו, ויובל חי, למעשה, על זמן שאול. החרב המונחת על צווארו היא כנראה זו שדחקה בו להשלים פרויקט שאפתני מאין כמותו - תרגום ספרו המכונן של הפילוסוף עמנואל קאנט, “ביקורת התבונה הטהורה”, לעברית.

לפני כמה שנים, בזמן לימודי התואר השני שלי, עבדתי כעוזרת המחקר של פרופ’ יובל. בזמנו, לא ניצלתי את שעותַי במחיצתו לשיחות על נושאים שאינם קשורים בעבודתנו. המרחב העצום של ידיעותיו ותחומי העיסוק של הפילוסוף וההיסטוריון של הפילוסופיה בעל המוניטין הבינלאומי, היותו דמות בולטת בתקשורת הישראלית וזוכה פרס ישראל לשנת תש”ס - כל אלה, בצירוף קולו הרועם והסמכותיות שלו - שיתקו אותי.

בשעות הארוכות ששוחחתי עמו לצורך הכנת הכתבה, אני מבינה כמה אווילי זה היה. יובל הוא אדם חם, מלא כרימון בידע, וכמו בכתיבתו - שבה תמיד הקפיד על יפי הניסוח ובהירותו לא פחות מאשר על דיוקו האקדמי - הוא מיטיב להתנסח גם בדיבורו, שהוא נטול ז’רגוניזם אקדמי. קולו רועם פחות עכשיו, והטיפולים הרפואיים גורמים לו להתקפי עייפות, אבל כשהוא מדבר על הנושאים הרבים המעניינים אותו, הוא מתמלא בלהט כובש. הוא אינו אדם שנוטה להצטנע - אך דומה ששביעות הרצון העצמית שלו נובעת מכנות יתרה, תמימה, ולכן לא מעוררת הסתייגות אצל סובביו, אלא דווקא דאגה, אינסטינקט מיידי של גוננות כלפיו ורצון למלא את משאלותיו.

אפשר היה לחשוב שאחרי שסיים את הפרויקט העצום של תרגום הביקורת ינוח בסיפוק, אך לא כך הם הדברים. הוא עובד כעת במרץ על עריכת תרגום ספרו, “האנוסים: פנומנולוגיה של זהות מפוצלת” מאנגלית לעברית. לשאלה מניין הוא שואב כוחות לפרויקטים הגרנדיוזיים שהוא לוקח על עצמו גם כשבריאותו רופפת, הוא משיב בפשטות “בן אדם צריך לעשות משהו”, ומוסיף: “תמיד הייתי איש עבודה, אבל הייתי גם עצלן. ובין השניים האלה תימרנתי לא רע עד היום”.

מחבר מפת הדרכים

עמנואל קאנט ידוע כמי שחולל את המהפכה הפילוסופית העיקרית בתקופה המודרנית. כמעט כל מה שנכתב אחריו נכתב מתוך התייחסות אליו, גם כשהיה מדובר בביקורת כלפיו. הספר “ביקורת התבונה הטהורה”, המכונה גם “הביקורת הראשונה”, הוא יצירתו הגדולה שבה שטח את עיקרי שיטתו. זהו ספר עב כרס, מסובך ומאיים, ולכן, על אף חשיבותו הרבה ונחיצותו לשם הבנת הפילוסופיה המודרנית בכללה וחלקים נכבדים מהפילוסופיה העכשווית, רבים אינם אוזרים עוז לקרוא בו. לכך התווסף תמיד קושי מיוחד של קוראי העברית: התרגום שהיה בנמצא עד כה, מאת שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך ‏(54’‏), היה קשה עד מאוד להבנה ולא מעט תלמידי פילוסופיה העדיפו לקרוא את תרגומי קאנט לאנגלית, למרות הקושי הכרוך בקריאה בשפה שאינה שפת אם. כך, נאלצו הקוראים להתמודד לא רק עם הרעיונות המורכבים, אלא גם עם קשיים לשוניים.

הפרויקט עצום הממדים של תרגום הביקורת - שלוּוה ברגעי אי ודאות רבים באשר לאפשרות השלמתו - הסתיים בהצלחה מסחררת. העותקים אזלו מן החנויות. בהוצאה לאור ‏(הקיבוץ המאוחד‏) לא ציפו שהספר יעורר עניין מחוץ להקשר אוניברסיטאי, ולכן לא מצאו טעם להדפיס כמות גדולה של עותקים לפני תחילת שנת הלימודים. “היינו בתולעת ספרים לשתות קפה, ואמרו לי שהספר אזל”, מספר יובל. “אשתי היתה מאוד מרוצה. אמרתי, ‘מה את מרוצה? היו שלושה ספרים, קנו אותם’”.

גם התגובות שקיבל יובל מעמיתים ומתלמידים היו נלהבות. בערב עיון שהתקיים במכון ון ליר ביוני האחרון, אמר פרופ’ עדי אופיר מהמכון להיסטוריה והפילוסופיה של המדעים והרעיונות ע”ש כהן באוניברסיטת תל אביב: “כשקיבלתי את הספר ישבתי משתאה”. לדברי אופיר, יובל תירגם את הספר לא רק לעברית אלא לישראלית: “השפה שלו קולחת, בהירה ויש בו הכרעה ברורה - התרגום צריך להיות עכשווי ככל הניתן. הרגשתי שזכיתי בקאנט חדש, קרוב מאוד, ידידותי מאין כמוהו. זה קאנט ישראלי מאוד, ישיר, לא מתפתל, לפעמים בקטעים פואטיים הוא משוחרר מתחושת הכבדות שבני דורי נוטים לקשר עם קאנט”.

פרופ’ משה הלברטל מהאוניברסיטה העברית בירושלים והמרכז הבינתחומי בהרצליה אמר שהופעת התרגום היא, “רגע חשוב של התרבות העברית המודרנית”, וכי, “ניכר בו המאמץ לא ליפול לאחת מקצוות התרגום: המילולי מחד והחופשי מדי מאידך, וכי עם זאת לא ניכרת הזיעה של המאמץ הזה בטקסט”.

הן הלברטל והן אופיר מדגישים את חשיבותו ובהירותו של המבוא שחיבר יובל. אופיר מכנה אותו “מפת דרכים מקיפה שקשה להתחרות בבהירותה”, והלברטל אומר שמדובר ב”אחד הניסוחים הצלולים והרלוונטיים של הפרויקט של קאנט”. זו לא הפעם הראשונה שיובל מתרגם פילוסוף חשוב לעברית - מדף הספרים התעשר גם בתרגומים של שפינוזה והגל בזכותו. האם המפעל הזה מבטא תחושה של שליחות, הגשמה של תרבות פילוסופית בעברית? “מיושן לדבר במונחים של הרגשת חובה - אני לא חייב כלום באופן נורמטיבי עליון לשפה העברית, למחנכים שלי, או לאוניברסיטה שלי. אבל אני שמח שעשיתי זאת, שמח שהתרגום קיים, שמה שנראה לרגעים כמו שיגעון הסתיים בדבר יפה. חשוב לי שתהיה תרבות פילוסופית בעברית. אני שייך לדור שלא כל כך השיג את מה שהוא רצה. אחרי עשרות שנים של השתדלות במאבק, אין לנו שלום, אין לנו מדינה מתוקנת, לא הפסקנו את הכיבוש, לא יצרנו חברה כמו שאנחנו רוצים, אבל בתחום של יצירת תרבות עברית, יש לנו הצלחה לא רעה בכלל, וטוב שלפחות בדבר הזה אנחנו יכולים לשמוח”.

ומה לגבי הממשיכים שלכם? הדור הבא של יוצרי התרבות העברית?

“יש לנו דור נהדר של ממשיכים, אנשים אינטליגנטים שקוראים, שיודעים לעבוד, גם יודעים להתעצל ולסמוך על האינטליגנציה שלהם במקום לעבוד, אבל אלה תלונות של מורה זקן. אין להם מקומות עבודה, הם הולכים ללמד בכל העולם, וזה מאוד חבל”.

אפשר היה למנוע את זה?

“זה מביא אותנו לבעיה של מדעי הרוח והחברה בישראל. כוחות אדירים פועלים. זה לא רק הטמטום והחשיכה של כמה חברי כנסת לא מפותחים, זה הכוח התרבותי הדורסני של הקפיטליזם, שהופך את המכונה הכלכלית־חברתית למכונה שמייצרת ערכים חדשים, שהם ערכי צרכנות, ערכי הנאה זמנית, מוגבלת, שנמדדת בכסף, ונגד הדבר הזה קשה לעמוד. הילדים מתחנכים לזה שכל הזמן צריך לקנות ולזרוק. יכולת הצריכה הופכת להיות מידה טובה מוסרית. אז מה יש לך פה להתעסק עם דנטה, כשיש לך את סטיב ג’ובס?”

אתה עוסק בקאנט שנים ארוכות - למדת אותו, לימדת אותו, כתבת עליו - האם בכל זאת הרגשת בעבודת התרגום שאתה מגלה דבר חדש?

“כן, הרבה פעמים. אבל לעומת זאת, הרבה פעמים הרגשתי שיש פה חזרות טרחניות”.

טוב, הוא היה טיפוס טרחן, לא? הטיולים היומיים הסדירים שלו שכל תושבי קניגסברג היו מכוונים את שעוניהם לפיהם.

“הוא לא היה טיפוס טרחן, הוא פשוט עבד מהר מאוד ופחד שלא יבינו אותו, ובצדק. רואים את זה בטקסט, שבנוי כמו אקורדיון: האסתטיקה הטרנסנדנטלית כתובה בצורה תמציתית, קצרה, הנושא הבא כבר כתוב עם יותר רוחב, הבא עוד יותר, וכשהוא מגיע לדיאלקטיקה, זה נעשה החלק הכי ארוך בספר כשאין לזה שום הצדקה. היתה לו אובססיה שיבינו אותו, ובסוף באמת לא הבינו אותו”.

האם אתה מרגיש קרוב אליו כפילוסוף?

“לא מאוד. אני מרגיש קרוב אליו במושג הבסיסי של רציונליות ביקורתית, של ביקורת התבונה. זאת אומרת, במובן הזה שאנחנו לא יכולים בלי רציונליות, זו תמצית המהות הנפשית או הרוחנית שלנו. אבל יחד עם זה, אסור לנו לשגות באשליות לגבי הרציונליות הזאת. אנחנו צריכים להבין את הסופיות שלה, את המוגבלות שלה, אבל להבין שאין לה אלטרנטיבה. זה נורא חשוב, כי הרבה אנשים קראו את קאנט ואמרו, ‘כיוון שהתבונה היא מוגבלת, בואו נעבור לשלב הגבוה יותר - למיסטיקה, להתגלות, לאמנות, להארה אלוהית’. אבל כל מה שיש לנו כיצורים אנושיים סופיים זה התבונה, ואי אפשר לחלוב אותה מעבר למה שיש בה”.

כלומר, כפי שקאנט טען, אי אפשר להשיב על שאלות שאינן כלולות בתחום העובדתי - כמו קיום אלוהים.

“נכון, אבל צריך למצות את האפשרויות שכן גלומות בתבונה ככל האפשר, משום שהעיסוק בשאלה הוא חלק מהעצב החי של הפילוסופיה. בשונה מהפוזיטיביסטים הלוגיים, שטענו שאם לשאלה אין תשובה, השאלה עצמה חסרת משמעות, אני חושב שזו לא רק שטות, אלא בגידה ברוח הפילוסופית האמיתית. כמו קאנט, אני חושב ששאלות שאין עליהן תשובות הן לפעמים השאלות הכי עמוקות וחשובות שיכולות להיות, ושהמתח המתמיד בין השאלות והיעדר התשובות צריך להחזיר אותנו מהשאלה אל עצמנו, ולהראות לנו שאנחנו סופיים. ואז אנחנו מגלים שלא רק שהרציונליות שלנו היא סופית, אלא גם הסופיות היא רציונלית - אנחנו לא סופיים באותו אופן שקוֹף או שעץ תוּת הוא סופי, אנחנו סופיים כמו שבני אדם הם סופיים, כלומר בתבונה שלנו”.

אז איפה הביקורת שלך על קאנט?

“ראשית, אני מבקר אותו על זה שהוא לא היה ביקורתי עד הסוף. כשהוא דיבר על הסופיות של התבונה האנושית, הוא ייחס לה יותר ממה שמגיע לה. פעם אמרתי בצחוק שאם סטודנט ירצה לכתוב דיסרטציה בנושא מה קאנט ידע על הבלתי ידוע, יהיה לו הרבה מאוד חומר. במובן הזה, אני מקבל חלק מהביקורת של ניטשה עליו. כי אם התבונה היא באמת סופית, זה אומר שהיא גם לא מוחלטת אפילו בתחום שבו יש לה תוקף - רעיון שהיה מפחיד את קאנט עד מוות.

“אני סבור שחלק מהסופיות שלנו הוא חוסר היכולת להגיע לתשובות מוחלטות. בעיני, זה לא הופך את הפעילות הרציונלית למיותרת. כל הציוויליזציה האנושית היא ארעית. אתה נמצא על איזה כוכב עלוב במרחבי הקוסמוס באיזשהו מקום, אני יודע מה, ליד המדבר, אתה בונה ציוויליזציה, ואחר כך היא נהרסת ונבנית אחת אחרת. אז מה, אין ערך לציוויליזציות שבנית? אין ערך לחיים בתוכה, לתפקוד בתוכה, למאבקים בתוכה? אתה בונה עיר ויודע שהיא תיהרס, שכדור הארץ יימס, או שתהיה מלחמה אטומית, אתה יודע שכל דבר יחלוף, כולל ניו יורק, או חס ושלום פריז, אז מה, אין ערך לבניין העיר ולזה שיש לה רחובות וסדרים ואתיקה מסוימת של התנהגות בתוכה? אני חושב שיש. בנוסף, הדרכים שבהן אנחנו בונים את העולם באמצעות התפיסה והסובייקטיביות שלנו הן הרבה יותר מגוונות ופתוחות לשינוי מכפי שקאנט חשב”.

את התפיסה הפילוסופית שלו, מכנה יובל “אימננטיות סופית ביקורתית” - תפיסה שנעה למעשה בין שלושה קודקודים עיקריים: שפינוזה, קאנט וניטשה. “כל אחד מהם זורק אותי לאחר. והדרך שלי להתפלסף, זה לנוע במעגל הזה בלי לעצור בשום מקום באופן סופי”. הפילוסופיה של האימננטיות, הלקוחה משפינוזה, רואה בהוויה הארצית את מלוא אופקה של ההוויה בכלל. אך בשונה משפינוזה, יובל סבור שהאדם היחיד אינו יכול להגיע לשחרור מלא רק מתוך ההכרה בכך, הוא לוקח מקאנט והגל את נחיצות ההקשר החברתי וההיסטורי לפרויקט התבוני, וכמוהם מכיר בכך שיש משמעות לשאלות שהן מעבר להוויה הארצית. עם זאת, הוא מדגיש שאין לנו אפשרות להשיב על השאלות הללו, ולכן, לגביהן, עלינו לשתוק, לא להתיימר לחשוב שאנו מכירים את הטרנסצנדנציה ובוודאי לא לדבר בשמה או חלילה לייצג אותה.

כאן נכנסת ביקורתו של ניטשה על קאנט: “ניטשה מעמיק מאוד את תחושת הסופיות שלנו, גם הקיומית וגם הרציונלית - בביקורת שלו על המדע, על השיטתיות הפילוסופית, על המוסר. אולי הוא הולך לקיצוניות מוגזמת, אבל יש לו תיקון מרענן לדוגמטיות שבסופו של דבר גם קאנט לא נחלץ ממנה. ושפינוזה בוודאי שהיה דוגמטי: הוא חשב שאפשר להוכיח כל דבר, כולל את קיום אלוהים, אין הבדל בין החשיבה שלך לבין החשיבה האלוהית, חוץ מזה שאתה תמות והאלוהים לא. אלה דברים של שפינוזה שאני לא יכול לחיות איתם בשלום. אבל פילוסוף לא מוכרח לחיות בשלום עם שום דבר, וזה פחות או יותר גורלי בגיל המתקדם שהגעתי אליו”.

האימה של הישנו

הוא נולד בחיפה ב�, בכור למשפחה בת שני ילדים. אביו, דוד זישע פרייפלד־זינק, בנו של בעל מאפייה זעירה ‏(“סבי החזיק את תנור האפייה בדירה עם ששת ילדיו”‏) בעיר ירוסלב בגליציה, גזר את פאותיו והצטרף לתנועת החלוץ, ובגיל 17 עלה לארץ ישראל. בחיפה היה בין השאר מזכיר פועלי האפייה ולאחר מכן הקים מאפייה משלו, ועל כך סולק מההסתדרות בגלל “ניצול זולתו”. אמו של יובל, שרה סוניה בר, עלתה ארצה בתחילת שנות ה󈞊 מעיירה קטנה בגבול סלובקיה־פולניה, ובעזרת כספי הנדוניה שלה הוקמה המאפייה.

יובל מספר שכשפרצה מלחמת העולם השנייה, והמאפייה של אביו שיגשגה, כי היה בחיפה נמל חשוב של האנגלים. בתקופת הצנע, הממשלה לחצה על מחירי הלחם שלא יעלו, וכמו מאפיות רבות - גם זו של אביו נסגרה. “הוא התגלגל בין עבודות, עד שבסוף מצא ג’וב כמנהל כוח האדם של סוסיתא. כשהמפעל פשט רגל, הוא נאלץ לפטר את כולם. אחר כך התנדב להיות המנהל העסקי של מועדון גמלאים קשישים, עד שהאלצהיימר בילבל לו את החשבונות והוא נפטר בגיל 86”.

אף שהאב לא היה אינטלקטואל ובינו לבין בנו היה מעט מן המשותף, יובל היה קרוב מאוד לאביו. “הוא היה בשבילי כמעט הכל. הוא נתן לי הרגשה שיתמוך בי בכל מצב, שיש לי על מי להישען בעולם. וזה מה שאבא צריך לעשות לבנו”. על אמו אומר יובל, “אמא שלי היתה יותר נון־קונפורמיסטית במחשבה שלה. היא היתה חצי משכילה וחצי אוטודידקטית, למדה שפות, קראה ספרות, והיה בה משהו אורגינלי כזה, מתריס. אבא שלי הלך עם השנים ונעשה כזה מתון, פשרן, שכולם אוהבים אותו”.

אביו של יובל נהג לרכוש ספרים מדי חודש מרוכל שהגיע לביתו. באופן מפתיע, בין הספרים שקנה היו “מסה על שכל האדם” מאת ג’ון לוק, “הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד, שתוכל להופיע כמדע”, מאת עמנואל קאנט, וספר בשם “הוגי הדור” מאת שמואל הוגו ברגמן. “מה פתאום שהאיש הזה יקנה ספרים בפילוסופיה, שהוא לא פתח אותם בחייו?” תמה יובל.

ייתכן שהאב חשב על בנו כשרכש את הספרים הללו, וייתכן שנמשך אליהם בעצמו, גם אם לא הגיע עד כדי קריאה בהם. מכל מקום, בגיל 17, כשיובל חווה את מה שהוא מכנה “משבר קיומי”, הספרים האלה עיצבו את התימהון שלו לכדי עניין פילוסופי.

“הייתי חבר בתנועת הצופים, ולא כל כך השתלבתי שם, כי תמיד הייתי אינדיבידואליסט נורא, ושם ובבית הספר לימדו אותי ודאויות שונות - מדעיות, תרבותיות, פוליטיות - שלא נראו לי. זו היתה תקופה קונפורמית מאוד בארץ, הנוער נשלט על ידי תנועות נוער, שבשבילן ההגות והמחשבה היו תמיד נושאים חברתיים־פוליטיים. גיליתי מהר מאוד שיש ממד לא־פוליטי לשאלות הפילוסופיות, ושהוא המעניין יותר. בין היתר, משבר הפילוסופיה שעברתי היה קשור בשאלה, שאחר כך ראיתי שניסחו אותה גם פילוסופים גדולים כמו היידגר ולייבניץ - למה יש בכלל משהו ולא אין גמור? שאלה שנשמעת ריקה ומיותרת בעיני רוב בני האדם, הפכה להיות שאלה מזעזעת בשבילי, והיתה לה משמעות אישית לגמרי. לפתע, העולם שנראה מוכר ומובן התערער והצטייר כעולם של מקריות טהורה. קיומי, קיום הורַי, קיום כדור הארץ, הקוסמוס, הכל נראה מקרי לחלוטין וחסר משמעות. והמשבר האישי הזה, הקביל למשהו שאחר כך גיליתי ששייך לתקופה של המודרניות המאוחרת, שקראו לו משבר היסודות, משבר הערכים ומשבר המסורת. במובן מסוים, הרגשתי שעולמי מתמוטט עלַי”.

לדברי יובל, הפרק על היידגר בספרו של הוגו ברגמן העניק לו חוויה בלתי רגילה. “גיליתי בהגותו דברים שמאוד התאימו לחוויות שלי עצמי, בעיקר סביב המושגים של מקריות ושל הרגשת האימה, שהיא לא פחד משום דבר ספציפי, אלא אימה אינדפיניטית כזאת”.

ב󈞤’ נרשם יובל ללימודי פילוסופיה וכלכלה באוניברסיטה העברית. הר הצופים לא היה בידי ישראל והקמפוס הקטן שעדיין היה בתהליכי בנייה ‏(“הכל היה טרשים. אני זוכר את כל לימודי BA שלי למוזיקת פטישי אוויר”‏) היה בגבעת רם. “ספרייה לא היתה, מעט הספרים שהיו לאוניברסיטה היו בטרה סנטה, מנזר פרנסיסקני שישראל החרימה לזמן מה, אבל לרוב הספר שהזדקקת לו לא היה שם ממילא. אז היתה שיטה, היו מזמינים ספרים מהר הצופים, וכל שבועיים היתה שיירה של חיילים מחופשים לשוטרים שעלתה להר הצופים, ואחד מתפקידיהם היה לחפש את הספרים שהזמנו, ולהבריח אותם למטה - ולמטה זה כבר נשאר. זו היתה הספרייה”.

לדברי יובל, האווירה באוניברסיטה היתה הרבה פחות דמוקרטית מכפי שהיא היום. “לראשי חוגים היה הרבה יותר כוח, לא היתה דרך ברורה להחליף אותם, היתה אווירה של פרופסורים חשובים כאלה במובן הגרמני, הרגשה של כובד מסוים, פרופסוריאלי כזה באוויר. דיברו על זה שיש קבוצת פרופסורים, יחד עם כמה אדמיניסטרטורים, שבעצם מנהלים את האוניברסיטה ועל פיהם יישק דבר”.

בין מוריו היו שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, האחראים, כאמור, לתרגום הראשון של הביקורת לעברית. “רוטנשטרייך היה ראש החוג והוא זה שקבע את הכל באופן מוחלט, הוא היה דמות מאוד אקדמית, מוסדית, וגם דמות ציבורית וקצת פוליטית”. לדברי יובל, הוגו ברגמן, שניהל איתו התכתבות פילוסופית עוד כשהיה נער, “לא הסתובב עם הרגשת חשיבות. הוא הקרין אותה באופן אמיתי”. מרטין בובר, לעומתו, זכור ליובל כדמות תיאטרלית מאוד, ואף שכתב על פילוסופיה דיאלוגית והתייחסות לא חפצית לסובייקט, היה “הכי פחות דיאלוגי שיכול להיות”, בשיחותיו עם התלמידים.

מקום מיוחד שמור אצל יובל למורו, יעקב פליישמן, שנמחק מהזיכרון הציבורי והפילוסופי בארץ. יובל מתאר אותו כ”איש צעיר, נוירוטי, הומוסקסואל, עם המון ארוס פילוסופי, שהיה ביקורתי בצורה מוחצת, ובעל אירוניה מושחזת, ובגלל תכונותיו אלו נמשכו אחריו חבורה של סטודנטים, בהם פרופ’ מנחם ברינקר, אברהם הפנר, נעם שריף ואני”. “חבל היה לי עליו”, הוא מוסיף. “הקדשתי לו את התרגום של ‘ההקדמה לפנומנולוגיה של הרוח’, כי הוא היה המורה הראשון שלי שלימד אותי הגל”.

מורים נוספים היה גרשון ויילר ‏(“שנסע לאוקספורד, ונעשה יותר אוקספורדיאני מהאוקספורדים עצמם”‏), וולטר קאופמן; יהושע בר הלל, לוגיקן שהכניס את הפילוסופיה האנליטית למיניה לאוניברסיטה העברית, עליו מספר יובל כי “הוא מת בגיל צעיר מהתקף לב - אני חושב שזה היה מוות מסיבות לוגיות, כי כשמשהו לא היה הגיוני הוא היה מתרגז נורא” ובשלב ה–MA הופיע שלמה פינס, “אולי המורה הכי חשוב שלי. הוא היה מלומד אוניברסלי, שידע מספר עצום של שפות. הוא לא קיבל משרה באוניברסיטה שנים רבות, והיה צריך לעבוד במשרד החוץ כמפענח של תשדורות בפרסית. הוא היה אדם אקסצנטרי. היה הולך, בוהה, עם העניבה בצד, כאילו שהוא לא רואה אף אחד, וכל דבר שהיית שואל אותו, אז הוא היה אומר: ‘כן, כן, כן, כן, כלומר, כן. כלומר’, ועד שהיה מוציא מילה מפיו היו עוברות שנים”.

יובל מספר שלשמחת הסטודנטים, פינס היה אדיש לחלוטין לתוכנית הלימודים. “הוא היה אמור ללמד אותנו פילוסופיה יוונית, הלניסטית, אבל הוא התעניין באקזיסטנציאליזם ובפילוסופיה גרמנית ודברים אחרים. אז היתה לנו שיטה: היינו באים לשיעור, מנחם ברינקר ואני, לרוב זה היה אחרי ארוחת צהריים, בחדר מוצף שמש, שכולם רוצים לישון, והוא היה מגיע באיחור של 20 רגע ואומר כמה מילים על פלוטינוס, למשל. באותה תקופה מנחם ואני התווכחנו על היידגר. פלוטינוס לא עניין אותנו. אז היינו אומרים לפינס, ‘כן, אצל פלוטינוס יש מושג כזה וכזה, אבל היידגר, הוא אומר כך וכך, ויש מפרשים את זה ככה, איך אתה חושב שצריך להבין את היידגר?’ ואז הוא היה נותן לנו הרצאה על היידגר. בצורה כזו סחבנו שלוש שנים, בלי לכתוב עבודות, בלי בחינות, שום דבר. וזה היה נהדר, זה היה פשוט לימוד לשמו”.

כשסיים את לימודי התואר השני ב󈞭’, נסע יובל להשתלמות בסורבון אצל פרופ’ פול ריקר ובחוגי לימוד פרטיים, אבל אחרי שנה, בעקבות מרד הסטודנטים והמהומות באוניברסיטאות באותם ימים שהפריעו ללימודים הסדירים, נסעו הוא ורעייתו להמשיך את הלימודים בפרינסטון שבארצות הברית. יובל התרועע עם אישים כמו וולטר קאופמן, גרגורי ולסטוס, סטיוארט המפשיר מהאסכולה של אוקספורד, ריצ’רד רורטי ‏(“נשארנו בידידות גדולה עד מותו”‏), קרל המפל וישעיהו ברלין. על ברלין מספר יובל שהיה אדם “מאוד ורבלי, מתפוצץ מרוב דיבור, מלא רוח חיים, משכיל מאוד, חריף מאוד, אמביוולנטי, אמיץ, מגן על תולדות הפילוסופיה ועל תולדות הרעיונות באוקספורד, שהיתה מבצר קנאי של פילוסופיה אנליטית. אני זוכר שפעם הגיע לתת הרצאה במכון ויצמן על בנימין ד’יזראלי ומשה הס. האולם היה מלא והוא מדבר ומדבר על ד’יזראלי, ואחרי שעה וחצי עוד לא הגיע להס. לבסוף, הסתכל על השעון ואמר:
'I don’t have enough time to speak about Hess now. I’ll tell you one thing: D’Israeli was worng, Hess was right’".

אישיות מפוצלת

ב󈞰’ הגיש יובל את עבודת הדוקטור שלו על “המטאפיזיקה של קאנט, המתודות שלה ושלוחותיה”, בהנחיית רוטנשטרייך, התמנה למרצה, וארבע שנים לאחר מכן כבר כיהן כראש חוג ‏(“ברחתי מזה מהר מאוד”‏). בהמשך כיהן בין השאר כראש המכון לפילוסופיה וכמנהל מרכז ש”ה ברגמן לעיון פילוסופי, ייסד סדרת כנסים בינלאומיים בשם “מפגשי ירושלים בפילוסופיה”, הקים את “מכון שפינוזה בירושלים” שבמסגרתו נערכו סימפוזיונים בינלאומיים על משנת שפינוזה, ואירגן כנסים ארציים ובינלאומיים בנושאי דת ומדינה, זהות וסובלנות, דת ותרבות חילונית וכיו”ב, חלקם בשיתוף מלומדים ומרכזי מחקר ערביים ממצרים, מתוניסיה ומהרשות הפלסטינית. מאמצע שנות ה󈞼 שימש יו”ר מועצת המערכת של כתב העת העברי לפילוסופיה “עיון”. בשנות ה󈟆 ניהל תוכנית מחקר בנושא “סובלנות” בשיתוף הפילוסוף פרופ’ ורנר בקר מגרמניה, במימון הקרן הגרמנית־ישראלית GIF, ותוכנית מחקר בנושא “תולדות הרצון ועליית המודרניות”, במימון “הקרן הלאומית למדע”.

הוא היה פרופסור עוזר אורח באוניברסיטת פרינסטון ובאוניברסיטת העיר ניו יורק ופרופסור אורח באוניברסיטת סורבון. בשנות ה󈞼 וה󈟆 שימש פרופסור וחוקר אורח במוסדות רבים אחרים, בהם האוניברסיטאות של המבורג, רומא, מילאנו, וולפסון קולג’ באוקספורד, בית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז ו–Ecole Normale Superieur בפריז. מ󈟉’ עד 2010 לימד סמסטר אחד בשנה ב–New School for Social Research בניו יורק. הוא חיבר שישה ספרים וכ󈞲 מאמרים בפילוסופיה, ערך כשבע אנתולוגיות ותירגם שלושה ספרים. ספריו הראשונים של יובל, “קאנט וחידוש המטאפיזיקה” ‏(Kant and the Philosophy of History – יצא באנגלית, בעברית ובצרפתית‏), עסקו בעניינים פנים־פילוסופיים טהורים, ואילו מסוף שנות ה󈞼 ואילך החל להתרחב לכיוונים שמשלבים בין פילוסופיה להיסטוריה, ספרות ויהדות, בספרים כמו “שפינוזה וכופרים אחרים” ‏(שתורגם לשבע שפות והיה לרב מכר בינלאומי‏), “חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים” ו”האנוסים: פנומנולוגיה של זהות מפוצלת” ‏(שיצא באנגלית ובצרפתית ובקרוב ייצא גם בעברית‏).

יובל מדגיש שגישתו לנושאים ה”יהודיים” לא מערבת את הזיקה האופיינית לחוקר העוסק בבני עמו. “בספר ‘חידה אפלה’ אני דן ביהודים כבעיה אירופית, כמו שדנתי בבעיות אירופיות אחרות. בעיניים האלה הסתכלתי גם על תופעת האנוסים, שריתקה אותי גם מסיבות פילוסופיות וגם בגלל הגורל היהודי, כי אני רואה קירבה רבה בין המצב שהיה אז לבין מה שאני קורא היום ‘יהודיות קיומית’, שהיא בשבילי האופן הבסיסי ביותר להיות יהודי”.

מה זה “יהודיות קיומית”?

“אתה לא יכול לברוח מכך שהתווית ‘יהודי’ תדבק בך בתוך העולם. זו עמדה של סארטר, אבל היא גם היתה עמדתו של אייכמן. אחר כך, כאדם שחושב עצמו חופשי, אתה יכול להחליט איך אתה מתייחס ליהודיות הקיומית שהיא חלק ממך. אתה יכול לקבל אותה, לדחות אותה, להתבייש בה, ואתה יכול לראות בה הזמנה לממש תוכן חיובי, ואז יש לה גם השלכה לאומית, שייכות לעם היסטורי. ואז השאלה היא איך אתה שייך לעם ההיסטורי הזה. 200 שנה אנחנו מחפשים דרכים לא דתיות להיות שייכים, מתוך החלטה, לקהילייה ההיסטורית הזאת מעבר למה שמוטל עלינו באופן חיצוני, וזו הרפתקה מעניינת”.

לגבי תופעת האנוסים, מוסיף יובל כי הן ההיסטוריונים הספרדים, שהתעלמו מהאנוסים או שראו בהם חלק מההוויה והזהות הספרדית, והן ההיסטוריונים היהודים מהדור הקודם, כמו פריץ בר, שפסק שהיהודים והאנוסים הם עם אחד, ובנציון נתניהו, שטען שכל האנוסים התבוללו - טועים בכך שהם בוחנים את התופעה דרך קטגוריה של זהות אינטגרלית, “שהיא הקטגוריה הבסיסית של הלאומנות מאז המאה ה󈝿. הלאומיות האינטגרלית אומרת שכל מרכיבי זהותו של אדם מתמצים בהגדרה הקבוצתית הלאומית שאליה הוא שייך, אבל זה אומר שהפרט חייב לאומה את נפשו, את הגיגיו, את חייו, אפשר לבוא אליו בטענות, בציוויים לאומיים. אני יצאתי נגד המושג של זהות אינטגרלית כמושג תקף, ונגד האפשרות לראות במומרים בעלי זהות אינטגרלית מכל סוג שהוא, לא ספרדית מלאה, לא יהודית מלאה ולא אחרת, אלא תמיד זהות חצויה ומפוצלת”.

בדומה לאנוסים, כשיובל מדבר על עצמו הוא מרבה להזכיר חוויה של פיצול ושניות. הוא מייחס פיצול, למשל, לעיסוק הפנימי האינטנסיבי שלו בפילוסופיה כנער וכבחור צעיר, שלא קיבל, לדבריו, ביטוי חיצוני שהלם את האינטנסיביות הזאת. “בעולם החיצוני המשכתי לתפקד, לחפש תפקידים מעניינים בצבא, לרוץ אחרי חברה שברחה ממני וכדומה, אבל מה שעניין אותי באמת היה העולם שהתגלה לי דרך החוויות הפילוסופיות. חייתי את זה לאורך הנעורים והצבא, ואחר כך כשגיליתי מקצוע חדש, השידור, כמובן שהתמסרתי לו כדי להצליח, אבל שוב, זה היה עולמי ולא עולמי. זו היתה החוויה שלי גם באוניברסיטה”.

אבל באוניברסיטה הרי למדת פילוסופיה.

“נכון, אבל באותם ימים, לפני שהתעמקתי בקאנט, היה לי סוג מסוים של בוז כלפי החשיבה ההגיונית. ראיתי בפילוסופיה חוויה וחיים והסתכלתי על הצד הרציונלי של הפילוסופיה כמנוכר לעניין עצמו באופן שהוא לא אתה, שהוא כבר קשור לטכנולוגיה ולארגון חברתי של העדר האנושי. הייתי במידה רבה חשדן לגבי עולם הרציונליות ובמידה מסוימת אפילו אנטי־רציונלי. מה גם שהאוניברסיטה אז נשלטה על ידי הפילוסופיה הגרמנית והאנגלוסקסית, והרציונליזם היה חשוב ביותר”.

ואמנם, כמרצה וכראש חוג, חולל יובל שינויים בלימודי הפילוסופיה בירושלים. בין היתר הוא פתח אותם אל הפילוסופים האירופים בני המאות ה󈝿 וה󈞀, מהגל וקירקגור ועד ניטשה והיידגר. גם היום הוא סבור שהפיצול המסורתי בין הפילוסופיה האנליטית לקונטיננטלית הוא “מלאכותי במידה רבה ונבע מסיבות סוציולוגיות לא פחות ואולי יותר, מאשר אינטלקטואליות. הוא ייצר חסידים שוטים בשני המחנות, אי הבנות מראש ולגלוג הדדי, הוא הפלה לרעה סטודנטים ואינטלקטואלים צעירים שהתחנכו במחנה אחד ולא היה להם שום עתיד במחנה השני”.

גם במקרה הזה יובל מזהה את השניות באופיו. “אני עבדתי, במידה רבה, בכיוון שאת קוראת לו ‘קונטיננטלי’, או היסטורי, ויחד עם זה קיבלתי חינוך והשכלה בגישה האנליטית. תמיד חייתי בשני המחנות. ומכיוון שאני, באישיותי המפוצלת מכל בחינה אפשרית, הייתי גם מפוצל בין הפילוסופיה האמריקאית והפילוסופיה הצרפתית, כי הייתי סטודנט בשני המקומות, פרופסור בשני המקומות, מצאתי את עצמי תמיד במיעוט. בצרפת הגנתי על האמריקאים ובאמריקה הגנתי על הצרפתים והגרמנים, ותמיד הייתי נגד החסידות השוטה, המחנאית, בין שתי הגישות האלה”.

האניגמה של הזוגיות

יובל נשוי זה 50 שנה לשושנה ‏(שוש‏) יובל ‏(לבית שטיין‏), ולהם שני ילדים וחמישה נכדים. בנם, פרופ’ יונתן יובל ‏(48‏), הוא מרצה למשפטים ולפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ומשורר, ובתם רוני יובל ‏(44‏), היא מוזיקאית ואשת תקשורת לשעבר. הם יחד מאז ימיהם בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה - “תגידי לה את האמת”, אומר יובל לרעייתו בזמן השיחה שלנו, “היינו הזוג הכי יפה בירושלים” - אבל הכירו במבט חטוף עוד קודם, בצבא, בשייח מוניס. “עוברת חיילת, אש וגופרית, מתווכחת עם מישהו בנושאים חברתיים. אז עוד לא היו פמיניסטיות אבל זה היה בערך בטון הזה. אמרתי לעצמי, מי זאת, מה יש לה? היא היתה מאוד משכנעת, מאוד יפה, ואני לא התעניינתי בנושא הזה בכלל, בכל זאת הקשבתי. בסדר, וזה עבר”.

הפעם השנייה שבה נפגשו, במקרה, היתה לאחר סיום השירות הצבאי, בחיפה. “ההורים שלי גרו על הכרמל ויום אחד עמדתי על המרפסת, ואני רואה פתאום את הגברת הזאת שראיתי בשייח מוניס, בבגדים אזרחיים, עולה במעלה הדרך. הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי, וזה היה מין קואינסידנס. ירדתי אליה, החלפנו כמה מילים, היא סיפרה לי שבאה לבקר איזה קרוב משפחה, קפטן בצי”. הפעם השלישית שנפגשו היתה כבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, שבו למדו שניהם.

“זו היתה ירושלים של לפני מלחמת ששת הימים, עם החומה. כולם היו עניים, והעוני הפך אותם לקמצנים. לא היו מעונות, והיינו צריכים לגור בחדרים שכורים, שניים־שלושה בחדר, חמישה בדירה עם איזו משפחה שיש לה עוד ארבעה ילדים, בתנאים האלה לא היה קל לחזר או ליצור מה שקוראים היום זוגיות”. הם התחתנו אחרי סיום התואר הראשון, ביום שבו קנדי נבחר, באותה מרפסת בדירת הוריו של יובל. “הורי הביאו את כל חבריהם, ואנחנו הבאנו את פליישמן, שאמר לנו, ‘אני לא הולך לחתונות, אבל לשלכם אבוא’”.

שושנה יושבת לצדו של יובל לכל אורך שיחותינו. היא יוצרת רושם של אשה אינטליגנטית, חזקה, בשום אופן לא כזו שתלויה בדעות של בעלה, והיא אכן לא מסתייגת מאי הסכמה איתו. עם זאת היא מפגינה כלפיו רוך אינסופי, דאגה כמעט אמהית, וכשהוא מדבר היא מקשיבה לו בסקרנות כאילו זו הפעם הראשונה שהיא שומעת את הדברים, למרות שוודאי שמעה כבר פעמים רבות. היא מרבה לשבח אותו - בפניו ושלא בפניו - ומציעה לו לנוח כשהשיחות מתארכות. היא נולדה בדנציג ‏(כיום: גדאנסק, פולין‏) ב� לאב סוחר פרוות. בגיל 3 עלתה עם משפחתה ארצה, גדלה והתחנכה בתל אביב, שבה סיימה את גימנסיה הרצליה. היא למדה סוציולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים והשתלמה בעבודה קהילתית בארצות הברית, בזמן לימודיו של בעלה שם. כשחזרו לישראל עבדה בארגון קהילתי מטעם משרד הסעד, והיתה מפקחת ארצית על העבודה הקהילתית. מלבד זה, היא גם סופרת שפירסמה שלושה רומנים, ספר של נובלות וסיפורים ושבעה ספרי ילדים. לאחרונה סיימה רומן חדש שטרם ראה אור.

אני חושבת על חייה של אשה כזו לצדו של אדם כה דומיננטי, שזוכה לתשומת לב רבה כל כך, ומתמלאת הערכה כלפיה. לא ניכרות בה כלל תחושות של מרירות או קיפוח. יובל, מצדו, מרבה להחמיא לכישרון הכתיבה שלה: “יש לה עברית מאוד גמישה, מאוד עשירה ויחד עם זה פשוטה במובן של חוסר התהדרות. השפה מאוד גדושה - כל פסקה אצלה מלאה ניואנסים ורמזים לרעיונות נוספים. עכשיו היא רוצה דווקא לכתוב בלש, היא הבטיחה לי כבר לפני שנים שתעשה את זה ונתעשר”.

“נישואים הם בעיה ללא פתרון”, אומר יובל, “הם לא ניתנים לפיענוח, מסתוריים כמו ביום הראשון. זה אניגמטי, עושים בזה שגיאות כל הזמן. עולות שאלות כמו איך מתמודדים עם משברים בחיי הנישואים, מה קורה בתקופות שהאהבה היא לא כמו שהיתה קודם, מה קורה בתקופות שהיא חוזרת, מה קורה כשיש פתאום בעיה של אי אמון. היום התשובה היא לרוץ מיד ליועץ נישואים. אבל מה יגיד היועץ? גם לו אין נוסחה. צריכה להיות יכולת לספוג פגיעות, למשל, בלי לפוצץ את העולם בגלל זה. להבין שזה דבר שיכול להיות שביר ולכן להיזהר. זוג צריך גם להחליט, במובלע או במפורש, על מידת הליברליות שהוא מרשה לעצמו. אבל אין נוסחאות, כדאי רק לדעת שדברים כאלה יכולים לקרות, ויש הרבה אנשים בעולם שעברו אותם, ויש הרבה אנשים בעולם שלא עברו אותם, אז תנסה להיות בין אלה שעברו”.

מחוץ לאקדמיה יובל מוכר כאיש תקשורת. הוא התוודע לרדיו בימי השירות הצבאי שלו שעשה תחילה כמדריך נוער בגדנ”ע ואחר כך בגלי צה”ל, כעורך תוכנית הגדנ”ע. בזמן לימודי התואר הראשון כתב תסכיתים לקול ישראל, ובהמשך התקבל לעבודה במשרה מלאה במערכת יומן החדשות של קול ישראל. חמש שנים עבד ברדיו, והיה לכתב ולעורך בכיר. הוא סיקר עבור היומנים את תחום החוץ, ויחד עם יורם רונן ז”ל הקים וערך את התוכנית היוקרתית “יומן השבוע”.

הוא היה ממקימי רשות השידור העצמאית, ממקימי הטלוויזיה הישראלית, ואחד האחראים למהפכת השידורים בטלוויזיה בשבת. הוא ערך את תוכניות הדוקומנטריה הפוליטית הראשונות בטלוויזיה הישראלית וזכור לרבים מתוכניתו “השעה השלישית”, שעסקה בנושאים חברתיים, כגון סמים, הומוסקסואליות, מעמד האשה והזכות למות, וזכתה להצלחה רבה. “היום זה בנאלי”, הוא אומר על התוכנית, “אבל ב󈞷’ לא הצלחתי להביא הומוסקסואל ישראלי אחד שיעמוד מול המצלמה”.

במשך שנים ניהל יובל במקביל את שתי הקריירות השונות מאוד זו מזו - במסגרת הקריירה האקדמית היה שקוע בטקסטים פילוסופיים, ואילו העבודה בתחום התקשורת אילצה אותו להיות מחובר לענייני היום והשעה, לפוליטיקה המקומית החיה. “התחומים המתחרים האלה הפרו אחד את השני. לא בתוכן שלהם, אלא במאבק ביניהם על הזמן שלי, נתתי יותר לכל אחד מהם. עבדתי כמו חמור, אבל זה היה נפלא”.

פעמיים עבר את מה שהוא מכנה “גמילה מהתקשורת”, עד שהכריע לבסוף - וקיבל לדבריו את אחת ההחלטות החשובות והטובות בחייו - להתמקד בפילוסופיה, ולעסוק בתקשורת באופן צדדי בלבד. הפעם הראשונה היתה ב󈞬’, כשוויתר על ההצעה הקוסמת לשמש כתב רדיו בוושינגטון. “הגשתי את ה–MA שלי וקיבלתי מלגה ללמוד בצרפת. הייתי פרנקופיל - עד היום אני כזה. עוד לפני כן, חנוך גבתון הבטיח לי להיות הכתב בצרפת, ואני בניתי על זה שאלמד שם ובמקביל אדווח לרדיו. זמן קצר לפני שהגיעה השעה להחליף את הכתב הקיים, שאחרי זה התברר לי שהיה גם נציג המוסד, גבתון בישר לי שהוחלט לתת את התפקיד לאיז’ו רגר. רגר היה איש פוליטי ועיתונאי, אדם מוכשר, אבל הוא לא ידע צרפתית. אמרו לי, ‘איז’ו ילמד צרפתית בקיץ’. איז’ו ילמד צרפתית בקיץ? אני אלמד סינית בקיץ! יותר מאוחר הבנתי שהיו לו כנראה קשרים בממסד ותפקידים נוספים שלא ידעתי עליהם, אבל אותי זה מאוד הרגיז”.

המקרה המצער דחק ביובל לבחור סוף־סוף באחד מצדדי אישיותו המפוצלת. הוא דחה את ההצעה לשמש כתב בוושינגטון ונסע ללמוד בפריז, אבל מעולם לא עזב את התקשורת לגמרי. ב󈞯’ היה, כאמור, פעיל בהקמת רשות השידור העצמאית. “רשות השידור היתה מחלקה במשרד ראש הממשלה. כשיצחק נבון, שהיה אז מזכירו האישי של בן גוריון, לא רצה שישדרו משהו, הוא היה מצלצל למנהל קול ישראל ואומר: ‘דחילק, מי צריך את הדבר הזה’, ולרוב היו שומעים בקולו”. יובל ועמיתיו פנו למנחם בגין ויוסף ספיר והציגו בפניהם את הסוגיה. יובל, שלפני כן סלד מבגין וסבר שאינו דמוקרט, הופתע לטובה מתגובתו. “הוא היה לגליסט ודיבר לגמרי ברמה של העקרונות, ודווקא יוסף ספיר, מנהיג הליברלים, אמר: ‘אני איש פוליטי. מה ייצא לי מזה?’ זה הדגים לי את ההבדל בין שני האנשים האלה”.

לאחר משא ומתן נחקק חוק רשות שידור, “שבעינינו לא היה מספיק טוב. המטרות שלו היו מליציות, פטריוטיות ואידיאולוגיות מדי, אבל זה היה יותר טוב מלא כלום”. לדברי יובל, חוק רשות השידור התיישן מזמן וראוי היה להחליפו “עוד לפני 25 שנים”. בשנות ה󈞲 היה שותף למאבק להקמת הטלוויזיה הישראלית. “המתנגד הראשי להקמתה היה בן גוריון, והמתנגד השני היה מורי, נתן רוטנשטרייך. הם ראו בטלוויזיה את רידוד החיים האינטלקטואליים”.

הגמילה השנייה מהתקשורת התרחשה בשנת 77’, אחרי שבגין עלה לשלטון ויובל חש שהפך לפרסונה נון־גרטה בשידור. הגמילה הזאת היתה קשה יותר, שכן היא באה לאחר החשיפה הטלוויזיונית שלו. “ראיתי מה זה הכוח של הטלוויזיה. נעשיתי כוכב על. לאן שלא הלכתי רצו אחרי, הראו עלי באצבע, ביקשו ממני חתימה. לא היה אז משהו אחר לראות בטלוויזיה”.

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים שימש יובל כתב רדיו צבאי בחזית סיני ועל שידוריו מהחזית זכה בפרס. בתחילת המלחמה היה צמוד לאוגדה של אריק שרון, והיה עד לאווירת החרדה נוכח הכוחות המצריים הגדולים שעמדו מולם בסיני. יובל מספר ששאל אז את שרון, איך, עם סדר כוחות כזה, יש לו ביטחון שננצח. “על כך הוא השיב לי: ‘ולך אין?’ חשבתי לעצמי, נו, גם זו תשובה”.

בהמשך המלחמה עבר יובל, יחד עם חברו ועמיתו פרופ’ זאב שטרנהל, לאוגדת השריון של ישראל טל ‏(טליק‏). יובל היה מורו של טליק, כשהעביר, כמרצה צעיר באוניברסיטה העברית, תרגיל על שפינוזה שהפך לפופולרי מאוד. בין השאר ישבו שם התלמיד דאז עמוס עוז, פרופ’ דוד הד וקציני צבא אחדים. “רוב קציני הצבא באו לאוניברסיטה ללמוד כלכלה, כי הם הכינו את עצמם לקריירה שנייה של עשיית כסף. טליק הגיע ללמוד פילוסופיה ומדע המדינה, הוא לא רצה לשמוע על קריירה כלכלית. נעשינו חברים בנפש לכל החיים, עד שהוא מת”.

יחד עם כל עם ישראל שמע יובל את נאום הגמגום המפורסם של ראש הממשלה לוי אשכול במאי 67’, אלא שבשונה מהם, תפקידו בקול ישראל סיפק לו הצצה אל הסיפור האמיתי מאחורי הגמגום. לאחר ישיבת הממשלה שנערכה ב󈞈 במאי על מנת להחליט אם לפתוח במלחמה, נשא אשכול נאום מאולפני קול ישראל. על הנאום המודפס נוספו תיקונים של ישראל גלילי בכתב ידו. לדברי יובל, גלילי אהב מאוד לשחק עם השפה העברית, וכך, במשפט, “כמו כן נקבעו קווים להזזת הריכוזים הצבאיים מגבולה”, הוחלפה המילה “להזזת” במילה “להסגת”, שלא היתה מוכרת אז. אשכול לא הבין את הכתוב וגימגם במשך שניות ארוכות, מה שנתפס כהססנות וחוסר ביטחון. “כל המדינה שמעה את זה”, מספר יובל, “וזו היתה מכה מוראלית”.

כשהסתיימה המלחמה ביקש יובל להאזין להקלטה של נאום הגמגום. “לקחתי את זה, הגברתי את הווליום למקסימום ואני שומע: ‘כמו כן נקבעו קווים ל... ל...” ואז בלחש, במהירות, ‘מה זה, מה זה, מה זה, מה זה?’ הבנתי שהוא פשוט לא הבין את המילה. זה היה גמגום טכני לגמרי, שנתפס בציבור ובצבא כגמגום מהותי”.

בסיום המלחמה, אופוריית הניצחון, שגם יובל היה שותף לה, נגמרה מהר מאוד, כאשר נסע בלוויית טליק לבקעת הירדן ולירושלים. “בבקעה ראינו נחילים של פליטים יורדים מירושלים ומהכפרים שמזרחה לה, נוהרים בדרכים ליריחו, ודרך יריחו עוברים את הגשר. ראינו אזרחים, עם הילדים, הזקנים, הנשים והחפצים שלהם, ואני זוכר שבאותו הרגע תפסתי שמשהו לא טוב קרה כאן, שבלענו יותר ממה שאנחנו יכולים להכיל”.

יובל מעיד על עצמו שעד מלחמת ששת הימים ההתעניינות הפוליטית שלו היתה מוגבלת לפעילותו העיתונאית. “המלחמה הזאת גילתה לי כמה הפוליטיקה חשובה. התחלתי לכתוב מאמרים לעיתון, בעיקר ל’הארץ’, על כך שאסור ליצור עובדות בשטח, וזה נמשך עד מלחמת יום כיפור. לאחר מכן התחלתי להיות פעיל בתנועות להחזרת השטחים תמורת הסכם שלום”.

גם במלחמת יום הכיפורים לקח יובל חלק פעיל ככתב, כשנקרא לדווח מחזית הדרום. כבר בימי הלחימה הראשונים נעשה ברור לכל מי שנמצא בשטח, שלא עומד להתרחש עוד ניצחון בזק כמו במלחמת ששת הימים, אך הדיווחים בתקשורת כלל לא ייצגו את המציאות הזאת. יובל יצא למלחמה פרטית על שידור האמת. “ברדיו אמרו ‘כתבינו מאזור התעלה מדווחים שכוחותינו ממגרים, אני חוזר, ממגרים את האויב המצרי בחזית סיני’. צילצלתי לרדיו ואמרתי: ‘כתבכם זה רוצה להכחיש את הידיעה. זו לא מלחמה כמו שהיתה. זו מלחמה קשה יותר, ארוכה יותר, יש לנו גם אבידות, הניצחון ודאי יבוא, אבל ייקח לו הרבה יותר זמן’. הקטע הזה צונזר ואף מילה ממנו לא שודרה”, אומר יובל.

הוא לא נכנע והמשיך להתקשר לרדיו להתריע שהדיווחים מסולפים. “הייתי במצוקה, התקשרתי ואמרתי לחבר’ה בתל אביב: ‘תשמעו, מה שלמדתי ביומיים פה בתעלה זה שהמצרים למדו ללחום כמו ישראלים והישראלים למדו לשדר כמו המצרים’”. כשניסיונות השכנוע לא הועילו, ניסה יובל תרגיל אחר. הוא הקליט כתבה שנבנתה בסגנון הסנדוויץ’ - שני סיפורי גבורה על חיילינו ובאמצע המסר שלו על המצב האמיתי בשטח. הכתבה הועברה לרדיו, אך כשיובל הדליק את הטרנזיסטור, שמע שמשדרים רק את שני מעשי הגבורה, ללא החלק האמצעי. הוא החליט לנסוע בעצמו לתל אביב ולהעביר את המסר שלו באופן ישיר. לדבריו, פנה לבעלי תפקידים שונים, כולל לאהרל’ה יריב, שהיה אחראי על ההסברה, ולבסוף קיבל את הסכמתם להעביר את המסר שלו בטלוויזיה. הוא הקליט את כתבתו, ובינתיים יריב כינס מסיבת עיתונאים, שבה סיפר את האמת בצורה מרוככת. “בזמן הזה הייתי הרוג מעייפות ונרדמתי מחוץ למסיבת העיתונאים על איזה ספסל”, מספר יובל. “ניגש אלי סגן דובר צה”ל ואמר: ‘החלטנו לא לשדר את הכתבה שלך, מפני שכבר שלושה ימים לא ישנת, אתה נראה עצוב והפרצוף שלך יגרום להתמוטטות המוראל בארץ’. אמרתי: ‘בסדר, אל תראו את הפרצוף שלי, תנו לי לשדר את זה ברדיו’”. העניין סוכם ואחרי שהתגברו על קשיים ועיכובים נוספים, הכתבה שודרה וגרמה לתפנית משמעותית בדעת הקהל.

כשבגין עלה לשלטון ב󈞹’ החליט יובל להיכנס לפוליטיקה, והקים יחד עם חברו פרופ’ זאב שטרנהל את “חוג 77” במפלגת העבודה, “כדי לחדש את המפלגה בזמן שהיא באופוזיציה. היו לנו כוונות יפות, אבל החזקתי מעמד רק שישה חודשים עד שהסתלקתי מזה, גיליתי שפוליטיקה באופן מוחלט זה לא בשבילי”.

מה אתה חושב על התהליך המדיני הנוכחי. יש לך אמונה כלשהי בו?

“אני חושב שזה חבל ההצלה האחרון שהעולם מואיל בטובו לזרוק לנו. אחריו כבר לא יהיה סיכוי בכלל. ואני פסימי לגבי הצלחתו”.

מדוע אתה פסימי?

“ראשית, כי אני לא רואה לא את המוטיבציה בציבור, אני רואה רק מוטיבציה פסיבית. זה נובע מאידיאולוגיה ושטיפת מוח ומאכזבות שנחלנו בעבר. שנית, אני לא רואה את הכוח המנהיגותי שיזיז את העניין הזה. יחד עם זאת, אני חושב שאם יקרה הנס שאירופה, אמריקה, ובמידה מסוימת גם רוסיה ואיראן יפעילו כזה לחץ על מדינת ישראל, עד שהיא לא תוכל לחזור למדיניות הקודמת, קיימת אפשרות שהמנהיגות הנוכחית תחליט ללכת בדרך של הסכם. אבל עוד לפני שנכנסים לפרטים, צריך שתהיה הבנה בדעת הקהל שההסכם הזה עונה על בעיות הביטחון הבסיסיות של המדינה ולא של האזרח הבודד. כלומר, שטרור לא ייחשב לבעיה ביטחונית. ברגע שחושבים על טרור - הפסדנו את המשחק. בעיות הביטחון הבסיסיות של המדינה הן, למשל, שלא יוכל להיכנס צבא זר לגדה המערבית, שיישמרו גבולות מסוימים של מאזן כוחות. אלה שאלות אסטרטגיות. צריך לקבל את זה שהטרור יכול להימשך עוד עשרות שנים, כמו שבמערב הוא לא ייגמר, גם אצלנו הוא לא ייגמר, כמו שתאונות הדרכים לא ייגמרו, וכמו שהגירושים לא ייגמרו, וכמו שסרטן הפרוסטטה לא ייגמר, גם זה לא ייגמר”.

יובל מוסיף ושוטח את החזון המדיני שלו. מדובר ברעיון שעלה בראשו לפני עשור, כשהעולם הערבי פירסם את “התוכנית הסעודית”, שזכתה לביטול והתעלמות בישראל. יובל היה נסער מההזדמנות שפוספסה וכתב מאמר ב”לה מונד”, שבו הציע לאירופאים חזון למימוש הסכם ישראלי־ערבי, באמצעות הבטחה לצרף את ישראל לאיחוד האירופי.

“כתבתי, ‘אתם האירופאים, מה תרמתם לתהליך השלום? הרבה עצות ומחאות וקצת כסף לרשות הפלסטינית. אני לא מזלזל בזה, אבל זו לא השקעה פוליטית. אם אתם רוצים לקבל דיבידנד כזה ענק של שלום ישראלי־פלסטיני שהושג בעזרתכם, תקריבו גם אתם משהו’. הכוונה איננה שיקבלו אותנו כמו שאנחנו - אבל אם נחדל להיות מדינה כובשת, ויהיה הסדר שהישראלים, הפלסטינים והאירופאים יהיו חתומים עליו, ההשקעה שלהם תהיה שיקבלו את מדינת ישראל, בפרצופה החדש, לאיחוד האירופי ויתנו אופציה למדינה הפלסטינית, שאם בתוך 10󈝻 שנים הם יצליחו לעבור את תנאי הסף של האיחוד גם להם תהיה אופציה להיכנס. זה דורש קורבן מסוים, כי מה הם צריכים את היהודים עד שנפטרו מהם. ויש גם קורבן מסוים של חוסר ריאליזם בזה, וזה מדינאים לא אוהבים. אני לא מתעלם מהצד האוטופי של הדבר הזה. אבל פה, כמו שאומרים, בלי נסים שום דבר לא יכול לקרות”.

למה זו אוטופיה בעצם? מה מפריע לחזון כזה להתממש לדעתך?

“הבעיה היא התנגדויות משני הצדדים. אלה של האיחוד האירופי רק מתרבות ככל שהשנים נוקפות. לא רק בגלל מה שישראל עשתה בינתיים, אלא גם בגלל האכזבות שלהם מהתרחבות היתר של האיחוד. הישראלים, מצדם, יגידו שנאבד את הריבונות שלנו. שזה לא ציוני. ועל זה תשובתי היא, לא רק כאזרח ישראל, אלא כפילוסוף - So much the better. הפוליטיקה של הריבונות של המאה ה󈝿, אבד עליה הכלח. היום הפוליטיקה הריאלית, הרצינית, היא פוליטיקה של התאגדות מדינות. שנית, זה יציל אותנו מעצמנו. חוקים כאלה כמו שמנסים להעביר דני דנון ואחרים, שבית המשפט שלנו אולי יפחד לפסול אותם, לא יוכלו לעבור בבית המשפט האירופי. האם אני מציע את זה כתוכנית? לא. אבל כחזון? אולי כן”.

אבל מעבר למוטיבציה הלקויה, הרי יש בעיות קונקרטיות שנראות בלתי פתירות. מה עושים עם הגבולות? מה עושים עם בעיית הפליטים?

“לגבי הגבולות, אני חושב שהנוסחה של אובמה היא נוסחה שצריכה לספק אותנו, למרות שהיא קשה לביצוע. זאת אומרת, גבולות 67’ עם חילופי שטחים. ושיפסיקו להגיד לי שבגבולות כאלה אפשר לזרוק רקטה מפה לשם. רקטה אפשר לזרוק גם היום. צריך ליצור מצב שלא רוצים לזרוק את הרקטה, ואז השאלה של הטווח לא משנה כלום”.

לגבי סוגיית ירושלים, אומר יובל, “ירושלים תהיה יהודית־ערבית, עם חלוקת האזור הקדוש לשניים, ערבים למעלה, יהודים למטה, ואולי בינאום של איזה קטע. צריך להתנער מכל הסיסמאות הישנות, ירושלים בירת הנצח וכדומה. משאבים טבעיים זו בעיה קשה. אפשר להתגבר עליה בהסכמים מאוד מפורטים ומדוקדקים. פליטים שלהם לא יוכלו לחזור לכפרים, זה לא ריאלי, אבל חלקם יכולים לחזור לפלסטין שתוקם. צריך גם פעולות סמליות של הכרה בעוול, ולגבי ההכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מי צריך את זה? ישראל כפי שתושג בהסדר חלוקה תהיה המדינה שבה היהודים הגשימו את זכותם להגדרה עצמית פוליטית כמדינת לאום מוגבלת, כי היא תיכלל בפדרציה אירופית.

“צריך גם להיות סעיף שיתייחס לחינוך להומניזציה אצל הנוער הפלסטיני והישראלי. ודבר נוסף, צריך לתת לפלסטינים תושבי ישראל אוטונומיה תרבותית, ולאפשר להם להיות בעלי נאמנות כפולה. אתה לא יכול לדרוש מאדם נאמנות אינטגרלית רק למוקד אחד. לא בעולם המודרני. ובסופו של עניין, צריך לקבל שאנחנו לא בימות המשיח. אין פתרון סופי וכולל לכל הבעיות ואולי לשום בעיה. אנחנו נישאר עם מכלול של מתחים וצריך יהיה לפתור אותם על בסיס שוטף, ולא תהיה פה הרגשה של הגשמת אוטופיה. ולמה אני אומר את זה? כי לא רק המתנחלים קבעו שאנחנו בימות המשיח ושצריך פתרון כולל וגלובלי, אלא גם ממשלות מפא”י. כשהייתי צעיר, הסיסמה של ממשלות המערך היתה ‘שלום־אמת’. זה סוג של משיחיות חילונית, ועלינו להיזהר כמאש מכל מרכיב משיחי בעניין הזה”.

למות כמו סטואי

בשונה מהדימוי שעשוי לדבוק בפרופסורים לפילוסופיה, הספונים כל היום בספרייתם, רכונים על הספרים, יובל מאז ומעולם אהב לעסוק בפעילות גופנית. “תמיד הייתי טיפוס גופני מאוד. חייתי את הגוף שלי כחלק מאוד חשוב של מי שאני. אני מרגיש את עצמי טוב או לא טוב, במידה רבה דרך הגוף. למזלי היו לי בריאות וכושר גופני מצוין - רכבתי על אופניים, על סוסים, צעדתי, עשיתי סקי”.

ביום הולדתו ה󈞲 יצא עם משפחתו לטיול אופניים בחצי ארץ־ישראל, מהצפון ועד לביתם בהרצליה. בקו הסיום, אחרי שטיפסו על הרים באופניים וירדו במורדות, יובל מספר שרכב עד לקו המים בחופה של הרצליה, “והרגשתי כמו שהרגשתי כשסיימתי לתרגם את ‘ביקורת התבונה הטהורה’”.

גם היום, למרות מחלתו, הוא מתעמל לפחות פעמיים בשבוע עם מאמן הכושר שלו, שמתברר שהוא האדם היחיד בעולם שקורא לו בשמו המלא, ירמיהו, ולא מכנה אותו, כמו משפחתו, חבריו, עמיתיו, תלמידיו ומכריו - ירי.

כיצד קיבלת את הידיעה על מחלתך?

“זו היתה חדשה מפתיעה מאוד, די מזעזעת כשהיא הגיעה, אבל עוד שנים קודם לכן הגעתי לידי משהו שאפשר לקרוא לו השלמה עם המוות שלי. אני חושב שזה חשוב לבני אדם להגיע לנקודה הזאת. אני קודם כל שלם איתו, אחר כך אני מקווה שאפשר יהיה לדחות אותו כמה שאפשר, ושלישית, אני לא רוצה לדחות אותו מעבר לגבול מסוים, שבו אני לא אהיה אני, ואשגע את כולם במצבי. אלה שלושת הדברים שסיכמתי לי בראש אז, ואפילו נקטתי אמצעים לכל השלושה עד כמה שזה תלוי בי. כי לפחות כפילוסוף, גישתי לגבי המוות היא שהמוות שלך שייך לך, הוא חלק מהאוטונומיה שמגיעה לך בדין, הוא לא שייך לחברה, הוא לא שייך לזולת, גם לא ליקיריך. הסטואים הקדמונים ידעו את זה. חלק ניכר מראשי הסטואה סיימו את חייהם בעצמם, כאקט של חופש. אני יודע שהחברה שלנו לא מאפשרת את זה, זו טעות וזה צריך להשתנות, אבל זה כבר ישתנה אחרי.

“אני חושב שכולם מסביבי ראו שאני מאוד שקט, שאני לא עושה דרמות ושאני מקבל את הגזירה הזאת כמו שהיא באה. מצד שני, עשיתי הכל בשביל לפתור אותה. אז הלכתי לניתוח, אחרי שנתיים התברר שהוא לא הצליח והגידול חזר, אז הלכתי לטיפול הקרנות, שסילק את הגידול הקיים, אבל התאים הסרטניים חזרו בזחילה, לאט־לאט לאורך השנים. ראינו שהסרטן מקנן בגוף והשאלה היתה מתי הוא יתפרץ לגרורות. זה קרה לבסוף ב�, 12 שנה אחרי שהתגלה הגידול הראשון”.

בארבע השנים האחרונות מקבל יובל טיפול אנטי הורמונלי להאטת הגדילה של הגרורות, טיפול שמחזיק בדרך כלל שנתיים בלבד, ואז מאבד מיעילותו. אני מעלה את ההשערה שגישתו החיובית, מלאת החיוניות ונטולת הרחמים העצמיים של יובל לחיים, היא שמאריכה אותם, וכי הארוס שלו, יצר החיים שכה מאפיין אותו, ממיר כמו אלכימאי את המחלה לאנרגיה חיובית.

לפני שנתיים התגלה סרטן נוסף בגופו של יובל, סרטן ריאות. “ניתחו אותי, הוציאו לי אונה וזה כבר קצת כן פגע בכושר הגופני שלי, אבל לא הרבה. אני לא רוצה לתת לך סקירה שלמה של מחלות, אבל יש לי עוד כמה בעיות רפואיות, ובעיקר אני סובל מתופעות הלוואי של התרופות. הן גורמות לי לעייפות, ומפחיתות את כושר העבודה שלי. אבל יחד עם זה, את צודקת, אני פעיל, אני מתפקד בכל הרמות. יש לי המון סיפוק מהעבודה שלי, מהמשפחה, מהנכדים, מהדברים שבני אדם מקבלים סיפוק מהם, מסרט טוב, מקונצרט, מחברים. אז בואי נגיד, אני אלך בתאריך זה או בתאריך אחר... אני מסתכל על החיים שלי, ואני יכול להגיד לעצמי בשקט שהייתי מאושר. היה לי הרבה מזל, הרבה דברים שקיבלתי מאחרים, כמה דברים שעשיתי בעצמי, וביחד אני מרגיש שהיו לי חיים מעניינים, מאושרים, ואין לי תלונה או מרירות על שום דבר”.