"אין טעם להילחם באינטרנט"

משהו על תורת הרב.

(לא מפני שאני ראוי לדבר, אלא מפני שהדברים לא נאמרים בידי אחרים..)

אני לא מתכוון, (חלילה) לסכם או להגדיר את תורת הרב במשפט, ואני בטוח שהדברים לא יצאו מדויקים לגמרי. אבל בכל זאת, לשים אצבע על מאפיין מסוים, חשוב - שלדעתי הוא ברור וזועק כמעט מכל פסקה. כמעט מובן מאליו. אבל לצערי, בכל ההתכתשויות והמחלוקות נראה כאילו הוא מתפספס.

א.

אם לתת כותרת למאפיין שעליו אני מדבר, אולי אפשר להשתמש בביטוי מהמדרש: "שם מלא על עולם מלא".

תורת הרב היא תורה רדיקלית, תובענית, לשני כיוונים - ל"עולם מלא", ול"שם מלא". 
ל"עולם מלא": לחיים מלאים, עשירים ומפותחים, בכל הכוחות - בשכל, בדמיון וברגש. חיים של אומץ ועוצמה, בריאות ופריחה - בגוף, בנפש וברוח. תביעה למימוש של שאיפת היופי, החירות, היצירה ובקשת האושר. תביעה להכיר את העולם, להרגיש אותו, לדעת את התנועות התרבותיות הרוחשות בו. לחכמה, גבורה ועושר.

ול"שם מלא": לקודש, לאלוהות, לאלוהים. למה שחורג מכל הגדרה או הערכה אנושית. לרוח הקודש, לגילוי שכינה. לאהבה, יראה ומסירות לקדושה, לחיים של קדושה. לטהרה. לנוכחות של הנשמה באופן מלא, עשיר וטוטאלי. צמאון לתורה, לכל פרטיה ודקדוקיה.

ב.

אצל הרב, אלו שני צדדים של אותו המטבע. זה לא שאנחנו רודפים אחרי שני ממדים מנוגדים וזרים של המציאות, ומנסים בכוח ובאופן מאולץ לחבר את מה שנפרד וקרוע. להפך - השער לאלוהות הוא העולם, והשער לעולם הוא האלוהות. אם אתה רוצה לפגוש את האלוהות באופן מלא, באופן בריא ומחייה - זה עובר דרך "העולם והחיים", דרך "העולם בכל יפיו והדרו". אם לא תעבור דרך שם - לא רק שתפסיד את העולם, גם את הקב"ה לא תמצא. ולהפך - אם לא הקודש, האלוהות, ה"עולם הבא" - כל העולם, כל היופי וכל המוסר - הופך להיות ריקני, בית-כלא חסר טעם.

שני צדדים של אותו מטבע - ולא רדוקציה של אחד לשני. העולם והחיים הם לא רק אמצעי, כלי שחייבים לרכוש כדי להגיע בצורה נכונה לקודש - והקודש, כמובן, הוא לא רק אמצעי, או קישוט, כדי לסייע לנו לסדר את החיים האנושיים (, אנושיים מדי..) שלנו כאן בעולם הזה.

ג.

אבל זה שאלו שני צדדים במערכת אחת, הרמונית - לא אומר שאין מתח ומשברים. אלו שתי תביעות עם אופי, עם דמות. יש ביניהן, לעיתים קרובות, מאבק והורדות ידיים. הקב"ה לא מתגלה (רק) בצורה של שלום ונחת, אלא מופיע את כל הממדים כתופעות מלאות, עוצמתיות, טוטאליות, שתובעות את הכל וסותרות זו את זו (תוהו, ניקודים וכו'). כשם שיש אינספור מקורות בדברי הרב על החיבור המהותי בין כל הממדים, יש אינספור פסקאות על הקושי, המתח, הסתירות והניגודים שהאדם צריך להתגבר עליהם. לכל אחד מהכיוונים יש כוח משיכה ושאיבה, וכל צעד שאדם עושה לכיוון מסוים עלול להשכיח ממנו את הצד השני. האדם נדרש לעירנות עמוקה, ולדעת להכריע: יש מקרים בהם הוא נדרש לחתוך (זמנית) צד אחד, למרות האמת והיופי שבו - ויש מקרים בהם נדרשים חיתוך והקרבה בצד השני.

ד.

ובכן, התביעה כאן היא ממש לא למשהו 'פרווה', ל"מקף בין הדתי-ללאומי". זה "הכל, ועד הסוף", ולא "קצת מזה וקצת מזה". יש פה תביעה מורכבת, לא קלה לעיכול. אתה נדרש לתת אמון עמוק בחיים, בכאן ובעכשיו, בכוחות האנושיים הטבעיים שלך. להכיר ולדעת את התרבות האנושית, ולהיות שותף אליה; ובד-בבד, אתה נתבע לחיות חיים אלוהיים. להתמסר לקדושה, לחפש קרבת אלוהים, ולהשכין שכינה. וכל אחד מהם, עד הסוף. עם כל הפרטים והדקדוקים והמסירות הנדרשת. ואולי קשה מכל - להכיר בזה שכל אחד מהם הוא בעל ערך מוחלט, ובכל זאת צריך לדעת לשלם מחירים, ולהתגבר, ולחתוך את מה שכרגע מפריע ותוקע.

ה.

התביעה הזו נקשרת לשתי מידות, שגם הן מודגשות מאד בדברי הרב: אומץ וחירות. פסקאות רבות של הרב מבקרות את ה'פחד המחשב(ת)י', הפחד לחשוב, להתעסק ברעיונות חדשים, שיכולים לערער לאדם את תפיסת עולמו המוכרת. נדרש אומץ, לשני הכיוונים: המפגש עם העולם, ובעיקר ההיכרות עם התנועות האנושיות, התרבותיות המתחדשות - דורש אומץ; הוא עלול לערער על האמונה הדתית המקובלת, ונדרשת התמודדות אינטלקטואלית ונפשית לא קלה בכל מפגש כזה. אבל גם לכיוון השני - ההתמסרות לקודש דורשת אומץ, כי יש בה ניגוד לערכים ולנורמות מקובלות, והרבה פעמים קל יותר ליישר קו עם האופנה התרבותית הרווחת. 
במקביל, נתבעת חירות - לא להשתעבד לשום צד, לא להיתקע באותו מקום. ושוב, לשני הכיוונים - אדם יכול להשתעבד לערכים האנושיים המוכרים לו, ולא לעשות צעד של שינוי לעבר הקודש, ואדם יכול להשתעבד לדוֹגמות דתיות, ולא להיפתח לעולם במלואו ועושרו.

ו.

בשביל לראות את זה, לא צריך למצוא פסקאות נידחות בקבצים נסתרים שלא יצאו לאור. בעצם, לא היה צריך אפילו את הקבצים והפנקסים שכבר יצאו. יש המון פסקאות רדיקליות, לשני הכיוונים, גם בספרים הלבנים. מובן שמי שמוצא חיים בתורה הזו, ירצה להכיר את כל הגוונים והפרטים שלה, ואת כל האורות שיש בה. בכל פסקה יש ממד מחדש ומפתיע, זה אף פעם לא בנאלי. אבל קשה לי לראות מצב בו תתגלה איזושהי פסקה שתגלה לנו לפתע משהו שהרב וויתר על אחד הצדדים של התביעה הרדיקלית הזו. שפתאום נגלה שהרב הסכים לוותר באופן גורף על הקודש בשביל ערך ליברלי או לאומי, או שהוא הסכים לוותר לגמרי על מלאות החיים בשביל שמירת המסגרת הדתית. זה פשוט לא מתחיל.

אה, ועוד משהו די ברור - הרב לא הכניס את כל הצדדים של המשוואה לכל פסקה. יש פסקאות רדיקליות לכיוון אחד, ופיסקאות רדיקליות לכיוון אחר. זה חלק אינטגרלי מאופייה של התורה. למצוא פסקה אחת ולהוציאה מהקשרה - שוב, לשני הכיוונים - זה די קל, גם במה שכבר הודפס מזמן.

ז.

מה אנחנו עושים עם התורה הזאת, עם התביעה הזאת? אנחנו יכולים לומר כל מיני דברים. 
אנחנו יכולים לומר שזה גדול עלינו. שזה אידיאליסטי וטוטאלי מדי, ואנחנו אנשים שבורים ופצועים, ואם פה ושם אנו מוצאים איזו נקודה טובה - דיינו. 
אנחנו יכולים לומר שזה מסוכן - כי זה יוצר אנשים (או זרם) עם מגלומניה ויומרנות, תחושה שהכל אצלם ביד - וכל האחרים חסרי-ערך. 
אפשר לומר שבפועל אנחנו לא מצליחים לחיות את כל הממדים, ועדיף לבחור משהו אחד ולעשות אותו כמו שצריך. 
אפשר. 
אבל מידה של כנות נדרשת, וכשעושים הכרעה כזאת צריך לומר - אני לא מדבר בשם הרב. אולי למדתי ממנו משהו, ואולי אני חושב שאני פחות מזייף מאחרים. אבל אם זה לא "שם מלא על עולם מלא" - זה לא זה.

ח.

בצורה מאד מכלילה, אפשר לומר שבציונות הדתית של שנות השבעים, נניח, תורת הרב הוכרה בעיקר בממד ההרמוני והסימפטי שלה. גם תורה וגם עבודה, גם קודש וגם חול, גם ציונות וגם דתיות, ואיזה יופי. אפשר להוסיף - וזה קשור במידה רבה להכרעות מסוימות של הרצי"ה - הודגש הניגוד הגדול של תורת הראי"ה לעולם התורה החרדי. הרב קוק זה ארץ ישראל, זה ציונות, זה צה"ל, זה אהבה וחיבור לחילונים, זה קידוש החול. 
זה האפיל על שני הצדדים של התביעה הרדיקלית של הרב - גם על עצמת החיים של החול, וגם על מידת המסירות לקודש. אבל, יש להודות, כוח המשיכה של העולם הזה, של החול, הוא גדול ודומיננטי. ובמקרים רבים הצד שנזרק היה קודם כל הצד של הקודש. תורת-הרב הפכה לקישוט שנותן לגיטימציה לוויתור על הקדושה, על התורה, בשם "אהבת ישראל ואהבת כל האדם". עד היום, זה קול לא מבוטל בוויכוחים אודות תורת הרב.

ט.

ההנהגה של הרב טאו, ודרכה של הר-המור, היא במידה רבה קריאת תיגר כנגד המגמה הזו. החזרת הקודש למרכז, הדגשת הערך של לימוד תורה בהתמדה, הצבעה על המקורות הדורשים פרישות והיטהרות מהעולם הזה כדי לבנות מדרגות רוחניות אמיתיות. קריאת תיגר כנגד ה'פרווה', שלא מוכן לשלם מחירים ולהקריב, שלא מוכן למסירות. שלא מוכן להגיד "לא" נחרץ, ותמיד הוא מהנהן לכל זרם רעיוני אופנתי. 
זו מחאה מוצדקת מאד, אבל לצערי - יש בה בעצם עזיבה של הצד השני. מכל התביעה של הרב לחיים ולעולם - נותרו מספר אנדרטאות: להגיד 'הלל' ביום העצמאות, להעריך את הצבא (שבעצם זה 'מצווה' ולכן זה לא ממש חול...), כאלה. מרבית התלמידים, לפחות, לא מכירים לא את העולם ולא את החיים, ואם כן - זה שאריות ממה שהם קיבלו לפני הישיבה. בוגרי הישיבות נמצאים כמעט אך ורק במוסדות של קודש "קלאסי", ואם לא - זה נתפס ככישלון. אין (כמעט) בוגרים באקדמיה, אין בוגרים שעוסקים באומנות, אין בוגרים שעוסקים במדע, בתקשורת, בפוליטיקה, בספורט, בעסקים. יש אברכים, ר"מים, ומלמדים (במלעיל). ומי שיצא - זה רק כי אין לו ברירה והוא מוכרח להתפרנס, נעבעך.

ואולי חמור יותר - את האומץ והחירות החליפו, במידה רבה, הפחד והקיבעון. המחאה כנגד ההליכה הזחוחה לחול, בלי רגישות לקודש - הפכה לחשש הולך וגובר כנגד כל תנועה מחשבתית או רעיונית מחוץ לבית המדרש. אין בירור רעיוני מעמיק, פנימי, של התופעות - אלא בעיקר צעקות 'געוולד' כנגד הסכנה הטמונה בהן. 
שוב, אפשר לומר כי אי אפשר באמת ללכת בכל הכוח גם על ה"עולם" וגם על הקב"ה. שבסופו של דבר החול ישתלט על הקודש, ולכן צריך לעמוד על המשמר. אפשר. אבל זו לא תורת הרב.

י.

הרב מעולם לא סגד לתנועה תרבותית ספציפית. הייתה לו ביקורת חריפה גם על הלאומיות, או הסוציאליזם, או הליברליזם של זמנו. אבל הוא לא וויתר על העולם, לא פחד ממנו, לא עמד וצעק געוולד. הוא זיהה נקודות של חיים, בריאות וטוב, והצביע עליהן, האיר עליהן. העמדה הבסיסית הייתה של אומץ וחירות, של יכולת ורצון להתמודד עם התנועות המתרגשות בעולם - ולהכריע באופן חופשי מה חיובי ומה שלילי, מה לוקחים ומה משליכים. ואת החיים שבדבר, את התנועה עצמה, אף פעם לא משליכים (מעלים, ולא מבררים, ואכמ"ל). פשוט וברור שאין צורך לעשות "העתק-הדבק" של דברי הרב על תנועה מסוימת, לתנועה אחרת. לכל תנועה יש את האופי שלה, ואת הממדים השליליים והחיוביים שבה. השאלה היא אם היחס עצמו משתנה. אם העמדה הנפשית, שתובעת תמיד באופן רדיקלי את מלוא העולם והחיים - נותרה בעינה...

י"א.

ריבונו של עולם..