ספרן
איקון ירוק על נושא מרתק. כמובן צריך לדעת מה לעשות בו כי אחרת אלו סתם סיפורי דברים. היבטים: חינוך, סוציולוגיה, חרדיות משתנה. עוד?
ובכלל, לכל העתקה צריך לפחות את הכותרת.
אז אני מעתיק ומדביק ומחקתי את התוספות. שימו לב לשורה האחרונה!
הכותרת שלי: גם אני החרדי (ME TOO)
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5121467,00.html
הפצעים נפתחים: כך הוכו דורות של ילדים בחינוך החרדי
הצלפות במקל של מיטת תינוק או בגומי של החלון, אגרופים, סטירות והתעללות מתמשכת: שניים ושלושה עשורים אחרי משתפים בימים האחרונים עשרות גברים חרדים את מסכת האלימות שהיו עדים לה ב"חיידרים" - הכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. יש מי שקורא לזה #metoo החרדי
טלי פרקש
פורסם: 19.02.18 , 20:36
#metoo החרדי, הם קוראים לזה. דור שלם של בחורים, גברים – שחוזרים בימים האחרונים לילדותם ונזכרים במעשי אלימות, לא פעם מחרידים, שחוו ב"חיידרים" (המקבילה לבתי הספר היסודיים במערכת החינוך העצמאית לבנים). ואף שעברו מאז שניים ושלושה עשורים, ואולי דווקא בגלל שהמערכת עברה רפורמה בתחום – הכול צף מחדש, ובעוצמה.
כמו במקרים קודמים, החל גם קשר השתיקה ארוך השנים הזה להיפרם ברשת החברתית. בקבוצת פייסבוק חרדית סגורה בשם "תורה האב" (Tora hub) החלו חברים משתפים זיכרונות – בזה אחר זה – ובשלב מסוים נוסף ההשטאג המפורסם לחלק מהסיפורים שחושפים אלימות והתעללויות, לא פעם סדיסטיות, בחסות המערכת וכדבר שבשגרה.
"במקל, בסרגל, מה שבא ליד", עבורנו זה לא היה שיר ילדים, מספר ל-ynet גבריאל (השם האמיתי שמור במערכת). "זאת הייתה הנורמה בכל מקום. היה מורה שנתן לי להחזיק כוס תה רותח לא מהידית, ככה חמש דקות לידו".
"דור שלם של ילדים שחטפו"
חלק ממה שעבר עליו העדיף גבריאל, שעבר שני בתי ספר בעקבות האלימות מבלי שמצא מנוח, להדחיק. פשוט כך. "אני לא זוכר כמעט שמות של מלמדים וחברים לכיתה מרוב שזה נדחק. אני כן אני זוכר שראיתי שאחרים חוטפים, גם בלי סיבה. כשאתה חוטף אז בסדר, אתה מתמודד, אבל כשאתה רואה משהו אחר סובל וסתם, בלי סיבה, זה משאיר חותם".
גבריאל נזכר בחבר שטעה בברכת המזון – טעות שכיחה בקרב ילדים: במקום "מגדיל ישועות מלכו" הוא אמר "מגדיל ישועות מלקות". "ה'מלמד' (המחנך) תפס את הילד הזה שטעה, והחליט 'לחנך' אותו באמצעות המלקות. הוא אמר לילד לחזור על המשפט עם הטעות, ובכל פעם שהוא שחזר על המילה 'מלקות' הוא החטיף לו.
"לפעמים היינו מנסים להחזיר ו'לנקום'. היו מורים שהיו מפלצות כי הם היו באמת סדיסטים, והיו את אלה שהראו טיפה חולשה והילדים 'החזירו' להם עם כל מיני טריקים כמו דבק על הכיסא וכאלה".
איך זה שהכול פרץ פתאום החוצה?
"זה משהו שאף פעם לא דיברנו עליו. גם אחרי שנים לא יצא לנו לדבר עם החברים שעברו את אותם הדברים. פה הייתה באמת הזדמנות לפלטפורמה שאפשרה את זה. פתאום יכולנו להגיד: הרגשנו ככה וככה, עשו לי ככה וככה.
"כשאתה בכיתה וכולם רואים שהמורה מרביץ לך, זו בושה מאוד גדולה. אתה נהיה אדום, בוכה, אתה מדחיק. אנחנו הדחקנו באותו זמן. לא דיברנו על זה שנים. אף אחד לא חשב שזה משהו חריג בזמנו. היום ילדים ירימו טלפון למשטרה - ופעם זה היה הסטנדרט. עכשיו כשגדלנו והדור קצת יותר התקדם, אנשים מבינים שיש נורמות. שאסור לעשות כאלה דברים".
בניגוד לרבים אחרים שנחשפו בפוסטים, אך העדיפו שלא לצאת מחוץ למסגרת הפייסבוק, גבריאל החליט לשתף בסיפור שלו. "אני רוצה להעלות את המודעות להגברת הפיקוח על מוסדות החינוך החרדיים", הוא מסביר.
"נכון שהמצב היום הרבה יותר טוב, אבל עדיין צריך להגביר את הפיקוח. 60 מיליארד שקלים, זה תקציב החינוך שעבר השבוע בכנסת, ועדיין במערכת החינוך החרדית, גם כיום, מלמדים מורים לא מקצועיים ומנצלים כספית גננות. אין מספיק הכשרה, אין פיקוח, לא בודקים מי מלמד ומה עושים עם הילדים. אחד מהמורים שהיו הכי סדיסטים במערכת הוא היום 'מדריך פדגוגי', וזו רק דוגמה קטנה איך זה מתנהל שם. משרד החינוך חייב להתערב".
מרפדים את המכנסיים בעיתונים
"מכות היו דבר שבשגרה", מספר גם אבנר, פעיל חינוכי. "זה התחיל מ'פליק', סטירה ועד למורים שהיו מכים ילדים עם מקל של מיטה. היה מורה שהיה כזה אכזר, שהוא היה מביא מקל ממיטת תינוק והיה עוטף אותו בקצה התחתון כדי שהיה לו נוח להחזיק אותו כשהוא הרביץ לנו איתו. היה ילד בכיתה שלי שהיה בן של רב קהילה בגרמניה. הוא היה שובב ולכן הוא היה חוטף הכי הרבה מכות. אני לא יודע איפה הוא היום, אני רק זוכר שהוא היה מגיע עם עיתונים מתחת למכנסיים בידיעה שהוא הולך לחטוף את המכות.
"מורה אחד נתן סטירה לחבר שלי שהיה לו רסן של פלטה, מרוב שהמכה הייתה חזקה הטבעות ברזל יצאו מהמקום. זו רמת האלימות שהייתה. אחד מהילדים שהיה בן של תורם אמריקני הגיש נגדו תלונה במשטרה, על אף שזה לא הוא שחטף. המשטרה הגיעה ותשאלה, אבל גם המשטרה של אז הייתה חלק מהפשע כי היא לא באמת טיפלה".
לאבנר חשוב להבהיר: "לא כולם היו כאלה, היו מעטים שהיו אחרים לגמרי. היו מורים שהיו מדהימים והיה להם משמעת גם בלי להרים ידיים ועד היום אני זוכר אותם".
לדברי אבנר, בשנים האחרונות חל השינוי הגדול: "המשטרה גרמה להפסקת אלימות. אני לא יכול להגיד שאין היום בכלל, אבל אי אפשר אפילו להתחיל להשוות למה שהיה אז. הכול זה שאלה של הרתעה ואכיפה. אני כן יכול להגיד לך היום שהמורה עם המקל ההוא, אותו איש אלים, הפך למנהל מחלקת קידום נוער. כך שחלקם עדיין נמצאים במערכת בצורה כזאת או אחרת".
הרב שגלגל אותי מהמדרגות בכיתה א'
הסיפורים שזורמים ממי שהיו חלק משיטת החינוך הישנה, הם רבים וקשים. גם סיפורו של ירוחם אסטרייכר, פעיל חברתי חרדי, לא שונה - אם כי לדבריו זה נתפס אז בעיניו כ"ילדות נורמאלית". "אני זוכר את הפעם הראשונה עד היום, כשהרעבע גלגל אותי מכל המדרגות בכיתה א'", הוא מספר. "הכיתה הייתה בראש המדרגות והוא פשוט העיף אותי ככה 16 מדרגות, עד למטה. אני לא חושב שהוא התכוון שזה מה שיקרה באמת, אבל זה מה שקרה".
"לכל רעבע (המורה במוסד החרדי) יש את שיטה שלו. זה החלק היפה: בכיתה ב' היה לנו רעבע שמן שהיה נותן סטירות עם הידיים, אבל לא עם כף היד אלא עם הגב של כף היד. בכיתה ג' היה רעבע שהיה מוהל או שוחט עם ציפורן גדולה, והוא היה מכווץ את היד ונותן מכה כמו אגרוף. אז היו כיסאות עץ כאלה, הוא היה לוקח מקל מהכיסא ועם זה הוא היה מכה".
"בכיתה ד' היה רעבע שהיה תופס את שתי הידיים כדי שלא יגנו על הראש. היה גם ממלא מקום יהודי ניצול שואה משפשף מתחת לאף עם האגודלים עד שהיה שורף לנו. פעם אחת הוא עשה לי את זה והורדתי לו בתגובה מוחטה על היד. חטפתי על זה מכות הגונות. הם תמיד היו אומרים: 'כשתגדל אתה תודה לי'. הם באמת חשבו ככה שיום יבוא ונגיד תודה".
כשילד חוזר הביתה ואומר המורה הרביץ מה היו עושים?
"בבית היו מגבים את המוסד. לא יודע אם הם ידעו את כמות האלימות או החומרה שלה, אבל לרוב שאלו: 'תגיד עכשיו מה עשית שהגיע לך לקבל את זה'. כמובן ילד לא רוצה ללכת לבית ספר במצב כזה, אבל זו הייתה הנורמה. לא היה איזה מישהו חריג שהתעללו בו. רוב האלימות הייתה בכיתות הנמוכות יותר, כי בשלב מסוים כשגדלנו היינו מחזירים".
לדברי אסטרייכר, "עם השנים התגברה המודעות שזה לא חינוכי ואין לזה מקום. המורים אז לא עברו הכשרה. היום אני נתקל בהמוני מורים שעושים תארים אקוויוולנטיים (הכשרות המוכרות מטעם משרד החינוך שאינן מוכרות על ידי המל"ג). בבתי ספר רוצים תעודות, כי להורים של היום יש דרישות. מבינים כבר שלימוד צריך להיות חווייתי.
"באווירת הרחוב החרדי כיום 'מלמד' שירים יד, בטח שבצורה אכזרית, יטופל על המקום ויועף עם עירוב של המשטרה. לכן אני שמח שהסיפור עלה כדי להראות את השינוי שקרה. תמיד יש יוצאי דופן, אבל היום זו לא השיטה ואין אבא נורמלי שישלח את ילדיו למקום כזה".
מכות רצח עם הגומי של החלונות
גם לבני יש את הזיכרונות המייסרים שלו, אבל היום הוא נמצא בצדו השני של המתרס, כעובד סוציאלי העוסק בטיפול בילדים ונוער בחברה החרדית: "אני זוכר שהיה לנו בכיתה ילד, שהיום אני יכול להגיד שהוא היה על הספקטרום האוטיסטי, והיה רעבע שהיה אומר לו: 'בוא, אני אתן לך סטירה ואז תקבל טופי או וופלה'. הילד המסכן היה מקבל סטירה ואז טופי, ואנחנו היינו צוחקים. קורע, מה? במבט לאחור אתה אומר לעצמך שגם לילדים קטנים אמור להיות שכל ישר להבחין בין טוב לרע, אבל ככה היינו.
"בכיתה ד' היה ילד ממשפחה מוחלשת וענייה שעזב שנה לאחר מכן. הוא לא דתי היום. הרעבע היה מצליף בו עם הגומי של החלונות מכות רצח. אחד הרבנים שהיה גם מפליא במכותיו, היה בן הדוד של המנהל. היום הוא המפקח מטעם בית הספר. אלימות פיזית ואלימות מילולית היו דבר שבשגרה אצלו.
"אני זוכר שישבתי בשיעור אחד ורשמתי את כל הקללות שהוא קילל אותנו, זו הייתה מגילה. ואז הוא אמר לי: מה אתה כותב? אמרתי לו 'כלום' וניסיתי להסתיר, הוא לקח את זה ושאל, 'מה אתה הולך לעשות את זה?' אמרתי לו שאני הולך להוציא את זה ב-25 עותקים לכל הורי הילדים בכיתה".
כמי שמתעסק בזה בשוטף, מה קורה היום בשטח?
"המציאות הזו השתנתה ברובה, אבל לא לחלוטין. האלימות היא רק סימפטום למערכת שהיא לא מוכוונת חינוך. אף אחד לא ייתן לאדם שהוא לא רופא לנתח. אז או שחושבים שללמד ילדים זה לא מקצוע, או שמבינים שכן, אבל עדיין קיימת התרבות של לקחת אנשים 'משלנו'. היום כבר יש יותר הכשרות לאנשי מקצוע בהוראת בנים, אבל זה עדיין לא מספיק.
"אין אף אחד שמכווין כי אין פיקוח. סתם כדוגמה, אני נכנסתי לכיתה א' בגיל חמש וחודשיים. למה? כי הייתי ילד מוכשר שידע לקרוא, אז שיבצו אותי בכיתה א'. אף אחד לא חשב שיש גם איזה צד רגשי שצריך לבדוק. בשלות. הבעיה היא רחבה הרבה יותר".
"אנחנו נמצאים היום במצב הרבה יותר טוב בנושא הזה כי יש הרבה פחות לגיטימציה לאלימות. יש לי כרגע סיפור של קרובת משפחה שדווחה לי שהבן שלה חטף סטירה ממורה והיא לא מעוניינת להוציא את זה החוצה. להתלונן. בתפקיד שלי היום יש לי חובת דיווח. אני לא יכול להעלים עין. אין לדמיין איזו פגיעה נפשית יש לילד שמכים אותו קבל עם ועולם, בפרט שהוא לא תמיד מבין על מה זה בא לו. זה משהו שחייבים להגיב אליו".
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו
